זה כבר לא לאט לאט, זו מגמה שצוברת תאוצה – עובדי הי טק שעפים לכל הכיוונים בשקט וללא מחאה. עשרה עובדים כאן, מאתיים שם, עוד חברה קורסת, עוד חברה מנסה למקסם רווחים ועוד אחת שקונה טכנולוגיה במקום לפתח.

מה קורה לענף ההי טק ומי בעצם אשם במצב?

עבר, עתיד ומסחטת כספים

כעקרון ענף ההי טק בישראל, מעצם היותו מבוסס על חברות סטארט אפ, הוא אולי הגרלת הלוטו המאורגנת הגדולה ביותר בישראל. את ענף ההי טק מרכיבים החברות הגדולות והמבוססות כגון צ'ק פוינט, אמדוקס ואחרות, חברות שמקורן בישראל, ומרכזי הפיתוח של החברות הזרות, עניין חלקלק וערמומי שמוצא ממדינת ישראל יותר כסף משמכניס לה ולבסוף משאיר את המדינה עם המכנסיים למטה אחרי שרוקן את כיסיה. והגורם השלישי הוא חברות הסטארט אפ והכסף הפרטי. יוזמה, יזמות, רעיונות נהדרים, ולעומת זאת ביצועים עלובים, עיניים גדולות ומחשבה לטווח קצר.

על הקבוצה הראשונה אפשר לסמוך כל עוד היא משקיעה כסף בפיתוח והתפתחות. וכשנגמר לה הסוס התוצאה המיידית היא קיצוץ בעובדים, חס וחלילה לא בדרג המנהלים, ודאי לא במשכורותיהם. אבל כשחברה כמו אמדוקס מפטרת, לשכת התעסוקה מתמלאת.

הקבוצה השניה היא משאבת כסף, מרכזי הפיתוח שמוקמים בישראל בדרך כלל שותים הרבה כסף והטבות מהמדינה. חברות כמו אינטל, שקשה להגדיר אותה כנזקקת, לקחו עם השנים מענקים שהיו יכולים להטיס את הענף לשמיים. ההנחה הבעייתית הייתה, שהחברות הללו יספקו תעסוקה מצד אחד ומיסים מצד אחר, אבל כנראה שאיש לא עשה את החשבון הפשוט שעוד מאה עובדים באינטל פירושם לעיתים 200 פחות בחברות אחרות שקרסו בגלל בעיית תקצוב ולא בגלל מוצר לקוי. גם המיסים, שלכאורה אמורות החברות הללו לשלם למדינה, הם עניין בעייתי – רוב החברות הללו מקימות בישראל מרכז פיתוח ולא מרכז רווח. ופיתוח הוא תהליך שואב מזומנים ולא מכניס מזומנים, כך שעד שאותן חברות מתחילות להניב רווחים המדינה נמצאת בגרעון ענק.

הקבוצה השלישית היא העתיד של המדינה, אלא שהמדינה מנפנפת בדגל הזה, אבל בו זמנית קורעת ממנו חתיכות כדי לחבוש פצעים. היום נשאר ממנו סמרטוט מתנופף עם הרבה חורים. מעשית, חברות הסטארט אפ הן המעסיק הגדול ביותר בענף ההי טק. אבל מאות חברות זעירות אינן בעלות כוח פוליטי או השפעה כמו חברה גדולה אחת. הן כמובן לא תתאגדנה, שכן האופי החשדני של בעלי החברות ומנהליהן (לא תמיד שלא בצדק) לא מאפשר להם לעבוד יחדיו אפילו על מטרה פוליטית.

