מדינת ישראל בעוד תשעים שנה? תלוי איזו מין מדינה

יותר ויותר ישראלים שואלים האם המדינה תמשיך להתקיים בעתיד. יש משהו באופי הלאומי הישראלי שמעיד על חוסר ביטחון עצמי, חוסר ודאות. אולי השואה? אולי רגשות אשמה? אולי תוצאה של מלחמת נצח?

מדינת ישראל בעוד תשעים שנה? תלוי איזו מין מדינה

יותר ויותר ישראלים שואלים האם המדינה תמשיך להתקיים בעתיד. יש משהו באופי הלאומי הישראלי שמעיד על חוסר ביטחון עצמי, חוסר ודאות. אולי השואה? אולי רגשות אשמה? אולי תוצאה של מלחמת נצח?

לרגל יום הולדתי ה-90 נערך באולם "צוותא" בתל-אביב ויכוח בין היסטוריונים, משפטנית ואיש-רוח על הנושא: "האם תתקיים ישראל בעוד 90 שנה?" להלן גרסה קצת מקוצרת של תרומתי לאותו ויכוח.

האם תתקיים מדינת-ישראל בעוד 90 שנה?

עצם השאלה אופיינית לישראל. איש לא יציג שאלה כזאת ברצינות באנגליה או בגרמניה, ואפילו לא בארצות-הגירה כמו אוסטרליה וארצות-הברית.

אבל אצלנו מדברים כל הזמן על "סכנה קיומית". מדינה פלסטינית היא סכנה קיומית. הפצצה האיראנית היא סכנה קיומית. מדוע? אז תהיה להם פצצה, ולנו יש פצצה, ייווצר "מאזן אימה".

יש משהו באופי הלאומי שלנו המעיד על חוסר-ביטחון-עצמי, חוסר-ודאות. אולי השואה? אולי איזו הרגשת-האשמה בלתי-מודעת? אולי תוצאה של מלחמת-נצח, או הסיבה למלחמה כזאת?

אגיד כבר בהתחלה: כן, אני מאמין שישראל תתקיים בעוד 90 שנה. השאלה היא איזו מין ישראל? האם זו תהיה מדינה שנכדי-הנכדים ובנות-הנכדים שלכם יהיו גאים בה? מדינה שבה ירצו לחיות?

ביום שבו הוכרז על הקמת המדינה הייתי בן 24. חבריי ואני, חיילים בצבא החדש שלנו, לא חשבנו שהאירוע חשוב במיוחד. היינו עסוקים בהכנות לפעולה שאמורה הייתה להיערך באותו לילה, כיבוש הכפר אל-קובאב ליד רמלה (המקום שבו עומדת עכשיו משמר-איילון), ונאומים של פוליטיקאים בתל-אביב לא עניינו אותנו. ידענו שאם ננצח במלחמה תהיה מדינה, ואם נובס לא תהיה מדינה וגם אנחנו לא נהיה.

אינני אדם נוסטלגי. אין לי נוסטלגיה לישראל שלפני מלחמת ששת-הימים, כמו לאחדים מהמשתתפים בדיון זה. הרבה דברים לא היו בסדר גם אז. לדוגמה, שטחים עצומים של אדמות ערביות הופקעו. אך אל נביט אחורה. הבה נסתכל בישראל כפי שהיא עכשיו ונשאל את עצמנו: לאן ממשיכים מכאן?

אם ישראל תמשיך בקו הנוכחי, יקרה אסון.

השלב הראשון יהיה אפרטהייד. מצב שכבר קיים בשטחים הכבושים, מצב שיחלחל לתוך ישראל עצמה. ההידרדרות לתהום לא תהיה דרמטית. היא תהיה הדרגתית. כמעט ולא נרגיש בה.

בשלב השני, לאט-לאט, יגבר הלחץ על ישראל. הדמוגרפיה תעשה את שלה. במועד כלשהו לפני תום 90 השנים תהיה ישראל נאלצת להעניק זכויות-אזרח לפלסטינים. יהיה רוב ערבי. כן, ישראל תהיה מדינה בעלת רוב ערבי.

יש שיקדמו זאת בברכה. אבל זה יהיה סוף החזון הציוני. הציונות תהפוך לאפיזודה היסטורית. ישראל תהיה עוד מדינה שבה יחיו היהודים כמיעוט – היהודים שיישארו פה.

יש האומרים: "אין פיתרון". אם אין פיתרון, כדאי לוודא שיהיה לכל אדם דרכון זר.

יש החולמים על "פיתרון המדינה האחת". ובכן, במחצית המאה האחרונה התפרקו הרבה מדינות, שבהן חיו עמים שונים ביחד. רשימה חלקית: ברית-המועצות, קפריסין, יוגוסלביה, אחר-כך סרביה, צ'כוסלובקיה, סודאן. לא היה בתקופה זו אף מקרה אחד שבו הסכימו שני עמים באופן חופשי לחיות ביחד במדינה אחת. אף לא מקרה אחד.

אני לא פוחד מפני איום צבאי. אין סכנה אמיתית. בימינו אי-אפשר להרוס בכוח מדינה שיש לה פצצה גרעינית. אנחנו בהחלט מסוגלים להגן על עצמנו.

לעומת זאת, אני פוחד מפני סכנות פנימיות. פיחות ברמה האינטלקטואלית. התנפחות הממסד החרדי הטפילי. ובייחוד: ההגירה. בכל העולם גוברת הניידות של בני-אדם. משפחות מתפצלות ומתפזרות על פני כדור -הארץ. הציונות היא רחוב דו-סיטרי. אם אפשר להיות יהודי טוב בלוס-אנג'לס כמו בתל-אביב, למה להישאר כאן?

הקשרים בין ישראל ויהדות העולם יתרופפו בהדרגה. זה טבעי. אנחנו אומה חדשה, המושרשת בארץ. זוהי המטרה האמיתית שלנו. היחסים בינינו לבין הפזורה היהודית יהיו כמו – נניח – בין אוסטרליה ואנגליה.

אני רוצה להציג שאלה בסיסית: האם הלאומיות עצמה תשרוד? האם תוחלף על-ידי צורות חדשות של ארגון קולקטיבי ואידיאולוגיות חדשות?

אני חושב שהלאומיות תמשיך להתקיים. במאה האחרונה, שום כוח לא הצליח להתגבר עליה. ברית-המועצות האינטרנציונליסטית קרסה ולא השאירה אחריה אלא לאומנות גזענית פרועה. הקומוניזם הצליח רק במקום שהצליח לתפוס טרמפ על הלאומיות, כמו בוויטנאם ובסין. גם הדת הצליחה רק במקום שרכבה על הלאומיות, כמו באיראן.

במה טמון כוחה של הלאומיות? נדמה שהיצור האנושי זקוק לתחושה של שייכות. שייכות לתרבות מסוימת, למסורת מסוימת, למיתוסים ולזיכרונות היסטוריים (אמיתיים או מדומיינים), למולדת, לשפה.

אציג את השאלה בדרך אחרת: האם מדינת-הלאום תשרוד?

מבחינה אובייקטיבית, מדינת-הלאום היא אנאכרוניזם. היא נולדה בשלוש המאות האחרונות, מפני שכלכלת המדינה הייתה זקוקה לשוק פנימי גדול, מפני שהצבא היה זקוק לבסיס רחב,  וכן הלאה. כל זה חייב מדינה בגודל של צרפת, לדוגמה. אך כל הפונקציות האלה עברו עכשיו לידי הגושים האזוריים, כמו האיחוד האירופי.

זה גורם לקוריוז: בעוד שמדינות-הלאום מצטרפות לאיחודים רחבים יותר, הן עצמן מתפצלות ליחידות קטנות יותר. סקוטים, קורסיקאים, פלמים, קטלונים, בסקים, צ'צ'נים, קנדים צרפתיים ורבים-רבים אחרים שואפים לעצמאות.

מדוע? הסקוטים מאמינים שסקוטלנד עצמאית תוכל להצטרף לאיחוד האירופי וליהנות מכל יתרונותיה מבלי לסבול מהסנוביות האנגלית. הלאומיות המקומית מתגברת על הלאומיות הרחבה יותר.

אז איפה נהיה אנחנו בעוד 90 שנה, בראשית המאה ה-22?

בשנת לידתי, 1923, קרא אציל אוסטרי בשם הרוזן ניקולאוס קודנהובה-קאלרגי לתנועה פן-אירופית להקמת "ארצות-הברית של אירופה". באותה עת, מספר שנים אחרי מלחמת-העולם הראשונה ומספר שנים לפני מלחמות-העולם השנייה, זה נשמע כאוטופיה מטורפת. עכשיו קיים האיחוד האירופי.

ברגע זה, רעיון "ארצות-הברית של העולם" נשמע גם הוא כאוטופיה מטורפת. אבל אין מנוס מצורה כלשהי של ממשל עולמי. הכלכלה הגלובלית זקוקה לו כדי לתפקד כראוי. התקשורת הגלובלית מאפשרת אותו. הריגול הגלובלי כבר עימנו. רק רשות עולמית יעילה יכולה להציל את כדור הארץ המסכן שלנו, לשים קץ למלחמות ולמלחמות האזרחים, להילחם במגיפות עולמיות ולשים קץ לרעב.

האם ממשל עולמי יכול להיות דמוקרטי? אני מקווה שכן. התקשורת העולמית מאפשרת זאת. הצאצאים שלכם יצביעו בעד פרלמנט עולמי.

האם מדינת הלאום תתקיים בעולם חדש זה? כן. היא תתקיים, כמו שמדינות הלאום קיימות כיום באירופה המאוחדת. כל אחת והדגל שלה, ההמנון שלה, נבחרת הכדורגל שלה, המינהל המקומי שלה.

זהו, על כן, החזון האופטימי שלי: ישראל, מדינת הלאום של הלאום הישראלי, שתהיה קשורה בקשר הדוק עם מדינת הלאום של הלאום הפלסטיני, תהיה חברה באיחוד מרחבי שתכלול את המדינות הערביות, ואני מקווה גם את טורקיה ואיראן, ותהיה חברה גאה בארצות הברית של העולם.

ישראל דמוקרטית, ליברלית וחילונית, שבה יוכלו הצאצאים שלכם להכריז בגאווה: "אני ישראלי!"

 

2 Comments

  1. אלונה
    6 בנובמבר 2013 @ 16:32

    עוד משהו,
    זוכרים את דרום אפריקה הלבנה ? ובכן, זה מה שקרה לה ברבות השנים.
    הם, הלבנים ההולנדים והאנגלים, חיפשו מקום באפריקה להקים להם מושבה או ארץ לחיות בה בגלל הרעב. מצאו פיסת אדמה מאוד מאוד פוריה ובנו אומה לתפארת. חשבו אפשר 'לייבא' את השכנים השחורים שיבנו פיזית את הארץ ואכן הם בנו. שיכנו אותם בפחונים ללא חינוך או שירותים מינימלים דהיינו עבדים. הצליח להם עד שהדמוגרפיה עשתה את שלה והאפרטהייד לא יכול היה להמשיך ולהתקיים והיום שולטים השחורים והלבנים הם מיעוט שרבים ממנו התפזרו בעולם. שוב. אלה החיים.

  2. אלונה
    6 בנובמבר 2013 @ 16:24

    צודק. הדמוגרפיה תעשה את שלה. עם הזמן והשנים יהיה פה רוב ערבי [אולי] והמדינה תהיה דו לאומית או רב לאומית. בגלל זה ובגלל חוסר האחידות בעם, השחיתות הבלתי נסבלת במקום בו חיים ממלחמה למלחמה, שלחתי את ילדי לחו"ל. ילדיהם, נכדי, יוולדו ללאום אחר, יבנו את ביתם במקום בו יבחרו לחיות. עצוב, אבל כאן אין עתיד. אם חושב מי שחושב שהיהודים והערבים יחיו יחדיו בשלום טועה טעות מרה. הטעות הגדולה של הרצל להביא אותנו לאזור מוכה המלחמות הזה. מאז ימי הצלבנים, האדמה כאן רוותה דם ודמעות. די אין כוח עוד.

