מלחמת נתניהו-אובמה עברה לשלב הגלוי

נתניהו מעריך שבהתמודדות ישירה בין הקונגרס והבית הלבן, ידו של הקונגרס תהיה על העליונה. אובמה כבר מדמם ונתניהו מאמין שבמאבק הזה הנשיא האמריקני ינוצח. אולי אף יחוסל

מלחמת נתניהו-אובמה עברה לשלב הגלוי

נתניהו מעריך שבהתמודדות ישירה בין הקונגרס והבית הלבן, ידו של הקונגרס תהיה על העליונה. אובמה כבר מדמם ונתניהו מאמין שבמאבק הזה הנשיא האמריקני ינוצח. אולי אף יחוסל

אין זאת רק מלחמה בין ישראל וארצות-הברית. גם אין זאת רק מלחמה בין הבית הלבן והקונגרס. זוהי גם מלחמת-מוחות איתנה בין אינטלקטואלים.

בצד אחד, שני הפרופסורים המפורסמים, סטפן וולט וג'ון מירשיימר. בצד האחר האינטלקטואל הנערץ נועם חומסקי.

השאלה היא האם הכלב מכשכש בזנב או שהזנב מכשכש בכלב.

לפני שש שנים הדהימו שני הפרופסורים את ארצות-הברית (ואת ישראל) כאשר פרסמו ספר בשם "השדולה הישראלית ומדיניות-החוץ האמריקנית", שבו טענו שהמדיניות של ארצות-הברית בעולם, או לפחות במזרח התיכון, כפופה לשליטתה של מדינת ישראל.

ובניסוח מעט שונה: וושינגטון היא למעשה מושבה ישראלית. גם הסנאט וגם בית הנבחרים הם שטח כבוש ישראלי, לא פחות מאשר רמאללה ושכם.

זהו ניגוד מוחלט להשקפתו של נועם חומסקי, הטוען שישראל אינה אלא שפחה נכנעת של ארצות הברית, שמנוצלת על-ידי האימפריאליזם האמריקני כמכשיר להשגת מטרותיה.

(טענתי אז ששני הצדדים צודקים ושזוהי מערכת-יחסים מיוחדת-במינה בין כלב וזנבו. אפילו ציטטתי את הבדיחה היהודית הישנה על הרב האומר לתובע שהוא צודק, ואחר כך אומר גם לנתבע שהוא צודק. כשאשת הרב אומרת לו שלא יתכן ששני הצדדים צודקים, הוא אומר לה: גם את צודקת.)

(צילום: Carol mooredc)
הפרופסורים וולט ומירשיימר מציגים את ספרם על כוחה של ישראל (צילום: Carol mooredc)

רק לעיתים רחוקות יש אפשרות לבחון תיאוריות אינטלקטואליות במעבדה. הפעם זה ניתן. זה קורה עכשיו. בין ארצות הברית וישראל פרץ משבר גלוי.

הנושא הוא הפצצה האיראנית שעדיין אינה קיימת. מנוי וגמור עם הנשיא ברק אובמה למנוע מבצע צבאי נגד איראן. מנוי וגמור עם ראש הממשלה בנימין נתניהו למנוע פשרה.

המאמץ הגרעיני האיראני הפך לעיקר עיסוקו של נתניהו, עיסוק כמעט כפייתי. הוא מדבר עליו בלי הרף, הוא הכריז שזוהי "סכנה קיומית" לישראל, סכנה הטומנת בחובה אפשרות של "שואה שנייה". נתניהו, לפני שנה, אפילו עשה את עצמו לצחוק בעצרת האו"ם, כשצייר ציור ילדותי של פצצה.

הציניקנים אומרים שזהו רק תעלול כדי להסיח את תשומת לבו של העולם מהעניין הפלסטיני. ואכן, זה שנים שהכיבוש וההתנחלויות נמחקו כמעט מהתודעה הבינלאומית.

אבל בפוליטיקה יכול גימיק אחד לשרת בו-זמנית מטרות אחדות. נתניהו רציני לגבי הפצצה האיראנית. ולראייה: למען העניין הזה הוא מוכן לעשות דבר שכל ראשי הממשלה בישראל לא העזו לעשותו: לסכן את יחסי ישראל-ארה"ב.

זו החלטה בעלת השלכות עצומות. ישראל תלויה בארצות הברית כמעט בכל התחומים. ארצות הברית משלמת לישראל מס שנתי בסך שלושה מיליארד דולר ויותר. היא מוכרת לנו את הנשק החדיש ביותר. היא מטילה וטו על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם ומגינה על כל מעשינו, יהיו אשר יהיו.

אין לנו ידידה קבועה ובטוחה אחרת בעולם, אולי מלבד איי פיג'י.

אם יש דבר שעליו מסכימים כמעט כל הישראלים הרי זה העניין הזה. אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות של נתק מארצות הברית. אם להשתמש בביטוי החביב על נתניהו: היחסים אלה הם "סלע קיומנו".

אז מה הוא חושב שהוא עושה?

נתניהו גדל בארצות הברית. שם הוא למד בבית-הספר התיכון ובאוניברסיטה. שם התחילה הקריירה שלו. להבנתו אין הוא זקוק ליועצים בענייני ארצות הברית. הוא חושב שהוא עצמו גדול המומחים. נתניהו לא טיפש. הוא גם לא הרפתקן. הוא מבסס את מעשיו על הערכת המצב. הוא מאמין שהוא יכול לנצח במאבק הזה. מבחינה מסוימת, הוא מאמין בדוקטרינה של וולט-מירשיימר.

מעשיו מבוססים על ההערכה שבהתמודדות ישירה בין הקונגרס והבית הלבן, ידו של הקונגרס תהיה על העליונה. אובמה כבר מדמם מקרבות אחרים, ונתניהו מאמין שבמאבק הזה הנשיא האמריקני ינוצח, ואולי אף יחוסל.

נכון, נתניהו טעה בפעם שעברה. במהלך הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית הוא תמך בגלוי במיט רומני. הוא היה בטוח שהרפובליקנים ינצחו. בעל בתי הקזינו, שלדון אדלסון, שפך את כספו לתוך המערכה, בה בשעה שהוא קיים בישראל יומון שכל מטרתו היא לתמוך בנתניהו.

רומני לא יכול היה להיכשל, אבל הוא נכשל. זה היה צריך לשמש לקח לנתניהו, אבל הוא לא למד. עכשיו הוא משחק את אותו המשחק, אך הפעם הסיכונים גדולים יותר לאין ערוך.

הקרב הזה נמצא עכשיו בעיצומו ומוקדם מדי לנחש את התוצאה.

אנשי השדולה היהודית הפרו-ישראלית, איפא"ק, בתמיכת הארגונים היהודיים האחרים וארגוני הנוצרים האוונגליים, הפעילו את כל גייסותיהם והסתערו על גבעת הקפיטול. המראה מרשים. סנטור אחרי סנטור, חבר קונגרס אחרי חבר קונגרס, מכריזים על תמיכתם המוחלטת בממשלת ישראל –  נגד הנשיא שלהם. אותם האנשים שקפצו למעלה ולמטה, כמו בובות על חוטים, בשעת נאומו האחרון של נתניהו לפני שני בתי הקונגרס, מתחרים עכשיו זה בזה בהצהרות של נאמנות עד המוות לישראל.

הכול נעשה כעת בגלוי, בתצוגה חסרת בושה. אחדים מן הסנטורים וחברי בית הנבחרים הכריזו בפומבי שהם קיבלו תדרוך משירותי הביטחון הישראליים, ושהם מאמינים לשירותים הישראליים יותר מאשר לשירותי הביון האמריקניים. אף אחד לא אמר את ההפך.

זה היה ממש בלתי אפשרי אילו היה מדובר במדינה אחרת. לדוגמה, אירלנד או איטליה, שצאצאיהן מהווים קהילות חשובות בארצות-הברית. "המדינה היהודית" היא מקרה מיוחד – מין אנטישמיות הפוכה.

ואכן, פרשנים ישראלים אחדים התלוצצו שנתניהו מאמין ב"פרוטוקולים של זקני ציון", המסמך שהומצא על-ידי המשטרה החשאית של הצאר. במסמך מתועב זה נאמר שהיהודים זוממים להשתלט על העולם. עכשיו, כעבור יותר ממאה שנה, השליטה היהודית בבירת ארצות הברית מתקרבת למצב זה.

הסנטורים וחברי בית הנבחרים אינם טיפשים (על כל פנים, לא כולם); לכולם יש מטרה ברורה: להיבחר מחדש. הם יודעים באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה. איפא"ק הוכיחה בכמה מבצעי דוגמה שהיא מסוגלת לסלק כל סנטור או חבר בית הנבחרים שאינו הולך בתלם הישראלי. די במשפט אחד של ביקורת על מדיניות ישראל כדי לגזור על המועמד מוות פוליטי. פוליטיקאים מעדיפים בושה ולעג על פני התאבדות פוליטית. בקונגרס האמריקני אין טייסי קאמיקאזה. מצב זה אינו חדש. הוא קיים כבר עשרות שנים. הדבר החדש הוא שזה נעשה עכשיו בגלוי, ללא הסוואה.