החברות הללו חיות בעיקר על כסף פרטי של משקיעים קפריזים (ולרוב מאוד חמדנים) וקרנות הון סיכון עם ראייה עקומה. התקצוב הבעייתי מחייב אותן להסתכל רק עד קצה אפו של המנכ"ל. אין תכנון לטווח ארוך, בצדק או שלא בצדק, המטרה היא כסף ולא טכנולוגיה. והזמן הוא קריטי, ההשקעה מטורפת, החשדנות בלתי נסבלת, והצורך במהירות יוצר מבנה מסורבל של ניהול ותעסוקה, ולעיתים קרובות, עם סיומו של שלב משמעותי בפרויקט מוצאים העובדים את עצמם מחוץ למשרדי החברה רק כי הם לא חלק מתכנון השלב הבא.

הונאת החוזה האישי

עובדי ענף ההי טק מודעים לעובדה שאין להם זכויות. הם ויתרו עליהם לטובת הרכב והמשכורת הגבוהה יחסית. רובם עדיין לא מבין עד כמה גדולה היתה ההונאה הזו שהגיעה בטיסה ישירה מארה"ב: הונאת החוזה האישי.

חוזה אישי הוא ליטוף לאגו, משכורת גבוהה, ביטוח מנהלים, רכב צמוד לכל ילד. מצד אחר, אובדן מוחלט של זכויות העובד. היות שמדובר בענף שהגיל הממוצע שלו מדגדג את ה-30, רוב העובדים הללו כלל איננו מודע לעובדה שיכולות להיות להם זכויות. אז הם עובדים חודש חודשיים ואולי שנה, 60 שעות ויותר בשבוע, ונבעטים החוצה, בלי כלום, ברוב המקרים אפילו ללא התרעה מראש. וכך זה נמשך עד שהם מגיעים לגיל 35 ומתחילים להתקשות במציאת עבודה. או אז, רק אז, הם מבינים את גודל הטעות, את גודל ההונאה. אבל אז מאוחר מדי.

משמעות הדבר היא ענף של עובדים תמימים וחסרי ניסיון מעשי, מעין "סדנאת יזע" של תכנתים ומפתחים, שלא תורם דבר למדינה ולא מסוגל לשאת את עצמו כענף מספר אחת במדינת ישראל.

חלוקת המענקים של המדען הראשי

המדען הראשי היה תמיד תקוותן של חברות ההי טק. מענקי המדען הראשי נועדו לחברות שהמוצרים שלהן או השירותים אותם הן מספקות מתבססים על מחקר ופיתוח. מענקי המדען חולקו במשך שנים לחברות ענק – בדיוק לאלו שלא היו זקוקות לכסף הזה. חברות כמו ECI בימיה הגדולים וכמובן "טבע" שהצליחה לבנות לעצמה תדמית של חברת מחקר ופיתוח, למרות שבעצם היא מוכרת תרופות גנריות, היינו כאלו שפותחו על ידי אחרים ואינן בגדר פטנט יותר. חברות הסטארט אפ נאלצו פעם אחר פעם לצפות בעיניים כלות בכסף שהולך לכיסים העמוקים של גדולי הענף ומקושריו, בעוד הן עצמן עסקו בוודאות בפיתוח לפחות.

ניהול לקוי

ניהול לקוי הוא מחלה ישראלית, לא רק של ענף ההי טק. משכורת עתק איננה ערובה למנהל טוב. הניהול בישראל בכל הרמות לוקה בחשיבה לטווח קצר ומנכ"לים מעטים מסוגלים להציג גליון הצלחות בלי שחפירה בעברה של החברה יגלה שבעצם הם לא תרמו דבר לחברה פרט לדילול קופתה.

איש צבא איננו ערובה ליכולת ניהול של חברת הי טק. למעשה ההיפך הוא הנכון. בעוד צבא הוא מבנה היררכי סולידי ואנכרוניסטי לחלוטין, עם דינמיקה המבוססת פז"ם ובלי מטרות מובהקות לעתיד. הרי שחברת הי טק צריכה להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק ולהיות מסוגלת לבצע שינויים במערך הפיתוח שלה באופן מידי שלא לדבר על מטרות שיווקיות. בנוסף לכך, חברת הי טק מוגבלת בתקציב, דבר שצה"ל לא מכיר. בזבוז יכול להיות קטלני אלא אם כן כמובן החברה היא מהסוג הראשון וקשורה בחבל הטבור למדען הראשי.

אבל גם חברות הסטארט אפ הקטנות, שהיום הן כאן ומחר אף אחד לא יזכור אותן, לוקות בבעית ניהול. יזמים צעירים עם רעיון נהדר מתעקשים לנהל חברה, אגו טריפ, אין להם ניסיון, אין להם ידע, אין להם מושג בסיסי, ובמקום לנהל את המערך הטכני ולפקח על הפיתוח של הרעיון שלהם הם מעדיפים את התואר מנכ"ל. המשקיעים לא יתעקשו על ניהול מקצועי, שכן מול עיניהם הם בדרך כלל רואים דולרים, ורק אחרי שמסתבר שהצבע הירוק הזה הפך להיות זבל אורגני בגלל ניהול בעייתי, הם מבינים מה קרה, אבל יחזרו על אותה טעות בסיבוב הבא.

המנכ"לים הצעירים מכתיבים קצב בלתי נלאה, אבל מטילים חרדה על החברה כולה. הם אוספים מסביבם צעירים בני גילם בטענה של "דינמיות" ומשאירים את בעלי הניסיון בחוץ, בין היתר מהחשש שמישהו מהם, שמבין יותר, יקח חס וחלילה את מקומם, וכמובן שבשלב מוקדם או מאוחר הם מגלים שהדינמיות של חבר המנהלים שלהם מתבטאת בעיקר בחתירה לתואר גבוה יותר. בפועל הם מוצאים את עצמם עם מנהלים חסרי ניסיון וחסרי יכולת, אבל עם אמביציה מטורפת לתארים וכבוד ומשכורות גבוהות.

 מעמד הביניים

עובדי ענף ההי טק גם הם שייכים לאותו מעמד מתדלדל שנקרא מעמד הביניים. גם הם סובלים מעלויות המחייה הבלתי נסבלות בישראל, גם הם סופגים את הגזירות. משרתם איננה יציבה בהגדרתה ולכן סיכוייהם לשרוד בישראל נמוכים. גם הם, כמו כל הצעירים עמלים להשיג לעצמם דרכון זר, מפליגים לארצות הניכר בהן אולי היצע העבודה לא גבוה יותר אבל יוקר המחייה נמוך בהרבה. וכך מתדלדל מאגר המוחות של ענף ההי טק בדיוק כמו של כל ענף אחר. וללא כוח אדם איכותי אין לישראל שום יתרון על שום מדינה בעולם.

לסיכום

מדינת ישראל עדיין מתגאה בענף ההי טק שלה, אף כי מבט מהיר יגלה שיזמים רבים בוחרים לקחת את הרעיון שלהם אל מחוץ לגבולות המדינה, למרות כוח האדם האיכותי, והנאיבי.

הדרך היחידה להציל את הענף הוא לקבוע לו גבולות, להקים איגוד חברות סטארט אפ, שיוכל להוות לובי פוליטי מסיבי נגד המערכת המשומנת (בכספי המדינה) של החברות הוותיקות. איגוד החברות יעביר את הכוח מהמשקיעים לידיים של היזמים, שהיום נאלצים לזחול מול קרנות הון סיכון ומשקיעים. לאגד את העובדים, לתת להם תנאים מתאימים, אולי משכורת נמוכה יותר, אבל ביטחון גבוה יותר במקום עבודתם ובעתידם.

בלי בנייה של מערכת סטנדרטים, מרכז כוח וידע וניסיון, אין לחברות הסטארט אפ, ובעקבותיהן לכל ענף ההי טק, שום סיכוי לשרוד. במקביל, יש לבנות מערכת תמיכה עצמאית שתכשיר ותנחה יזמים כיצד להקים חברת הי טק.