עלינו לשמר את הנחת היסוד בדבר חפותו של אדם ולהותיר את הקביעה בדבר אשמתו של אדם בידי בית המשפט אשר אמון על בחינת הראיות, שמיעת מכלול העדויות והקביעה שאדם אשם או זכאי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
התפתחותה המואצת של התקשורת האלקטרונית, לצד יכולתו של אדם להוסיף נופך משלו לכל ידיעה תקשורתית, מביאה בהכרח לכך שעוד לפני שרשויות החקירה מסיימות את עבודתם ועוד לפני שנבחנו כל הראיות בבית המשפט, הציבור חרץ את גורלו של אדם ששמועות נקשרו סביב שמו.
העיסוק בפרשנותה של מציאות מבלי לבחון אותה בכלים מתאימים עשוי להוביל לתוצאות שונות. כך למשל, נניח שאדם צופה מהצד ורואה אדם שטופח לחברו על השכם. אם נשאל את אותו צופה לטיבה של הסיטואציה, נוכל לשמוע פרשנות שמדובר בתקיפה ועל הנפגע להגיש תלונה במשטרה, אך באותה נשימה ניתן לקבל פרשנות שמדובר בשני חברים שנפגשו, וקודם לחיבוק החברי בניהם קדמה טפיחה.
ביטוי לסכנות שבהאשמה מבלי לשמוע את האדם מוצאים אנו במקרא, בספר בראשית פרשת וישב, שם אנו קוראים על יהודה אחד מבניו של יעקב וכלתו תמר. הסיפור במקרא מתאר מצב בו כלתו האלמנה של יהודה מערימה עליו והוא מבלי לדעת שמדובר בכלתו, ומתוך הנחה מוטעית של יהודה שמדובר בזונה, הוא שוכב איתה, לשלם לה הוא לא יכול היה באותו הרגע והוא משאיר בידיה בטוחות ומבטיח לה שאת שכרה הוא ישלח וכנגד התשלום היא תשיב את הבטוחות. כתוצאה מקיום יחסים אלו, תמר כלתו מתעברת, יהודה ששומע שכלתו הרה למרות שמבחינת מצבה האישי היא לא יכלה להרות לזר, שכן עליה היה לעבור פרוצדורה דתית שהיתה אמורה להתיר אותה לזר. קובע נחרצות "הוציאוה ותישרף", כלומר יהודה מבלי לשמוע את תמר כלתו, מבלי לברר את טיב השמועה ופישרה פוסק לכלתו גזר דין מוות. תמר אשר רק היא יודעת שהיא מעוברת מיהודה, שולחת לו את הבטוחות ואומרת ליהודה אני הרה לאדם אשר חפצים אלו שייכים לו. יהודה שהבין פתאום שהוא האב, וכל ההיריון נגרם כתוצאה מהתנהלותו שלו, אשר נגרמה בגלל שלא הפעיל את הפרוצדורה הדתית כדי להתירה לכל אדם, ובגלל התנהגותו הרתה תמר כלתו. חוזר בו ותגובתו של יהודה לאחר שבחן את העובדות מחדש "צדקה ממני", בכך הוא מבטל את גזר דין מוות שגזר על תמר כלתו.
בהקשר זה מעניינת תשובתו של ר' אהרן וולקין לשאלה שהופנתה אליו, ואשר עסקה בדמות ציבורית באותם ימים [שוחט ובודק] שראו אותו נכנס ויוצא לבית פרוצה החשודה בזנות. אף אחד לא יודע מה הוא עשה בבית אצלה, אבל כן ראוהו נכנס ויוצא. על מעשים אלו ועל סמך שמועות כאילו הוא שוכב איתה ביקשו לסלקו מתפקידו הציבורי.
בתשובה מרתקת ומאלפת ביותר של הרב וולקין, הוא מבקש להפריד בין המעשים שהם מזעזעים לכשעצמם ואולי אף מצדיקים הדחה ממשרה ציבורית, אולם וככל שאין ראיות לדבר ומדובר בחשדות בלבד, ובהסקת מסקנות שאם הוא נכנס לביתה של פרוצה הוא גם עשה מעשה, הרי שעלינו להיות זהירים. אלא שמעבר לפסק ההלכתי מוסיף הרב וולקין פרק נוסף בחינוך ובהנהגה מהי הדרך הראויה להתמודד עם סיטואציות אלו. וכך הוא מוסיף " והנה, אם כי מכוער הדבר מאד, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על משרת בקודש, שנצרך להיות מצוין ביראת שמים שכם [=חלק] אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו שאותו אדם, שתלויים בו ילדים, וכל הגוף מרתיעני להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו.
ולמדתי קל וחומר לעצמי ממנו עצמו. עכשיו, אם שוחט ובודק ששוחט בהמות, אם ידיו מרתתות [רועדות], שחיטתו פסולה, כל שכן אני, שבאתי לשחוט נפשות אדם. ולא רק ידי, אלא כל גופי מרתת, היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה?"
בהמשך תשובתו מודע ר' אהרן לכך שפסיקתו אינה הולמת את דעת הקהל אשר כבר חרץ את דינו של אותה דמות ציבורית ומצא אותו אשם, והוא מוסיף: "חושש אני שפסק הזה לא ישביע רצון החרדים; לאמר כי הקלתי בדינו ובענשו. אבל… חלילה לנו להיגאל ולטנף ידינו בדם אדם. נִפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל נפולה. [שו"ת זקן אהרן, מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן ל'].
דברים אלה אינם מיוחדים, אך להלכה היהודית ולמסורת אלא הם טבועים כאושיה בהליך הפלילי בעקרון הקובע שאדם בחזקת חף מפשע עד שמוכחת אשמתו בבית המשפט. ואכן יותר קשה למצוא לאדם נקודות זכות מאשר למצוא אותו אשם על סמך שמועות. דוק: אין בכוונתנו כאן להקל מחומרתה של עבירה המנויה בחוק הפלילי הקובע את אותם התנהגויות פסולות, נהפוך הוא אנו מבקשים לחזק ולהקפיד על הקאת התנהגויות אל מחוץ לחברה, אך ובאותה נשימה עלינו לשמר את הנחת היסוד בדבר חפותו של אדם ולהותיר את הקביעה בדבר אשמתו של אדם בידי בית המשפט אשר אמון על בחינת הראיות, שמיעת מכלול העדויות והקביעה שאדם אשם או זכאי.
אלישי בן-יצחק הוא עורך דין, מרצה בפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון