ספרו החדש של ניר ברעם, "צל עולם", מבקש להלך בגדולות. הספר הוא תַּצְרֵף של שלושה סיפורים שונים שרק לקראת סוף הספר הקורא מבין את הקשר ביניהם. הסיפור הראשון הוא זה של גבריאל מנצור, מנכ"ל הקרן היהודית לדמוקרטיה, גוף פילנתרופי שתפקידו לחבר בין יהדות ארה"ב לישראל, ואחד האנשים "המחוברים" בצמרת הכלכלית של ישראל; הסיפור השני והמרכזי מלווה את פעולותיה של "הגוף", קבוצת צעירים מבריטניה שמאסה בסדר החברתי הקיים ומתכננת לקיים ב-11.11 שביתה של מיליארד איש ברחבי העולם; והסיפור השלישי הוא סיפורה של חברת MSV, חברה אמריקאית שמייעצת למנהיגים ברחבי העולם בתקופת מסעות בחירות שלהם, וגם לאחריהם.

ניסיונו של ברעם לספר את סיפור-העל ובכך לדמיין את הבלתי ניתן לדמיין, מעורר הערכה. עם זאת, התפרסות כזו של הסיפור, פתיחה מרבית של צמצם מצלמת הסופר, עלולה להפוך לאויב של כל ספרות טובה, הדורשת חדות ודיוק, ולכן מבנה מבוזר כזה מחייב שליטה ולכידות. אלא שהמבנה ה-תלת ראשי של הסיפור מקשה על הקורא להיפגש עם הספר.

הקורא מטלטל בדרכים ונזרק מפינה אחת של הסיפור לקצה השני של התבל, נחבל ונחבט, ולא מצליח למצוא את עצמו. הסיפור אינו בעל ניחוח אפוסי, כזה שמצדיק גודש עצום של פרטים, וגם לא מתיימר להיות כזה; הריבוי שבו, לא אחת אינו יוצר מהות, אלא עודף, עומס, עד כי נראה כי לסיפור מתאימה האמרה "תפסת מרובה לא תפסת", ולא "כל המרבה הרי זה משובח".

במקום לספר את הסיפור משלוש נקודות תצפית שונות, כאשר כל נקודת תצפית משלימה את רעותה, מוטב לו הסיפור היה נבנה כראשומון, כלומר כשלושה סיפורים שונים שמספרים את אותו סיפור רק מזוויות ראייה שונות, או לפחות היה נכתב כך שנקודות החפיפה בין המספרים השונים היו רבות יותר. ראשית, מבנה כזה היה מהדק את הסיפור ומצניע שומנים מיותרים, והיה מסייע לקורא לפגוש את הספר. אך חשוב מכך – בסיפור כמו "צל עולם", שמערער בכוונה את תפישות העולם ויסודות המבנה החברתי כלכלי העולמי, הדבר היה מקנה מורכבות, ולכן אמינות, שמאפשרת להבין טוב יותר את הסיפור.

חרב הפיפיות שמתהפכת מעל ראשו של הספר הוא יציאתו כשנתיים לאחר המחאה החברתית של 2011 (ומחאות חברתיות אחרות ברחבי העולם), שרושמה עדיין ניכר בתודעה הציבורית בישראל, וקשה שלא להצטמרר ולהיזכר במשה סילמן כשאחד מחברי "הגוף" אומר: "קצת מוות משמן את הגלגלים של כל מהפכה". מצד אחד, סמיכות האירועים הזו יוצרת באזז סביב הספר ומאפשרת פרשנות הדדית, כך שניתן לקרוא את הספר אל תוך המחאה ולקרוא את המחאה אל תוך הספר. מאידך, הצמדת הסיפור למחאה, לאירוע קונקרטי, עלולה לקצוץ לספר את כנפיו, את הנשמה היתרה שלו, ולהביא אותו לאבד את המקום שכל יצירה צריכה לשאוף אליו – חיי נצח.

צל עולם, ניר ברעם, עם עובד, 2013, 482 עמ'