ושוב אנחנו מתעקשים לכוון אל המטרה הלא נכונה. לחפש את המטבע שאיננו מתחת לפנס שלא דולק. אנחנו ממשיכים לעסוק בפרטים ומחמיצים את התמונה הגדולה. אילפו אותנו להיות צייתנים, מאולפים, להגיד אמן לכל אמירה מופרכת, לכל מנטרה דמגוגית, לכל קביעה מטורללת. אומרים שאם תחזור על שקר שלוש פעמים הוא ייחשב אמת, אז אצלנו משקרים כל הזמן. בכל עניין. אז תעשו לבד את החשבון.
אזרחי מדינת ישראל התרגלו לכל עוול, לכל עוולה, לכל עיוות, ומקבלים אותו כמובן מאליו. כבלתי נמנע. כרע הכרחי. ויותר מזה: במקרים רבים כלל לא יודעים ולא מזהים שמדובר ברע. מהשכר המעליב, דרך המחירים המטורפים, להלוואות הנשכניות, שירותי הרווחה והבריאות המתקצצים, מחירי הכשרות, מונופול הנישואים והגירושים ועד לדמי הקבורה המופקעים.
ראשי ממשלה נבחרו כאן על בסיס של הפעלת מהלכים שאסורים על-פי כל חוק? תרומות בסכומים מטורפים, בהיקף שהוא עבירה פלילית בהגדרה? הפעלת עמותות פיקטיביות? העברות כספים בדרכים מפותלות ונפתלות? מינויי מקורבים? שירותי קח-תן ושמור לי-ואשמור-לך בין נבחרים לבעלי הון? לטייקונים רבי זרועות ואינטרסים? הכל עובר. נתניהו יצא מזה בשלום. ברק החליק על זה כאילו כלום. שרון נרדם מבלי שהואשם או נשפט או הודח על שלל מעלליו. ואולמרט.
ועכשיו ליברמן.
מרוב שאנחנו יושבים בסבך העצים, איבדנו את היכולת לראות את היער. להבין את גודלו. את היקפו. את עוצמתו. את סכנותיו. את הקטלניות האורבת בתוכו. כל כך התרגלנו שהאנשים ששולטים בנו צברו וצוברים כל-כך הרבה כוח, עוצמה ובעיקר ממון – שאנחנו כבר לא שמים לב שיש כאן בעיה קטנה: איך לכל הרוחות הם עושים את זה? ואיך הם יוצאים מזה בלי שריטה? איך זה ייתכן שהם, שאנחנו משלמים את שכרם, והוא גלוי ושקוף, מתעשרים כקורח, כל אחד בתורו, כולם ביחד וכל אחד לחוד; איך הם נעשים פתאום מיליונרים כבדים. איך זה קורה? מאיפה זה מגיע? ועל חשבון מי?
וככמעט בכל מקרים אין צל של מחלוקת על העובדות. כן, הם נהיו מיליונרים. כן, זה קרה כשהם היו נבחרי ציבור, פקידי ממשל, מחזיקים בתפקידים ציבוריים וזוכים לשכר סביר פלוס. או לפחות בסמיכות קרובה מאוד להיותם כאלה. עמותות פיקטיביות? אין ספק; מעטפות תפוחות מכסף מזומן? היו גם היו; אירוח כיד המלך במלונות יוקרה? ברור; טיסות במחלקות ראשונות? כל הזמן; צבירת רכוש בממדים דמיוניים? הנדל"ן זועק. עיתון-בית ממומן במיליארדים? ההוכחה בכל פינת רחוב.
ברוב המקרים אף אחד לא חוקר. ואם חוקרים, ברוב המקרים לא מגיעים לממצאים; ואם מגיעים למשהו, העדים לא מגיעים. או נעלמים. או מתים. או משתתקים. או משנים גרסה. פלילי? מכוון? מתוזמן? מתוזמר? מה פתאום. הכל מקרי. אקראי. בנאדם מת, קורה, לא? חוקרים ושוטרים מדליפים מחקירות, מעבירים מידע חיוני לנחקרים ולעדים? לא נורא. כולנו הרי רכלנים. מה, כבר אסור לבנאדם שיהיו לו כמה חברים במקומות הנכונים? אסור לשגריר לרכל עם השר הממונה עליו? אז מדברים קצת. מקשקשים. אז נפלטים כמה פרטים שמשנים את כיוון החקירה. שתוקעים אותה. שהורגים אותה. למה מי מת? (אה, העד מת… נו טוב, אף אחד לא חי לנצח).
ועכשיו ליברמן. כן, הוא יצא זכאי. וכולם בירכו בגלוי (והתפוצצו מכעס ופחד בסתר). ויש שופטים בירושלים. ויש אידיוטים בפרקליטות, אם לא למעלה מזה. התיק הגדול מוסמס. התיק הקטן נרמס. הוא, כמו אולמרט, כמו אחרים, יצא זכאי. בטח זכאי. כמו (כמעט) כולם.
מתי נלמד לדרוש נציגי ציבור שמעולם לא יצאו זכאים בבית המשפט?
[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]
בני בן יעקב
7 בדצמבר 2013 @ 13:51
צריך לחבוא בטענות למי שבוחר בהם שוב ושוב .ראה מקרה ההוצאות של משפחת נתניהו ..אנו דומים מצד אחד לרומאים שסיממו את אזרחיהן ב"לחם ושעשועים ".ומצד שני התרגלנו לחלק המשפטי הוא הקובע .ולא המוסרי .לפי ההיבט המוסרי ביביהו הראשון אינו ראוי להיות ראש ממשלה .הוא אינו מחליט אלא כאשר סכין מונחת על צווארו ..אבל הבוחרים פוחדים ממשנתה של ששלי יחמוביץ ,ומעדיפים כוכבי שביט כמו יאיר לפיד .