לרגל יום הולדתי ה-90 נערך באולם "צוותא" בתל-אביב ויכוח בין היסטוריונים, משפטנית ואיש-רוח על הנושא: "האם תתקיים ישראל בעוד 90 שנה?" להלן גרסה קצת מקוצרת של תרומתי לאותו ויכוח.

האם תתקיים מדינת-ישראל בעוד 90 שנה?

עצם השאלה אופיינית לישראל. איש לא יציג שאלה כזאת ברצינות באנגליה או בגרמניה, ואפילו לא בארצות-הגירה כמו אוסטרליה וארצות-הברית.

אבל אצלנו מדברים כל הזמן על "סכנה קיומית". מדינה פלסטינית היא סכנה קיומית. הפצצה האיראנית היא סכנה קיומית. מדוע? אז תהיה להם פצצה, ולנו יש פצצה, ייווצר "מאזן אימה".

יש משהו באופי הלאומי שלנו המעיד על חוסר-ביטחון-עצמי, חוסר-ודאות. אולי השואה? אולי איזו הרגשת-האשמה בלתי-מודעת? אולי תוצאה של מלחמת-נצח, או הסיבה למלחמה כזאת?

אגיד כבר בהתחלה: כן, אני מאמין שישראל תתקיים בעוד 90 שנה. השאלה היא איזו מין ישראל? האם זו תהיה מדינה שנכדי-הנכדים ובנות-הנכדים שלכם יהיו גאים בה? מדינה שבה ירצו לחיות?

ביום שבו הוכרז על הקמת המדינה הייתי בן 24. חבריי ואני, חיילים בצבא החדש שלנו, לא חשבנו שהאירוע חשוב במיוחד. היינו עסוקים בהכנות לפעולה שאמורה הייתה להיערך באותו לילה, כיבוש הכפר אל-קובאב ליד רמלה (המקום שבו עומדת עכשיו משמר-איילון), ונאומים של פוליטיקאים בתל-אביב לא עניינו אותנו. ידענו שאם ננצח במלחמה תהיה מדינה, ואם נובס לא תהיה מדינה וגם אנחנו לא נהיה.

אינני אדם נוסטלגי. אין לי נוסטלגיה לישראל שלפני מלחמת ששת-הימים, כמו לאחדים מהמשתתפים בדיון זה. הרבה דברים לא היו בסדר גם אז. לדוגמה, שטחים עצומים של אדמות ערביות הופקעו. אך אל נביט אחורה. הבה נסתכל בישראל כפי שהיא עכשיו ונשאל את עצמנו: לאן ממשיכים מכאן?

אם ישראל תמשיך בקו הנוכחי, יקרה אסון.

השלב הראשון יהיה אפרטהייד. מצב שכבר קיים בשטחים הכבושים, מצב שיחלחל לתוך ישראל עצמה. ההידרדרות לתהום לא תהיה דרמטית. היא תהיה הדרגתית. כמעט ולא נרגיש בה.

בשלב השני, לאט-לאט, יגבר הלחץ על ישראל. הדמוגרפיה תעשה את שלה. במועד כלשהו לפני תום 90 השנים תהיה ישראל נאלצת להעניק זכויות-אזרח לפלסטינים. יהיה רוב ערבי. כן, ישראל תהיה מדינה בעלת רוב ערבי.

יש שיקדמו זאת בברכה. אבל זה יהיה סוף החזון הציוני. הציונות תהפוך לאפיזודה היסטורית. ישראל תהיה עוד מדינה שבה יחיו היהודים כמיעוט – היהודים שיישארו פה.

יש האומרים: "אין פיתרון". אם אין פיתרון, כדאי לוודא שיהיה לכל אדם דרכון זר.

יש החולמים על "פיתרון המדינה האחת". ובכן, במחצית המאה האחרונה התפרקו הרבה מדינות, שבהן חיו עמים שונים ביחד. רשימה חלקית: ברית-המועצות, קפריסין, יוגוסלביה, אחר-כך סרביה, צ'כוסלובקיה, סודאן. לא היה בתקופה זו אף מקרה אחד שבו הסכימו שני עמים באופן חופשי לחיות ביחד במדינה אחת. אף לא מקרה אחד.

אני לא פוחד מפני איום צבאי. אין סכנה אמיתית. בימינו אי-אפשר להרוס בכוח מדינה שיש לה פצצה גרעינית. אנחנו בהחלט מסוגלים להגן על עצמנו.

לעומת זאת, אני פוחד מפני סכנות פנימיות. פיחות ברמה האינטלקטואלית. התנפחות הממסד החרדי הטפילי. ובייחוד: ההגירה. בכל העולם גוברת הניידות של בני-אדם. משפחות מתפצלות ומתפזרות על פני כדור -הארץ. הציונות היא רחוב דו-סיטרי. אם אפשר להיות יהודי טוב בלוס-אנג'לס כמו בתל-אביב, למה להישאר כאן?

הקשרים בין ישראל ויהדות העולם יתרופפו בהדרגה. זה טבעי. אנחנו אומה חדשה, המושרשת בארץ. זוהי המטרה האמיתית שלנו. היחסים בינינו לבין הפזורה היהודית יהיו כמו – נניח – בין אוסטרליה ואנגליה.

אני רוצה להציג שאלה בסיסית: האם הלאומיות עצמה תשרוד? האם תוחלף על-ידי צורות חדשות של ארגון קולקטיבי ואידיאולוגיות חדשות?

אני חושב שהלאומיות תמשיך להתקיים. במאה האחרונה, שום כוח לא הצליח להתגבר עליה. ברית-המועצות האינטרנציונליסטית קרסה ולא השאירה אחריה אלא לאומנות גזענית פרועה. הקומוניזם הצליח רק במקום שהצליח לתפוס טרמפ על הלאומיות, כמו בוויטנאם ובסין. גם הדת הצליחה רק במקום שרכבה על הלאומיות, כמו באיראן.

במה טמון כוחה של הלאומיות? נדמה שהיצור האנושי זקוק לתחושה של שייכות. שייכות לתרבות מסוימת, למסורת מסוימת, למיתוסים ולזיכרונות היסטוריים (אמיתיים או מדומיינים), למולדת, לשפה.

אציג את השאלה בדרך אחרת: האם מדינת-הלאום תשרוד?

מבחינה אובייקטיבית, מדינת-הלאום היא אנאכרוניזם. היא נולדה בשלוש המאות האחרונות, מפני שכלכלת המדינה הייתה זקוקה לשוק פנימי גדול, מפני שהצבא היה זקוק לבסיס רחב,  וכן הלאה. כל זה חייב מדינה בגודל של צרפת, לדוגמה. אך כל הפונקציות האלה עברו עכשיו לידי הגושים האזוריים, כמו האיחוד האירופי.

זה גורם לקוריוז: בעוד שמדינות-הלאום מצטרפות לאיחודים רחבים יותר, הן עצמן מתפצלות ליחידות קטנות יותר. סקוטים, קורסיקאים, פלמים, קטלונים, בסקים, צ'צ'נים, קנדים צרפתיים ורבים-רבים אחרים שואפים לעצמאות.

מדוע? הסקוטים מאמינים שסקוטלנד עצמאית תוכל להצטרף לאיחוד האירופי וליהנות מכל יתרונותיה מבלי לסבול מהסנוביות האנגלית. הלאומיות המקומית מתגברת על הלאומיות הרחבה יותר.

אז איפה נהיה אנחנו בעוד 90 שנה, בראשית המאה ה-22?

בשנת לידתי, 1923, קרא אציל אוסטרי בשם הרוזן ניקולאוס קודנהובה-קאלרגי לתנועה פן-אירופית להקמת "ארצות-הברית של אירופה". באותה עת, מספר שנים אחרי מלחמת-העולם הראשונה ומספר שנים לפני מלחמות-העולם השנייה, זה נשמע כאוטופיה מטורפת. עכשיו קיים האיחוד האירופי.

ברגע זה, רעיון "ארצות-הברית של העולם" נשמע גם הוא כאוטופיה מטורפת. אבל אין מנוס מצורה כלשהי של ממשל עולמי. הכלכלה הגלובלית זקוקה לו כדי לתפקד כראוי. התקשורת הגלובלית מאפשרת אותו. הריגול הגלובלי כבר עימנו. רק רשות עולמית יעילה יכולה להציל את כדור הארץ המסכן שלנו, לשים קץ למלחמות ולמלחמות האזרחים, להילחם במגיפות עולמיות ולשים קץ לרעב.

האם ממשל עולמי יכול להיות דמוקרטי? אני מקווה שכן. התקשורת העולמית מאפשרת זאת. הצאצאים שלכם יצביעו בעד פרלמנט עולמי.

האם מדינת הלאום תתקיים בעולם חדש זה? כן. היא תתקיים, כמו שמדינות הלאום קיימות כיום באירופה המאוחדת. כל אחת והדגל שלה, ההמנון שלה, נבחרת הכדורגל שלה, המינהל המקומי שלה.

זהו, על כן, החזון האופטימי שלי: ישראל, מדינת הלאום של הלאום הישראלי, שתהיה קשורה בקשר הדוק עם מדינת הלאום של הלאום הפלסטיני, תהיה חברה באיחוד מרחבי שתכלול את המדינות הערביות, ואני מקווה גם את טורקיה ואיראן, ותהיה חברה גאה בארצות הברית של העולם.

ישראל דמוקרטית, ליברלית וחילונית, שבה יוכלו הצאצאים שלכם להכריז בגאווה: "אני ישראלי!"

 

2 Comments

  1. אלונה
    6 בנובמבר 2013 @ 16:32

    עוד משהו,
    זוכרים את דרום אפריקה הלבנה ? ובכן, זה מה שקרה לה ברבות השנים.
    הם, הלבנים ההולנדים והאנגלים, חיפשו מקום באפריקה להקים להם מושבה או ארץ לחיות בה בגלל הרעב. מצאו פיסת אדמה מאוד מאוד פוריה ובנו אומה לתפארת. חשבו אפשר 'לייבא' את השכנים השחורים שיבנו פיזית את הארץ ואכן הם בנו. שיכנו אותם בפחונים ללא חינוך או שירותים מינימלים דהיינו עבדים. הצליח להם עד שהדמוגרפיה עשתה את שלה והאפרטהייד לא יכול היה להמשיך ולהתקיים והיום שולטים השחורים והלבנים הם מיעוט שרבים ממנו התפזרו בעולם. שוב. אלה החיים.

  2. אלונה
    6 בנובמבר 2013 @ 16:24

    צודק. הדמוגרפיה תעשה את שלה. עם הזמן והשנים יהיה פה רוב ערבי [אולי] והמדינה תהיה דו לאומית או רב לאומית. בגלל זה ובגלל חוסר האחידות בעם, השחיתות הבלתי נסבלת במקום בו חיים ממלחמה למלחמה, שלחתי את ילדי לחו"ל. ילדיהם, נכדי, יוולדו ללאום אחר, יבנו את ביתם במקום בו יבחרו לחיות. עצוב, אבל כאן אין עתיד. אם חושב מי שחושב שהיהודים והערבים יחיו יחדיו בשלום טועה טעות מרה. הטעות הגדולה של הרצל להביא אותנו לאזור מוכה המלחמות הזה. מאז ימי הצלבנים, האדמה כאן רוותה דם ודמעות. די אין כוח עוד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן