היהודיזציה של מדינת ישראל: משבר זהות לאומי?

ממשלת ישראל דורשת שהפלסטינים יכירו ב"מדינת-הלאום של העם היהודי". מדובר כמובן באבסורד. על הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמות שהיא. זה לא עניינם כיצד המדינה מגדירה את עצמה

היהודיזציה של מדינת ישראל: משבר זהות לאומי?

ממשלת ישראל דורשת שהפלסטינים יכירו ב"מדינת-הלאום של העם היהודי". מדובר כמובן באבסורד. על הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמות שהיא. זה לא עניינם כיצד המדינה מגדירה את עצמה

ביום הולדתי ה-16, ב-1939, מיהרתי למשרד הרישום של ממשלת-המנדט כדי לשנות את שמי  באופן רשמי. החלפתי את השם הגרמני שניתן לי בלידתי ואימצתי לעצמי את השם הפרטי ושם המשפחה שבחרתי.

לא היה זה סתם שינוי שם. זאת הייתה אמירה: התגרשתי מעברי בגולה, ממסורת אבותיי היהודים-גרמנים ומכל דבר שהיה "גלותי".

אמרתי: אני עברי, חלק מההרפתקה הגדולה של יצירת אומה עברית חדשה, תרבות עברית חדשה והמדינה העברית החדשה שתקום ברגע שנצליח לגרש את האנגלים מארצנו.

זה היה מעשה לגמרי נורמלי. כמעט כל ידידיי ומכריי עשו כך ברגע שהייתה אפשרות חוקית.

כאשר קמה המדינה, שינוי השם הפך למדיניות ממשלתית. לבעלי שם לועזי כמעט אי-אפשר היה להצטרף לשרות-החוץ או לעלות בדרגה בצבא אלא אם כן שינו את שמם לעברי.

ואכן, האם ניתן היה להעלות על הדעת ששגרירנו בגרמניה ייקרא ברלינר? או ששגרירנו בפולין ייקרא פולונסקי? או שראש-ממשלה ישראלי יישא את השם גרין (שמו הקודם של בן-גוריון)? או שיהיה רמטכ"ל בשם קיטייגורודסקי (שמו הקודם של משה דיין)?

בן-גוריון היה קנאי בעניין זה. אולי היה זה העניין היחיד שבו היינו תמימי דעים.

החלפת השמות סימלה עמדה אידיאולוגית יסודית. הציונות התבססה על שלילה טוטאלית של הגולה, דרכי-החיים שלה, מסורותיה וביטוייה.

אבי הציונות, בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", חזה את ההיעלמות הגמורה של הפזורה. ביומנו חזה שאחרי הקמת "מדינת היהודים", כל היהודים שירצו בכך יבואו לישראל. משם והלאה, הם – ורק הם! – ייקראו יהודים. כל האחרים יתבוללו סוף-סוף באומות המארחות ויחדלו מלהיות יהודים. (חלק זה של תורת הרצל הושכח בכוונה. אין מלמדים אותו בבתי-הספר, ואין הוא מוזכר בנאומי הפוליטיקאים.)

ביומנו לא העלים הרצל את הבוז התהומי שרחש ליהודים בגולה. יש ביומן קטעים בעלי גוון אנטישמי ממש. (אגב, המונח "אנטישמיות" נטבע בגרמניה בימי חייו של הרצל.)

כתלמיד בית-הספר היסודי בתל-אביב ספגתי את הבוז הזה. כל דבר "גלותי" היה בזוי. לקרוא למישהו "גלותי" היה העלבון הנורא ביותר. העיירה היהודית הייתה גלותית, וכך גם הדת היהודית, המסורת היהודית, האמונות הטפלות והדעות הקדומות. למדנו שהיהודים הגלותיים עסקו בעסקי-אוויר והיו ספסרי-בורסה טפיליים, שלא יצרו שום דבר מוחשי, שהיהודים הגלותיים התרחקו מעבודה גופנית, שהחברה שלהם הייתה "פירמידה הפוכה" ושאנחנו נקים חברה בריאה של חקלאים ופועלים.

בפלוגה שלי באצ"ל, ואחר-כך בצה"ל, לא היה אף לא צעיר אחד שחבש כיפה, אם כי אחדים חבשו כובעי-מצחייה. ריחמנו על הדתיים.

הדעה המקובלת הייתה שהדת אכן מילאה במשך מאות שנים תפקיד חשוב בהישרדות העם היהודי, אך עכשיו עבר תפקיד זה לידי הלאומיות העברית. הלאומיות היא הדבק החדש. הדת הפכה מיותרת, ותעלם בקרוב.

כל דבר טוב ובריא היה עברי – היישוב העברי, החקלאות העברית, הקיבוצים העבריים, "העיר העברית הראשונה" (תל-אביב), המחתרת העברית, המדינה העברית שעתידה לקום. הדברים היהודיים היו בגולה – דת יהודית, מסורת יהודית ושאר דברים מיותרים.

רק כאשר נודע ההיקף המלא של השואה, לקראת סוף מלחמת-העולם השנייה, השתנתה גישה זו והפכה לחרטה עמוקה. השתררה תחושת-אשמה על כי לא עשינו די למען הצלת אחינו הנרדפים. פתאום הפכה השטעטל למקום רווי געגועים, האנשים נזכרו בילדותם, בבית היהודי החם, בחיים האידיליים בגולה.

אבל גם אז סירב בן-גוריון לקבל את הרעיון שיהודים יכולים לחיות מחוץ לארץ-ישראל. הוא סירב להתייחס למנהיגים הציוניים שחיו בחו"ל. רק כאשר נקלעה המדינה החדשה למצוקה כלכלית קשה והייתה זקוקה נואשות למטבע זר הסכים בן-גוריון לבסוף לטוס לארצות-הברית ולבקש סיוע מההנהגה היהודית שם.

מאז עשתה היהדות קאמבק מדהים.

הקבוצה הקטנה של דתיים שהצטרפו לציונות מלכתחילה הפכה לתנועה דתית-לאומית גדולה ורבת-עוצמה, גרעין המתנחלים והימין הקיצוני, סיעת-מפתח בממשלה.

החרדים האנטי-ציוניים צברו עוצמה רבה עוד יותר. למרות שכל הרבנים החשובים בימי הרצל גינו וקיללו אותו ואת תומכיו, החרדים משתמשים עכשיו בכוחם הפוליטי כדי לסחוט מהמדינה סכומים עצומים. הכספים נועדו בעיקר לקיום מערכת-חינוך נפרדת, שם אין לומדים דבר מלבד טכסטים דתיים. הם מונעים את גיוס בניהם לצבא כדי למנוע מהם לבוא במגע עם צעירים אחרים, ובעיקר עם צעירות. הם חיים בגטו.

השבוע שודרה בערוץ 10 סידרה דוקומנטרית, שבה ניבאו דמוגרפים שבגלל הריבוי הטבעי העצום שלהם יהוו הדתיים בעוד 30 שנה את רוב הציבור היהודי בישראל. אז תהיה מדינת-ישראל מעין איראן או סעודיה יהודית.

כבר היום שולטים החרדים בכמה ערים ושכונות. במקומות האלה אין כל תחבורה בשבת. נשים חשופות-זרוע מותקפות ברחוב ביריקות, ולפעמים אף במכות. מטוסי "אל על" אינם טסים בשבת, ואין גם תנועת אוטובוסים ורכבות בשבת.

אם יהיה במדינה רוב חרדי, זה יהפוך לכלל. שום תחבורה מכל סוג שהוא לא תהיה בשבתות ובחגים. הכבישים יהיו ריקים כמו ביום-כיפור. כל החנויות תהיינה סגורות. לא יהיה אוכל טרף בחנויות ובמסעדות. לא יהיו חוקים חילוניים. לא תהיה שום דרך עוקפת לנישואים בין יהודים ולא-יהודים, בין כהן וגרושה. המשטרה תפקח על המוסר.

החילונים, המהווים כעת רוב, יברחו מהמדינה ויעדיפו להיות יהודים טובים בברוקלין ובברלין.

הכנסת מטפלת עכשיו בהצעת-חוק האמורה להחליף את האמירה שישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית" בקביעה שישראל היא "מדינת-הלאום של העם היהודי".

נאמר שזוהי הגשמת הציונות, אך למעשה זוהי השלילה הגמורה של הציונות. התהליך הסתובב ב-360 מעלות וחוזר למקום שבו התחיל. במקום הגטו בשטעטל, ישראל עצמה תהפוך לגטו. תחת שלילת הגולה, הגולה כולה תהיה לחלק מישראל. כל זה מבלי לשאול לדעתה, כמובן. המדינה לא תהיה עוד שייכת לאזרחיה, יהודים וערבים כאחד, אלא ליהודים בלוס-אנג'לס ובמוסקווה.

הרעיון עצמו הוא, כמובן, מגוחך. היהודים מהווים עדה אתנית-דתית עולמית, שהתקיימה במשך 2500 שנים בלי מולדת. אפילו בתקופת הממלכה החשמונאית חיו רוב היהודים מחוץ לארץ. הקשר המופשט שלהם עם ארץ-ישראל דומה לקשר של המוסלמים באינדונזיה או במאלי עם העיר מכה – מקום קדוש שיש להזכירו בתפילות ולעלות אליו לרגל, אך לא מולדת שבה יש להם ריבונות. במרוצת מאות השנים, עד לעליית הלאומנות באירופה, היהודים לא עשו שום מאמץ להתנחל בארץ. אכן, הדת היהודית אוסרת בפירוש "לעלות בחומה" (בצורה מאורגנת) לארץ-ישראל.

הלאומיות הישראלית, לעומת זאת, מושרשת במולדת מוחשית. היא קשורה בריבונות ובאזרחות – מושגים שהם זרים לדת.

אמנם, הציונים הראשונים נאלצו מכוח הנסיבות לאחד את שתי התפיסות המנוגדות. לא הייתה קיימת אומה יהודית. הארץ הייתה שייכת לעם אחר. בלית ברירה הם המציאו את הפיקציה שאצל היהודים, בניגוד לכל שאר האומות, הלאומיות והדת הם היינו הך. כדי לבסס את תביעתם לארץ, טענו – ועדיין טוענים – הציונים האתיאיסטים שאלוהים הבטיח את הארץ ליהודים בעיסקה מלפני 3500 שנים (בערך).

עכשיו דורשת ממשלת ישראל, כתנאי לשלום, שהפלסטינים יכירו ב"מדינת-הלאום של העם היהודי". אם הם מסרבים, הרי זה מוכיח שמנוי וגמור עימם להשמיד את ישראל, כמו היטלר, ושעל כן לא נעשה איתם שלום.

בעיניי זה אבסורד. לדעתי על הפלסטינים להכיר במדינת-ישראל כמות שהיא (תמורת הכרתנו במדינת-פלסטין). זה לא העניין שלהם איך המדינה מגדירה את עצמה (כשם שלא יהיה זה ענייננו איך תגדיר את עצמה המדינה הפלסטינית).

אנחנו, ורק אנחנו, נחליט אם מדינתנו היא יהודית או ישראלית.

נחזור לעניין השמות.

באחרונה רק מעטים מאמצים לעצמם שמות עבריים. רוב הישראלים דבקים בשמותיהם הגרמניים, הרוסיים, הערביים. אני רואה בכך נסיגה אל הגטו.

כאשר רואיינתי השבוע בגלי צה"ל, תקפו אותי המראיינים הצעירים על עמדתי בעניין זה. הם רואים בכפיית השמות העבריים, כפי שהייתה נהוגה בשנים הראשונות של המדינה, מעשה של דיכוי, הפרת הפרטיות, כמעט אונס.

רוב הישראלים מסתפקים עכשיו בשמות  הפולניים, הרוסיים, המרוקאיים והעיראקיים של אבותיהם. בעיניי זה מסמל את היהודיזציה החדשה של ישראל.

 

1 Comment

  1. מנצל
    11 בנובמבר 2013 @ 0:07

    מר אבנרי, שתיבדל לשנים ארוכות. אתה נכס!

ביום הולדתי ה-16, ב-1939, מיהרתי למשרד הרישום של ממשלת-המנדט כדי לשנות את שמי  באופן רשמי. החלפתי את השם הגרמני שניתן לי בלידתי ואימצתי לעצמי את השם הפרטי ושם המשפחה שבחרתי.

לא היה זה סתם שינוי שם. זאת הייתה אמירה: התגרשתי מעברי בגולה, ממסורת אבותיי היהודים-גרמנים ומכל דבר שהיה "גלותי".

אמרתי: אני עברי, חלק מההרפתקה הגדולה של יצירת אומה עברית חדשה, תרבות עברית חדשה והמדינה העברית החדשה שתקום ברגע שנצליח לגרש את האנגלים מארצנו.

זה היה מעשה לגמרי נורמלי. כמעט כל ידידיי ומכריי עשו כך ברגע שהייתה אפשרות חוקית.

כאשר קמה המדינה, שינוי השם הפך למדיניות ממשלתית. לבעלי שם לועזי כמעט אי-אפשר היה להצטרף לשרות-החוץ או לעלות בדרגה בצבא אלא אם כן שינו את שמם לעברי.

ואכן, האם ניתן היה להעלות על הדעת ששגרירנו בגרמניה ייקרא ברלינר? או ששגרירנו בפולין ייקרא פולונסקי? או שראש-ממשלה ישראלי יישא את השם גרין (שמו הקודם של בן-גוריון)? או שיהיה רמטכ"ל בשם קיטייגורודסקי (שמו הקודם של משה דיין)?

בן-גוריון היה קנאי בעניין זה. אולי היה זה העניין היחיד שבו היינו תמימי דעים.

החלפת השמות סימלה עמדה אידיאולוגית יסודית. הציונות התבססה על שלילה טוטאלית של הגולה, דרכי-החיים שלה, מסורותיה וביטוייה.

אבי הציונות, בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", חזה את ההיעלמות הגמורה של הפזורה. ביומנו חזה שאחרי הקמת "מדינת היהודים", כל היהודים שירצו בכך יבואו לישראל. משם והלאה, הם – ורק הם! – ייקראו יהודים. כל האחרים יתבוללו סוף-סוף באומות המארחות ויחדלו מלהיות יהודים. (חלק זה של תורת הרצל הושכח בכוונה. אין מלמדים אותו בבתי-הספר, ואין הוא מוזכר בנאומי הפוליטיקאים.)

ביומנו לא העלים הרצל את הבוז התהומי שרחש ליהודים בגולה. יש ביומן קטעים בעלי גוון אנטישמי ממש. (אגב, המונח "אנטישמיות" נטבע בגרמניה בימי חייו של הרצל.)

כתלמיד בית-הספר היסודי בתל-אביב ספגתי את הבוז הזה. כל דבר "גלותי" היה בזוי. לקרוא למישהו "גלותי" היה העלבון הנורא ביותר. העיירה היהודית הייתה גלותית, וכך גם הדת היהודית, המסורת היהודית, האמונות הטפלות והדעות הקדומות. למדנו שהיהודים הגלותיים עסקו בעסקי-אוויר והיו ספסרי-בורסה טפיליים, שלא יצרו שום דבר מוחשי, שהיהודים הגלותיים התרחקו מעבודה גופנית, שהחברה שלהם הייתה "פירמידה הפוכה" ושאנחנו נקים חברה בריאה של חקלאים ופועלים.

בפלוגה שלי באצ"ל, ואחר-כך בצה"ל, לא היה אף לא צעיר אחד שחבש כיפה, אם כי אחדים חבשו כובעי-מצחייה. ריחמנו על הדתיים.

הדעה המקובלת הייתה שהדת אכן מילאה במשך מאות שנים תפקיד חשוב בהישרדות העם היהודי, אך עכשיו עבר תפקיד זה לידי הלאומיות העברית. הלאומיות היא הדבק החדש. הדת הפכה מיותרת, ותעלם בקרוב.

כל דבר טוב ובריא היה עברי – היישוב העברי, החקלאות העברית, הקיבוצים העבריים, "העיר העברית הראשונה" (תל-אביב), המחתרת העברית, המדינה העברית שעתידה לקום. הדברים היהודיים היו בגולה – דת יהודית, מסורת יהודית ושאר דברים מיותרים.

רק כאשר נודע ההיקף המלא של השואה, לקראת סוף מלחמת-העולם השנייה, השתנתה גישה זו והפכה לחרטה עמוקה. השתררה תחושת-אשמה על כי לא עשינו די למען הצלת אחינו הנרדפים. פתאום הפכה השטעטל למקום רווי געגועים, האנשים נזכרו בילדותם, בבית היהודי החם, בחיים האידיליים בגולה.

אבל גם אז סירב בן-גוריון לקבל את הרעיון שיהודים יכולים לחיות מחוץ לארץ-ישראל. הוא סירב להתייחס למנהיגים הציוניים שחיו בחו"ל. רק כאשר נקלעה המדינה החדשה למצוקה כלכלית קשה והייתה זקוקה נואשות למטבע זר הסכים בן-גוריון לבסוף לטוס לארצות-הברית ולבקש סיוע מההנהגה היהודית שם.

מאז עשתה היהדות קאמבק מדהים.

הקבוצה הקטנה של דתיים שהצטרפו לציונות מלכתחילה הפכה לתנועה דתית-לאומית גדולה ורבת-עוצמה, גרעין המתנחלים והימין הקיצוני, סיעת-מפתח בממשלה.

החרדים האנטי-ציוניים צברו עוצמה רבה עוד יותר. למרות שכל הרבנים החשובים בימי הרצל גינו וקיללו אותו ואת תומכיו, החרדים משתמשים עכשיו בכוחם הפוליטי כדי לסחוט מהמדינה סכומים עצומים. הכספים נועדו בעיקר לקיום מערכת-חינוך נפרדת, שם אין לומדים דבר מלבד טכסטים דתיים. הם מונעים את גיוס בניהם לצבא כדי למנוע מהם לבוא במגע עם צעירים אחרים, ובעיקר עם צעירות. הם חיים בגטו.

השבוע שודרה בערוץ 10 סידרה דוקומנטרית, שבה ניבאו דמוגרפים שבגלל הריבוי הטבעי העצום שלהם יהוו הדתיים בעוד 30 שנה את רוב הציבור היהודי בישראל. אז תהיה מדינת-ישראל מעין איראן או סעודיה יהודית.

כבר היום שולטים החרדים בכמה ערים ושכונות. במקומות האלה אין כל תחבורה בשבת. נשים חשופות-זרוע מותקפות ברחוב ביריקות, ולפעמים אף במכות. מטוסי "אל על" אינם טסים בשבת, ואין גם תנועת אוטובוסים ורכבות בשבת.

אם יהיה במדינה רוב חרדי, זה יהפוך לכלל. שום תחבורה מכל סוג שהוא לא תהיה בשבתות ובחגים. הכבישים יהיו ריקים כמו ביום-כיפור. כל החנויות תהיינה סגורות. לא יהיה אוכל טרף בחנויות ובמסעדות. לא יהיו חוקים חילוניים. לא תהיה שום דרך עוקפת לנישואים בין יהודים ולא-יהודים, בין כהן וגרושה. המשטרה תפקח על המוסר.

החילונים, המהווים כעת רוב, יברחו מהמדינה ויעדיפו להיות יהודים טובים בברוקלין ובברלין.

הכנסת מטפלת עכשיו בהצעת-חוק האמורה להחליף את האמירה שישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית" בקביעה שישראל היא "מדינת-הלאום של העם היהודי".

נאמר שזוהי הגשמת הציונות, אך למעשה זוהי השלילה הגמורה של הציונות. התהליך הסתובב ב-360 מעלות וחוזר למקום שבו התחיל. במקום הגטו בשטעטל, ישראל עצמה תהפוך לגטו. תחת שלילת הגולה, הגולה כולה תהיה לחלק מישראל. כל זה מבלי לשאול לדעתה, כמובן. המדינה לא תהיה עוד שייכת לאזרחיה, יהודים וערבים כאחד, אלא ליהודים בלוס-אנג'לס ובמוסקווה.

הרעיון עצמו הוא, כמובן, מגוחך. היהודים מהווים עדה אתנית-דתית עולמית, שהתקיימה במשך 2500 שנים בלי מולדת. אפילו בתקופת הממלכה החשמונאית חיו רוב היהודים מחוץ לארץ. הקשר המופשט שלהם עם ארץ-ישראל דומה לקשר של המוסלמים באינדונזיה או במאלי עם העיר מכה – מקום קדוש שיש להזכירו בתפילות ולעלות אליו לרגל, אך לא מולדת שבה יש להם ריבונות. במרוצת מאות השנים, עד לעליית הלאומנות באירופה, היהודים לא עשו שום מאמץ להתנחל בארץ. אכן, הדת היהודית אוסרת בפירוש "לעלות בחומה" (בצורה מאורגנת) לארץ-ישראל.

הלאומיות הישראלית, לעומת זאת, מושרשת במולדת מוחשית. היא קשורה בריבונות ובאזרחות – מושגים שהם זרים לדת.

אמנם, הציונים הראשונים נאלצו מכוח הנסיבות לאחד את שתי התפיסות המנוגדות. לא הייתה קיימת אומה יהודית. הארץ הייתה שייכת לעם אחר. בלית ברירה הם המציאו את הפיקציה שאצל היהודים, בניגוד לכל שאר האומות, הלאומיות והדת הם היינו הך. כדי לבסס את תביעתם לארץ, טענו – ועדיין טוענים – הציונים האתיאיסטים שאלוהים הבטיח את הארץ ליהודים בעיסקה מלפני 3500 שנים (בערך).

עכשיו דורשת ממשלת ישראל, כתנאי לשלום, שהפלסטינים יכירו ב"מדינת-הלאום של העם היהודי". אם הם מסרבים, הרי זה מוכיח שמנוי וגמור עימם להשמיד את ישראל, כמו היטלר, ושעל כן לא נעשה איתם שלום.

בעיניי זה אבסורד. לדעתי על הפלסטינים להכיר במדינת-ישראל כמות שהיא (תמורת הכרתנו במדינת-פלסטין). זה לא העניין שלהם איך המדינה מגדירה את עצמה (כשם שלא יהיה זה ענייננו איך תגדיר את עצמה המדינה הפלסטינית).

אנחנו, ורק אנחנו, נחליט אם מדינתנו היא יהודית או ישראלית.

נחזור לעניין השמות.

באחרונה רק מעטים מאמצים לעצמם שמות עבריים. רוב הישראלים דבקים בשמותיהם הגרמניים, הרוסיים, הערביים. אני רואה בכך נסיגה אל הגטו.

כאשר רואיינתי השבוע בגלי צה"ל, תקפו אותי המראיינים הצעירים על עמדתי בעניין זה. הם רואים בכפיית השמות העבריים, כפי שהייתה נהוגה בשנים הראשונות של המדינה, מעשה של דיכוי, הפרת הפרטיות, כמעט אונס.

רוב הישראלים מסתפקים עכשיו בשמות  הפולניים, הרוסיים, המרוקאיים והעיראקיים של אבותיהם. בעיניי זה מסמל את היהודיזציה החדשה של ישראל.

 

1 Comment

  1. מנצל
    11 בנובמבר 2013 @ 0:07

    מר אבנרי, שתיבדל לשנים ארוכות. אתה נכס!

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן