בעשרים ושלשה באוקטובר נערך במלון דן פנורמה בתל אביב אירוע לציון יובל שנים ל"פרויקט לחינוך אזרחי של הממשלה הפדראלית בגרמניה" – PDP – Bundeszentrale fur Poliische Bildung. במסגרת התוכנית נשלחו מאז לארץ קרוב ל-300 משלחות של אנשי חינוך, מדע, אמנות, תקשורת ועוד, כדי להכיר את החיים בישראל ולהעביר לציבור הרחב בגרמניה את הפנים השונים של המדינה: הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים, הרבגוניות שלה, היבטים שרבים מהם לא ידועים לאזרחי גרמניה. באותם סיורים הגיעו לישראל יותר משמונת אלפים גרמנים אשר יש להם השפעה בכל תחומי החיים במולדתם.

אין זה מתקבל על הדעת שאדם כמוני, שריד שואה ואזרח המדינה, התכנסות כזאת של מאות גרמנים אשר כולם ללא יוצא מן הכלל נולדו לאחר מלחמת העולם השנייה, לאמור לאחר השואה, שלא יהרהר בפנומן מיוחד היסטורי זה, וגם ייתן לכך ביטוי. לכאורה, טבעי שנציגי העם אשר מקרבו יצאו הרוצחים הגדולים של העם היהודי במאה ה-20 יבואו למדינת היהודים כדי לכפר, ולו סמלית, על מעשי האבות. לכאורה הגיוני שממשלת גרמניה, בין אם תרצה ובין אם תמאן, היא היורשת החוקית של ממשלת הרייך ומנגנון הפלצות וההשמדה שהיא יצרה. טבעי שהיא תתמוך ותממן סיורים כאלה. אבל נטעה אם נראה בעידוד ממשלת גרמניה לפרויקטים שנוגעים לשואה, את הסיבה העיקרית לבואם של רבבות צעירות וצעירים למוסד כמו "יד ושם", לתקופות קצרות או ממושכות יותר, וכן למשלחות מסוג אלה שבאים אלינו תחת המטרייה של מפעל חינוכי גרמני.

לדעתי יש כאן משהו עמוק יותר, איזו הבשלה ולא רק מצד אחד אלא משני הצדדים. בעת היותי מנהל החדשות של הטלוויזיה הישראלית (כיום ערוץ 1) באמצע שנות ה- 70, הוזמנתי לבקר בגרמניה על ידי ממשלת גרמניה שמקום מושבה היה בבון. זה היה במסגרת תוכנית של הבאת ישראלים מתחומים שונים, ביניהם התקשורת, כדי לעשות היכרות עם גרמניה החדשה. 30 שנה לאחר שחוויתי את השואה בגרמניה הנאצית, אני שב אליה.

ידעתי שאמי, היחידה שנותרה בחיים ממשפחתי הקרובה, לא תראה זאת בעין יפה, בלשון המעטה. אבל שוחחתי אתה על כך. הסברתי לה שאני והיא ניצולי שואה, שבעצם הבסנו את הרייך השלישי. הם לא הצליחו להשמיד אותנו, ואנו, המעטים ששרדנו, הצלחנו לשקם את המשפחות. חשוב לי גם כניצול שואה וגם כעיתונאי לבקר שם. היא לא הסכימה אתי, בכלל לא, אבל כאישה פתוחה וליברלית מאוד, היא הבינה את המניעים שלי. מזרח גרמניה הייתה אז מדינה קומוניסטית ולכן ברור שיכולתי לבקר רק בגרמניה המערבית וכן בברלין, הנצורה בפועל, לשם הוטסתי.

בגרמניה היה כבר אז דור של צעירים שנולד אחרי המלחמה, אבל בסיוריי השונים לא חשתי באיזו חרטה חזקה על פשעי העבר, שלטענתם הם לא ידעו עליהם. גם לא הרגשתי באיזו אמפתיה לאורח מישראל. הם היו קורקטיים, בוודאי שבמישור השלטוני, אך גם פה ושם האזרחים שנתקלתי בהם. וזהו. אינני יודע אם העובדה שחלק גדול מאזרחי גרמניה אז היו הדור שידע או שלא ידע, כפי שרבים מהם טוענים, את אימת השואה, הייתה לו השפעה על האווירה הכללית. מן הסתם כן. הגרמנים אינם מוצלחים ביחסי ציבור ובחיוכים מלאכותיים, ולעתים גם לא ביחסי אנוש. הם קשוחים. כיום במבט לאחור, אני חושב שזאת הייתה מבוכה. הם לא ידעו מה לומר, וכול מה שיאמרו יהיה או תפל או צבוע.

בעוזבי את גרמניה זה לא היה בעבורי בחזקת "טאבולה ראסה", לאחר שהלוח הישן כאילו נמחק. הלוח היה מלא באותות קין ואותות אחרים לדיראון עולם. אבל היה משהו בלתי מפוענח. משהו שעדיין לא הבשיל.

הזמן וניצולו הנכון

ההסכם בין ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון לבין הקנצלר הגרמני קונראד אדנאור בשנת 1952 לשילומים למדינה ופיצויים לניצולי השואה לא נבע מצד ישראל מכורח מדיני. בזירה הפוליטית הפנימית הייתה התנגדות עזה ואף אלימה מצד מפלגת "חרות" בראשות מנחם בגין, וגם בציבור, ובקרבו הרבה מבין ניצולי השואה. אשר לגרמניה, היא עדיין ליקקה את פצעיה. בן גוריון עשה זאת בראש וראשונה מטעמים כלכליים צרופים, בצורך בכספים שיוזרמו לקופה הריקה של המדינה הצעירה, בשעה שהיא הייתה כמעט על סף פשיטת רגל. היא לא הייתה מסוגלת לשלם לחברת "של" על הדלק שזאת הזרימה למדינה אחרי עצמאותה והיה איום בהפסקת אספקת הדלק.

בד בבד עם התעשתותה של גרמניה בתחום הכלכלי והתקבלותה לקהילה האירופית בהסכמה מלאה של מי שהיו אויביה המושבעים כמו צרפת ואנגליה,חלה במקביל הכרה בישראל כי מכול בחינה שהיא ראוי, יחד עם זיכרון העבר המר, להדק את היחסים עם המדינה הגרמנית הדמוקרטית. בינתיים קם דור חדש, דור הנכדים של הגרמנים והנאצים. הם היו אלה שהתחילו לשאול את השאלות הנוקבות ולא הסתפקו בתשובות. גם בישראל הדור השלישי לניצולי השואה, הזיקה שלו לנושא השואה גדולה לעתים מזאת של הוריהם בני הדור השני. אלה משום מה חושבים שדי בהיותם בנים של ניצולי שואה. הגרמנים הצעירים לא הסתפקו בתשובה השקרית: "לא ידענו".

לפני שנים הכרתי בארץ צעיר גרמני בשם רודי גראוס. כאשר פגשתי אותו הוא ביקר בארץ בפעם השנייה. בפעם הראשונה הוא בא יחד עם קבוצה ל"יד ושם" והביקור השני היה פרטי שלו. כעבור שנים פגשנו אותו בעת ביקור בברלין וכמובן ששוחחנו על מטרת הביקור שלנו ועל מה שחווינו, כולל האנדרטה המיוחדת לזכר השואה בברלין, שאליי לא דיברה. את יחסו לנושא השואה הכרנו. אבל בעניין חטאי האבות לא שוחחנו. בהזדמנות זאת רודי סיפר על חילופי דברים בינו לבין סבו לפי התיאור של רודי מזיכרונו:

רודי: אתה אומר שלא ידעתם.

סבא: נכון, לא ידענו.

רודי: אני לא מקבל זאת, שלא ידעתם, אבל נגיד שלא ידעתם. אילו ידעתם מה הייתם עושים?

סבא: לא יכולנו לעשות הרבה.

רודי: ומעט עשיתם?

סבא( נבוך) אתה לא מכיר את המצב, רודי, לא היית שם. אתה לא יודע מה זה היה.

רודי: אני יודע מה זה היה, אבל יש דבר שכן עשיתם.

סבא: עשינו מה שאמרו לנו לעשות.

רודי: שתקתם אז וגם היום אתם שותקים.

דו שיח כזה בין נכד בגרמניה אינו דבר שכיח. אבל בנסיבות שהשתנו, הנכד לא הסתפק בכך שהוא למד על מה שקרה, ביקר בישראל ושמע עוד, אלא רצה שסבו יודה בפה מלא באמת, והיא – שידעו ושתקו. ורודי אינו היחיד. בשיחות שהיו לי עם חברי משלחת מטעם ה- BPB שהתבקשתי להרצות בפניהם, בשעתם, הנושא הזה של חטא האבות עלה בשיחות מסדרון. אך הם בבואם לא ראו בכך כפרה ביחס שלהם למה שההורים או הסבים עוללו ליהודים. הביקורים כאן נועדו לשתי מטרות. אחת, לומר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאין סליחה ומחילה ואין שכחה. שתיים, שהם הצאצאים יעשו הכול כדי ששואה לא תתרחש. מכאן שרצון השלטון ורצון הדור הצעיר השתלבו יפה.

בין המברכים לציון אירוע היובל היה נשיא הפרויקט הפדראלי הגרמני, תומס קרוגר, שגריר גרמניה בישראל אנדיראס מיכאליס, וח"כ דוקטור נחמן שי, היו"ר המשותף של ועדת הכנסת לשיתוף פעולה פרלמנטרי בין שתי המדינות. חבר הכנסת שי הדגיש שתי עובדות. אחת, שלא שכחנו ולא סלחנו. שתיים, שהידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה היא גרמניה. וזה נכון. בהקשר זה ראוי לציין כי הידידה הגדולה ביותר של ישראל במזרח אירופה היא פולין. הראשונה שחוללה את השואה והשנייה שמרב מעשי הרצח וההשמדה של הנאצים בוצעו על אדמתה. והגרמנים פועלים בישראל לא רק במישור המדיני והביטחוני. זאת בשעה שהקנצלרית אנגלה מרקל, ילידת מזרח גרמניה הקומוניסטית היא ידידת אמת של עם ישראל. אני מציין שמדובר בעם, שכן ממשלת ישראל עושה לפעמים דברים שגם ידידתה בברלין תשמיע דברי ביקורת. אך הקשר הוא רחב מאוד בכול התחומים.

קרנות גרמניות בישראל

בארץ פועלות קרנות גרמניות אשר לא רק מקדמות ביקורים הדדיים בישראל ובגרמניה אלא מסייעות בתחומים שונים, למוסדות שונים, אקדמיים ואחרים. להזכיר כמה מהם: "קרן קונראד אדנאואר", " מכון גתה" ,"פורום עתיד גרמניה ישראל", ( לקשר בין צעירים משתי הארצות), "נורדריין – וסטפאליה" ( קשרים בין מערכות חינוך), ועוד . אני הכרתי את " קרן פרידריך אברט" אשר נוסדה בשנת 1925, כלומר לפני היות גרמניה מדינה נאצית. ועיקר פעילותה התחדש אחרי המלחמה עם ביסוס הדמוקרטיה בגרמניה. מטרת הקרן היא קידום ערכי הדמוקרטיה ושלום והבנה בים העמים.. במסגרת המאמצים שלנו למצוא תמיכה בפרויקט של "תרומת ניצולי השואה למדינה", בהעדר תמיכה ציבורית וממסדית, פנינו למוסדות אקדמיים. עם חברי העמותה "עופות החול" ששמה לה למטרה לתעד ולהנציח את עשייתם האדירה של ניצולי השואה בארץ, בכול המישורים ובעיקר במשור הלימודי והחזותי- נמנית ד"ר מירי פרייליך, מרצה בכירה במכללת בית ברל. היא מצאה קשר אל אניטה חביב, נציגת "קרן אברט", ובשיתוף פעולה בין שני המוסדות נערכו בזמנים שונים שני ימי עיון בנושא ניצולי השואה ומדינת ישראל. אחד בתחום התרבות והספרות. השני בנושא מדיה ותקשורת. היו לכך הדים, אף שלא בתקשורת, שאינה מתעניינת ב"זוטות" כאלה. אבל זה היה סמלי מאוד שמכון גרמני הוא זה שיתמוך גם בהיבט זה של ניצולי השואה. בקרוב אף תתפרסם בגרמנית אסופה של ההרצאות בימין עיון אלה. מבחינתנו זאת הייתה עזרה חומרית.

אני משער שמבחינת "קרן אברט" הערך המוסף היה שהמכון סייע במשהו למפעל "התקומה", כלומר לאותו פן שבישראל מעטים יודעים עליו והוא הרנסאנס הגדול של ניצולי השואה בשיקום המשפחות שהושמדו. כל אלה אין בהם ולא יהיה בהם לעולם כדי למחוק את הזכר הנורא שמקונן עמוק בקרב העם היהודי ובראש וראשונה אצל שרידי השואה. אבל יש בהם אלמנט של בקשת מחילה במעשים ולא רק בדיבורים.

ברלין

אני מצטט קטע מתוך מאמר של פרופסור שלמה אבינרי ( הארץ יום ו' 25.10.20133 ) בכותרת: "מה כל כך טוב בברלין": "התשובה קצת רגישה גם לגרמנים וגם לישראלים. לא תמיד נוח להודות בה: כי בגרמניה יש לישראלים וליהודים בכלל פריבילגיה וחסינות הנובעות מתחושת האשמה הגרמנית לגבי השואה. לפי התקינות הפוליטית הגרמנית אסור למתוח ביקורת על היהודים מסיבות היסטוריות טובות. העובדה כי ישראלים רבים עוברים לגרמניה היא גם מבחינתם של הגרמנים תעודת יושר לאומתם שהשתחררה מהדיבוק הנאצי. לכן קיימת נטייה לחבק את הישראלים, לשבח אותם וחלילה לא לומר בפומבי מילה רעה, תהא אשר תהא".

בין אם לכך התכוון שלמה אבינרי ובין אם לאו זאת תעודת כבוד לגרמנים. אשר לישראלים, דעתי לא נוחה מכך שצעירים עוזבים את מולדתם. גם לא ללוס אנג'לס או לסידני. בכך שממדרים את ברלין, כיום, נותנים כאילו הכשר להגירה למקומות אחרים. ביניהם שהאנטישמיות חמורה לאין ערוך מזאת שבגרמניה. ילדיי ונכדיי כולם כאן,לפחות עד כה. אבל לעתים נדמה לי שהמולדת עזבה אותם עוד לפני שהם עזבו אותה. זה אמור לגבי צעירים מוכשרים שאני מכיר והם נמצאים בלוקסמבורג, באמסטרדם וגם בברלין, מצליחים במה שהם עושים ומעלים את המוניטין של ישראל. הם ישראלים לכל דבר. הם בקשר מתמיד עם המשפחות, הם מבקרים כאן לעתים קרובות. דומני שהם יותר כאן מאשר עסקנים רבים שמסתובבים בעולם בלא שיועילו במשהו . להפך, הנסיעות שלהם הם בזבוז זמן וכסף.

כאשר אני קורא על ההסתערות על הצעירים שנוסעים לברלין, אני תוהה, שמא שם צעירינו ילמדו משהו על משמעות השואה ולקחיה, גם מן ההיבט היהודי וגם מן ההיבט האוניברסאלי. בברלין ילמדו על כך יותר מאשר בלונדון, בפריז או בניו יורק – בעלות הברית במלחמה נגד הנאצים אבל שתקנים בנושא של השמדת יהודים. הם שתקו, וגם במקרים רבים השתיקו, אבל נסיעות וההגירה אליהם היא "כשרה למהדרין". יתרה מזאת. אני חושש שמורשת ניצולי השואה – המשמעות המוסרית, האתית, האוניברסאלית – טרם נצרבה בתודעה הישראלית, כאן בארץ, שראש ממשלתה מתעקש שהפלשתינאים יכירו בה כמדינה יהודית. אנו לא מיישמים כאן את מה שאנו מטיפים בניכר. ומי כפרופסור שלמה אבינרי מודע לכך. בברלין יש ציבור גדול בעיקר בקרב הדור הצעיר שמודעים לזה. אולי הם, הברלינאים, ישכילו להעביר את התודעה הזאת לישראלים.