קשה לדעת בשעה זו עד כמה מפחד הבית הלבן מפני התפתחות זו.

אובמה ושר החוץ שלו, ג'ון קרי, יודעים שדעת הקהל האמריקנית מתנגדת באופן נחרץ למלחמה חדשה במזרח התיכון. האווירה היא בזכות פשרה עם איראן. כל מעצמות העולם תומכות בה. אפילו התעלולים הצרפתיים, שאין להם מטרה ממשית מלבד הפגנת כוח, אינם רציניים.

השבוע התקבל הנשיא פרנסואה הולנד בישראל בכבוד מלכים. מי שעצם את עיניו יכול היה לדמות לעצמו שחזרו הימים הטובים שלפני בוא דה- גול, כאשר צרפת חימשה את ישראל, סיפקה לנו את הכור האטומי, וחרשה איתנו מזימות (מבצע סיני הרה האסון).

אך אם אובמה וקרי יחזיקו מעמד וימשיכו במדיניות הפיוס כלפי איראן, האם יהיה הקונגרס מסוגל לכפות עליהם מדיניות הפוכה? האם הולך ומתפתח לנגד עינינו המשבר החוקתי החמור ביותר בתולדות ארצות הברית?

במקביל, ממשיך קרי במאמציו לכפות על נתניהו שלום שאין הוא רוצה בו. מזכיר-המדינה הצליח לדחוף את נתניהו לתוך "משא ומתן על מעמד הקבע" (איש לא מעז להזכיר את המילה "שלום", חלילה). אך איש בישראל ובפלסטין אינו מאמין שייצא מזה משהו – אלא אם כן ישים הבית הלבן על כף המאזניים את מלוא עוצמתה של ארצות הברית. זה לא נראה באופק.

קרי הקציב למאמץ זה תשעה חודשים, כמו לכל הריון. אך הסיכוי שייצא מזה תינוק בריא שואף לאפס. בשלושת החודשים שכבר עברו לא התקדמו הצדדים (קרי ישראל) ולו צעד קטן אחד.

אז מי ינצח? אובמה או נתניהו? חומסקי או וולט ומרשיימר? כפי שהפרשנים אוהבים להגיד: ימים יגידו.

בינתיים אפשר להתערב.

[related-posts title="מאמרים קודמים:"]

 

אין זאת רק מלחמה בין ישראל וארצות-הברית. גם אין זאת רק מלחמה בין הבית הלבן והקונגרס. זוהי גם מלחמת-מוחות איתנה בין אינטלקטואלים.

בצד אחד, שני הפרופסורים המפורסמים, סטפן וולט וג'ון מירשיימר. בצד האחר האינטלקטואל הנערץ נועם חומסקי.

השאלה היא האם הכלב מכשכש בזנב או שהזנב מכשכש בכלב.

לפני שש שנים הדהימו שני הפרופסורים את ארצות-הברית (ואת ישראל) כאשר פרסמו ספר בשם "השדולה הישראלית ומדיניות-החוץ האמריקנית", שבו טענו שהמדיניות של ארצות-הברית בעולם, או לפחות במזרח התיכון, כפופה לשליטתה של מדינת ישראל.

ובניסוח מעט שונה: וושינגטון היא למעשה מושבה ישראלית. גם הסנאט וגם בית הנבחרים הם שטח כבוש ישראלי, לא פחות מאשר רמאללה ושכם.

זהו ניגוד מוחלט להשקפתו של נועם חומסקי, הטוען שישראל אינה אלא שפחה נכנעת של ארצות הברית, שמנוצלת על-ידי האימפריאליזם האמריקני כמכשיר להשגת מטרותיה.

(טענתי אז ששני הצדדים צודקים ושזוהי מערכת-יחסים מיוחדת-במינה בין כלב וזנבו. אפילו ציטטתי את הבדיחה היהודית הישנה על הרב האומר לתובע שהוא צודק, ואחר כך אומר גם לנתבע שהוא צודק. כשאשת הרב אומרת לו שלא יתכן ששני הצדדים צודקים, הוא אומר לה: גם את צודקת.)

(צילום: Carol mooredc)
הפרופסורים וולט ומירשיימר מציגים את ספרם על כוחה של ישראל (צילום: Carol mooredc)

רק לעיתים רחוקות יש אפשרות לבחון תיאוריות אינטלקטואליות במעבדה. הפעם זה ניתן. זה קורה עכשיו. בין ארצות הברית וישראל פרץ משבר גלוי.

הנושא הוא הפצצה האיראנית שעדיין אינה קיימת. מנוי וגמור עם הנשיא ברק אובמה למנוע מבצע צבאי נגד איראן. מנוי וגמור עם ראש הממשלה בנימין נתניהו למנוע פשרה.

המאמץ הגרעיני האיראני הפך לעיקר עיסוקו של נתניהו, עיסוק כמעט כפייתי. הוא מדבר עליו בלי הרף, הוא הכריז שזוהי "סכנה קיומית" לישראל, סכנה הטומנת בחובה אפשרות של "שואה שנייה". נתניהו, לפני שנה, אפילו עשה את עצמו לצחוק בעצרת האו"ם, כשצייר ציור ילדותי של פצצה.

הציניקנים אומרים שזהו רק תעלול כדי להסיח את תשומת לבו של העולם מהעניין הפלסטיני. ואכן, זה שנים שהכיבוש וההתנחלויות נמחקו כמעט מהתודעה הבינלאומית.

אבל בפוליטיקה יכול גימיק אחד לשרת בו-זמנית מטרות אחדות. נתניהו רציני לגבי הפצצה האיראנית. ולראייה: למען העניין הזה הוא מוכן לעשות דבר שכל ראשי הממשלה בישראל לא העזו לעשותו: לסכן את יחסי ישראל-ארה"ב.

זו החלטה בעלת השלכות עצומות. ישראל תלויה בארצות הברית כמעט בכל התחומים. ארצות הברית משלמת לישראל מס שנתי בסך שלושה מיליארד דולר ויותר. היא מוכרת לנו את הנשק החדיש ביותר. היא מטילה וטו על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם ומגינה על כל מעשינו, יהיו אשר יהיו.

אין לנו ידידה קבועה ובטוחה אחרת בעולם, אולי מלבד איי פיג'י.

אם יש דבר שעליו מסכימים כמעט כל הישראלים הרי זה העניין הזה. אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות של נתק מארצות הברית. אם להשתמש בביטוי החביב על נתניהו: היחסים אלה הם "סלע קיומנו".

אז מה הוא חושב שהוא עושה?

נתניהו גדל בארצות הברית. שם הוא למד בבית-הספר התיכון ובאוניברסיטה. שם התחילה הקריירה שלו. להבנתו אין הוא זקוק ליועצים בענייני ארצות הברית. הוא חושב שהוא עצמו גדול המומחים. נתניהו לא טיפש. הוא גם לא הרפתקן. הוא מבסס את מעשיו על הערכת המצב. הוא מאמין שהוא יכול לנצח במאבק הזה. מבחינה מסוימת, הוא מאמין בדוקטרינה של וולט-מירשיימר.

מעשיו מבוססים על ההערכה שבהתמודדות ישירה בין הקונגרס והבית הלבן, ידו של הקונגרס תהיה על העליונה. אובמה כבר מדמם מקרבות אחרים, ונתניהו מאמין שבמאבק הזה הנשיא האמריקני ינוצח, ואולי אף יחוסל.

נכון, נתניהו טעה בפעם שעברה. במהלך הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית הוא תמך בגלוי במיט רומני. הוא היה בטוח שהרפובליקנים ינצחו. בעל בתי הקזינו, שלדון אדלסון, שפך את כספו לתוך המערכה, בה בשעה שהוא קיים בישראל יומון שכל מטרתו היא לתמוך בנתניהו.

רומני לא יכול היה להיכשל, אבל הוא נכשל. זה היה צריך לשמש לקח לנתניהו, אבל הוא לא למד. עכשיו הוא משחק את אותו המשחק, אך הפעם הסיכונים גדולים יותר לאין ערוך.

הקרב הזה נמצא עכשיו בעיצומו ומוקדם מדי לנחש את התוצאה.

אנשי השדולה היהודית הפרו-ישראלית, איפא"ק, בתמיכת הארגונים היהודיים האחרים וארגוני הנוצרים האוונגליים, הפעילו את כל גייסותיהם והסתערו על גבעת הקפיטול. המראה מרשים. סנטור אחרי סנטור, חבר קונגרס אחרי חבר קונגרס, מכריזים על תמיכתם המוחלטת בממשלת ישראל –  נגד הנשיא שלהם. אותם האנשים שקפצו למעלה ולמטה, כמו בובות על חוטים, בשעת נאומו האחרון של נתניהו לפני שני בתי הקונגרס, מתחרים עכשיו זה בזה בהצהרות של נאמנות עד המוות לישראל.

