בעיתון או ערוץ ששייך למישהו מאוד עשיר וחזק, או שנמצא בשליטת קונצרן עשיר וחזק – רוחו של העיתון היא רוחו של בעל הבית. הפירוש המעשי הוא ציות אוטומטי. ציות מרצון. תזכורת לטקסט שנכתב הרבה לפני סערת הסלולר האחרונה, הסיקור של מעריב, התגובות ותגובות הנגד

מאת טובי פולק

לפני כמה ימים פרסם העיתונאי מיקי רוזנטל ("המקור", ערוץ 10 ועוד הרבה דברים לפני ובמקביל) טור תקיף בדה-מארקר, שבו הוא תוקף את ההתנהגות של עיתונאי ועורכי מעריב על ההצנעה הבוטה והמביכה של סערת הסלולר האחרונה, שחתכה באופן דרמטי את שווי השוק, היציבות והרווחים הפוטנציאליים של עסק אחר שבשליטת הבעלים של מעריב, קבוצת איי.די.בי והטייקון נוחי דנקנר. אנשי מעריב שי גולדן, גיא מרוז ולילך סיגן לא נשארו אדישים, והחזירו לרוזנטל במאמרי תגובה חריפים.

קרב התרנגולים הזה מצחיק, משעשע, צבוע במידה – אבל ממש לא מחדש. לפני כמה שנים כבר כתבתי בעצמי על "רוחו של בעל הבית" (הטור המקורי להלן, מיד הפתיח הזה – ט.פ.). הקרב הזה מצחיק, בעיקר מכיוון שכולם מכירים את חוקי המשחק, כולם משחקים את אותו המשחק וכולם – אבל כולם – יודעים היטב מאיזה צד מרוחה פרוסת הלחם שלהן. ולא, העיתונאים והעורכים במעריב לא קיבלו הוראה מאף אחד להצניע את הקריסה במניית סלקום; איש לא העביר להם הוראה להשתיק את הסערה או להסתיר אותה; הם עשו את זה בלי שאיש אמר להם מילה. לבדם. על דעתם עצמם.

וזה הדבר הכי נורא בעיתונות הישראלית. הציות העיוור, האוטומטי, הפבלובי. את האיבר הזה ממש לא צריך לכרות. הוא רקוב והוא ייפול לבד.

* * *

מעטים מבין קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה יודעים מי עומד מאחורי העיתון המועדף עליהם, ערוץ הטלוויזיה שהם מכורים לו, תחנת הרדיו שמטרטרת ברקע, פורטל האינטרנט שבו הם גולשים. יש כאלה שאולי שמעו את שמם של נוני מוזס, שלדון אדלסון, עמוס שוקן, אליעזר פישמן , יוסי מימן, מוזי ורטהיים, רון לאודר ואחרים – אבל סביר להניח שרובם המכריע לא ממש מודע לקשר שבין שמות האנשים האלה לכותרת שהם קוראים או לתוכנית שבה הם צופים.

כאשר נוחי דנקנר רכש את השליטה במעריב, כולם קפצו והזהירו מפני הגברת והעמקת הריכוזיות. אמרו שלא סביר שעיתון ארצי שאמור להיות לכאורה בלתי תלוי יישלט על-ידי אדם וגוף עסקי עם שליטה כה עמוקה בחלקים ניכרים של המשק. במקביל היו גם מי שבירכו על ההחלטה של איש עסקים שיש לו הרבה מה להרוויח, אבל גם לא מעט מה להפסיד – על קבלת החלטה לא קלה לצלול למים התקשורתיים העכורים. בינתיים החודשים חולפים, עורכים ממונים ורבים מפוטרים, בעלי תפקידים נודדים מכיסא לכיסא, עד שמוצאים את דרכם החוצה (אביב לביא? רותי סיני?) בתואנה שגרתית של קיצוץ כלכלי הכרחי. ובמקביל, בעל הבית לא מהסס להביא מנכ"ל חדש בעלות שכר של יותר משני מיליון ₪ בשנה. דוגמה ומופת, מה יש לדבר. כמו תמיד, הכי פשוט והכי קל זה לחתוך במה שהכי לא חשוב לבעל הבית: התוכן והאנשים שעושים אותו.

אבל מה שאיש כמו נוחי דנקנר ובעיקר והמנכ"לים הסופר-מקצוענים שלו, כמו גם אצל כל האחרים, לא הבינו ולא יבינו לעולם – זה שעיתון או ערוץ או כלי תקשורת זה לא רק רייטינג וטראפיק, לא רק נתוני מכירות, מחיר האינץ", נתוני ההדפסה וההפצה ושאר מספרים. עיתון זה קודם כל מה שכתוב בו ומי שכותב אותו ועורך אותו.

אז תגידו שאין הוכחות לכך שהוראות מגיעות באופן ישיר מהמו"לים ואנשיהם לעורכי הדסק או הכותבים, וכל עורך וכל כותב עובד באופן עצמאי. תגידו לנו "תוכיחו" – ויש סיכוי מצוין שלא נוכל להוכיח. כי בעלי הבית לא ממש חייבים לעשות את זה מהמקפצה. כי חוקי המשחק ברורים וגלויים ואיש לא טורח להסתיר אותם. והעיתונאים, אלה שעובדים אצל אנשי הכוח והכסף, יודעים היטב מאיזה צד מרוחה החמאה שלהם. מי מאיתנו שעבד אי פעם אצל מו"ל לא עבר את זה.
בעיתון ובערוץ ששייך למישהו מאוד עשיר וחזק, או שנמצא בשליטת קונצרן עשיר וחזק – רוחו של העיתון היא רוחו של בעל הבית. העיתון זה הוא – והוא זה העיתון. וכאשר מדברים על ריכוזיות, על כוחו של בעל ההון, על ריכוז השליטה וגם המידע בידי אנשים בודדים – הפירוש המעשי הוא אותו ציות אוטומטי. ציות מרצון. לא צריך לסתום פיות וגם לא לאיים: הפועלים מתיישרים לפי הקו הלא מסומן. כי כאשר מדובר על הישרדות, יצר החיים חזק יותר מכל אינטגריטי מקצועי. ככה זה.

בעיתון בבעלות עובדיו, עיתון שהמו"ל שלו הוא קואופרטיב, אנחנו לא חייבים שום דבר לאף אחד. קצת קשה לקחת ממישהו משהו שממילא אין לו.