בזירה הבינלאומית עסוקים הכל בתוכנית הגרעין של איראן. על רקע ההסכם הנרקם בין המעצמות לאיראן נקלעה מדינת ישראל לעימות עם ארצות הברית, בין ראש ממשלת מדינת ישראל לבין בכירי הממשל בארצות הברית. עימות זה העלה שוב את סוגיית יחסי ארה"ב-ישראל על סדר היום הציבורי, ואולי אף יותר מזה, את סוגיית היחס הראוי של מדינת ישראל למדינות העולם. רצה הגורל והסוגיה התעוררה בשבוע בו קוראים קהילות ישראל בתורה את פרשת וישלח בספר בראשית.

הפרשה פותחת בתיאור מפגש פסגה בין שני אחים, יעקב עשו. השתלשלות הפרשה וההכנות למפגש מהווים אושיה חשובה ופרק ביחסים בינלאומיים, עד כי המדרש קובע ש"כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון, ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסים, פיוסים וריצויים" [מדרש לקח טוב]. מסקנה זו עולה נוכח ההכנות היסודיות שעורך יעקב לקראת המפגש, מפגש שמתרחש לאחר עשרים שנה של סכסוך ונתק מוחלט שקים בין יעקב לעשו. הרקע הוא חששו של יעקב שמא אחיו יהרוג אותו על שגנב ממנו את הברכות מאביו. לכך יש לצרף את טיב היחסים שבין שני האחים, המתוארים באופן הבא: "ידוע שעשו שונא את יעקב". ואכן יעקב בחדר המצב, ערב הפגישה, מתכונן לכל התרחישים האפשריים שיכולים להתעורר כתוצאה ממפגש זה – שלום, תפילה ודורון, מחוות בלשון ימינו.

מבחינתו של יעקב, פתרון הסכסוך בדרכים דיפלומטיות של שיחות פיוס ומחוות הוא האופציה העדיפה, אך אין הוא פוסל את אפשרות שהשיחות יכשלו והדברים יתגלגלו למלחמה. את דיוננו כאן נקדיש לניסיונות דיפלומטיים ומערכות יחסים בין ישראל לעמים בכלל, ומהי מערכת היחסים הרצויה בין ישראל למשפחת העמים, בפרט.

דיון בשאלת היחסים שבין האומות לעם ישראל אנו מוצאים בתקופה בה הרומאים שלטו כאן בארץ, בדיון שהתנהל בין כמה חכמים בשאלת פועלם והתערבותם של הרומאים ומעשיהם בארץ ישראל. בשאלה זו נחלקו המתדיינים. ר' יהודה ראה בחיוב את התערבות הרומאים בפיתוח הארץ, הזרמת תקציבים לבניית שווקים, בתי מרחץ, גשרים. מנגד סובר ר' שמעון בר יוחאי שכל פעולתם של הרומאים נובעת מאינטרסים מובהקים שמקורם ברצון להיטיב עם הרומאים יותר מאשר עם הישראלים [שבת, לג, ב]. דומה שגישות אלו של חכמים במקרה זה מבטאות את תמצית השיטות ביחס לאומות העולם – האם הכל אינטרסים, ובהיעדר אינטרס מובהק לא תמצא עשייה או השקעה של אומה באומה אחרת, או גישה הסוברת כי לא יכולות להיות בריתות ידידות שאינן מסתכמות באינטרסים צרים של אומה חזקה כלפי אומה חלשה יותר. 

בהקשר של דברי השבח של ר' יהודה, מבאר הרב קוק את הרציונאל הטמון בתפיסה זו. על פיה אין לדחות על הסף את התערבותן של אומות העולם בענייננו כאן כל עוד אלו מבקשים להיטיב אתנו. יתרה מזאת, אם אומה מתערבת כנראה שמן השמיים המליכוה לאומה זו לצורך מטרה זו. וביתר בהירות, במקום אחר מסביר הראי"ה קוק: "אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן הכללי גם כן את העולם מוכרחים צדדים כישרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם" [הראי"ה קוק, אורות]. כלומר, הנחת המוצא היא שלא כל האיכויות והסגולות טבועות רק בעם ישראל, אלא לכל אומה ייחודיות וסגולה המאפיינות אותה, תכונה המצויה דווקא באותה אומה ולא באומה אחרת ולא בישראל. במצב זה אין לנו אלא לאמצה ולא לדחותה אך מהטעם שמדובר באומה אחרת, זרה. 

אלא שכאן מתעוררת השאלה מהם גבולות ההתערבות, עד היכן ראוי ונכון לתת לאומות להשפיע על עם ישראל? שאלה זו מתחדדת נוכח הביקורת שמוצאים חז"ל בכבוד הרב והמופרז שרוחש יעקב לעשו. כך למשל מתארים חז"ל שבעקבות כך שיעקב משתחווה לעשו שבע פעמים, הוא נענש ונלקחים ממנו שבעה דברים. 

דומה בעיני כי בשאלת יחסי ישראל ומשפחת העמים, אין להתעלם לחלוטין מעמדות ודעות המופנות כלפי מדינת ישראל ומתייחסות אליה. עם זאת, אין זה נכון לקבוע קטגורית שכל התערבות, הצעה או מתווה שמוצעים לנו עלינו לקבל באופן אוטומטי. אלא ההחלטה אם לאמץ את ההצעה צריכה להיות בידינו, כאשר זו אמורה להילקח בזהירות תוך שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין ומתוך איזון ראוי ונכון שגבולותיו הם: השמירה על הכבוד הלאומי והאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל ומצד אחר – היכולת להכיר בסגולת העמים בכוחם וביכולתם.

גדולתו של מנהיג תימדד לא ביכולת להתכופף ולהתבטל בפני אומות העולם, אלא ביכולת לכייל ולמצוא את הדרך שתשלב שמירה על האינטרסים של עם ישראל.    

ובנימה זו, אין לנו אלא לחזק את ידי ראש הממשלה, שריו ויועציו, שיאיר האל דרכם, יחזק ידיהם ויתקנם בעצה לטובת עם ישראל.

[related-posts title="כתבות קודמות"]