הכול נעשה כעת בגלוי, בתצוגה חסרת בושה. אחדים מן הסנטורים וחברי בית הנבחרים הכריזו בפומבי שהם קיבלו תדרוך משירותי הביטחון הישראליים, ושהם מאמינים לשירותים הישראליים יותר מאשר לשירותי הביון האמריקניים. אף אחד לא אמר את ההפך.

זה היה ממש בלתי אפשרי אילו היה מדובר במדינה אחרת. לדוגמה, אירלנד או איטליה, שצאצאיהן מהווים קהילות חשובות בארצות-הברית. "המדינה היהודית" היא מקרה מיוחד – מין אנטישמיות הפוכה.

ואכן, פרשנים ישראלים אחדים התלוצצו שנתניהו מאמין ב"פרוטוקולים של זקני ציון", המסמך שהומצא על-ידי המשטרה החשאית של הצאר. במסמך מתועב זה נאמר שהיהודים זוממים להשתלט על העולם. עכשיו, כעבור יותר ממאה שנה, השליטה היהודית בבירת ארצות הברית מתקרבת למצב זה.

הסנטורים וחברי בית הנבחרים אינם טיפשים (על כל פנים, לא כולם); לכולם יש מטרה ברורה: להיבחר מחדש. הם יודעים באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה. איפא"ק הוכיחה בכמה מבצעי דוגמה שהיא מסוגלת לסלק כל סנטור או חבר בית הנבחרים שאינו הולך בתלם הישראלי. די במשפט אחד של ביקורת על מדיניות ישראל כדי לגזור על המועמד מוות פוליטי. פוליטיקאים מעדיפים בושה ולעג על פני התאבדות פוליטית. בקונגרס האמריקני אין טייסי קאמיקאזה. מצב זה אינו חדש. הוא קיים כבר עשרות שנים. הדבר החדש הוא שזה נעשה עכשיו בגלוי, ללא הסוואה.

קשה לדעת בשעה זו עד כמה מפחד הבית הלבן מפני התפתחות זו.

אובמה ושר החוץ שלו, ג'ון קרי, יודעים שדעת הקהל האמריקנית מתנגדת באופן נחרץ למלחמה חדשה במזרח התיכון. האווירה היא בזכות פשרה עם איראן. כל מעצמות העולם תומכות בה. אפילו התעלולים הצרפתיים, שאין להם מטרה ממשית מלבד הפגנת כוח, אינם רציניים.

השבוע התקבל הנשיא פרנסואה הולנד בישראל בכבוד מלכים. מי שעצם את עיניו יכול היה לדמות לעצמו שחזרו הימים הטובים שלפני בוא דה- גול, כאשר צרפת חימשה את ישראל, סיפקה לנו את הכור האטומי, וחרשה איתנו מזימות (מבצע סיני הרה האסון).

אך אם אובמה וקרי יחזיקו מעמד וימשיכו במדיניות הפיוס כלפי איראן, האם יהיה הקונגרס מסוגל לכפות עליהם מדיניות הפוכה? האם הולך ומתפתח לנגד עינינו המשבר החוקתי החמור ביותר בתולדות ארצות הברית?

במקביל, ממשיך קרי במאמציו לכפות על נתניהו שלום שאין הוא רוצה בו. מזכיר-המדינה הצליח לדחוף את נתניהו לתוך "משא ומתן על מעמד הקבע" (איש לא מעז להזכיר את המילה "שלום", חלילה). אך איש בישראל ובפלסטין אינו מאמין שייצא מזה משהו – אלא אם כן ישים הבית הלבן על כף המאזניים את מלוא עוצמתה של ארצות הברית. זה לא נראה באופק.

קרי הקציב למאמץ זה תשעה חודשים, כמו לכל הריון. אך הסיכוי שייצא מזה תינוק בריא שואף לאפס. בשלושת החודשים שכבר עברו לא התקדמו הצדדים (קרי ישראל) ולו צעד קטן אחד.

אז מי ינצח? אובמה או נתניהו? חומסקי או וולט ומרשיימר? כפי שהפרשנים אוהבים להגיד: ימים יגידו.

בינתיים אפשר להתערב.

[related-posts title="מאמרים קודמים:"]

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן