Skip to content

חשוב לה להגיד שאין אצלה ויתורים באהבה

חנה ממתינה שמאיר ימשיך לדבר. מבחינתו של מאיר, זאת הסכמה שילחש לה גסויות, והוא ממציא למענה סיפורים לא צנועים על ציפקה שאוהבת שיהושע מתקרב אליה במיטה. חנה שואלת בהתחכמות שאלות של גירוי, והוא עונה לה תשובות של גירוי. לקראת ט"ו בשבט, תמונה בסימן חג האילן

חשוב לה להגיד שאין אצלה ויתורים באהבה

חנה ממתינה שמאיר ימשיך לדבר. מבחינתו של מאיר, זאת הסכמה שילחש לה גסויות, והוא ממציא למענה סיפורים לא צנועים על ציפקה שאוהבת שיהושע מתקרב אליה במיטה. חנה שואלת בהתחכמות שאלות של גירוי, והוא עונה לה תשובות של גירוי. לקראת ט"ו בשבט, תמונה בסימן חג האילן

תמונות מחיי נישואין

חנה וציפקה גרות משני צדי הכביש, לא רחוק האחת מהשנייה. ציפקה גרה במורד הכביש וחנה גרה במעלה הכביש, מרחק של עשרות מטרים בודדים בקו אלכסוני.

משפחה
כבר בקושי נשארה לה גינה (צילום אילוסטרציה: photostock / FreeDigitalPhotos.net)

הבית של ציפקה טובל בגן פורח. דשא נרחב, גינות קטנות ושלושה עצים – חרוב, תאנה ורימון. בכל פעם שציפקה יולדת ילד, כבר חמש פעמים, היא משלחת את הדשא שיכבוש נתח מאחת הגינות, שיהיה יותר מקום לילדים לשחק, כמו שמוסיפים חדר לדירה. ואם ציפקה מחפשת מילים להסביר ליהושע שאין לה יותר כוח לילד נוסף, היא אומרת שכבר בקושי נשארה לה גינה.

היא נוטעת גם עצים לכבוד הילדים. עץ לכל ילד שנולד. אבל, לאחר הילד השלישי, היא אמרה ליהושע שהעצים תופסים יותר מדי מקום ושעוד מעט לא יישאר לילדים מקום לשחק. שני הילדים הבאים נולדו כבר בלי עצים. נשארו עם שלושה עצים.

הצגה של השתעשעות בפני האורחים 

יהושע זוכר שהציע לבחור בעצי פרי, שיהיה לילדים אוכל בריא. ציפקה זוכרת שהחליטה על דעת עצמה ושהרעיון היה עצים עם הרבה צל. הוויכוח הזה לא מסתיים ביניהם. הוא מתעורר בכל פעם מחדש שמגיעים אורחים שלא היו בבית הזה לפני כן, ויהושע וציפקה מראים להם את הבית. יהושע אומר את דעתו על העצים, וציפקה ממהרת לתקן ואומרת את דעתה, והאורחים הנבוכים נוטים להגיד בהתחנפות שהעצים נראים להם כמו פשרה שבני זוג עושים בדרך כלל. הרי יש בהם מדעתו של יהושע ומדעתה של ציפקה. אבל, ציפקה נגד פשרות באהבה. או שאוהבים, היא אומרת, או שמתפשרים. חשוב לה להגיד בפני האורחים שאין אצלה ויתורים באהבה, ויהושע אומר, בחיוך קונדסי, שייתכן שהוא לא זוכר לגבי העצים וציפקה צודקת. אבל, יש בוויכוח הזה בעיקר הצגה של השתעשעות בפני האורחים, לא ויכוח אמיתי, וגם זה מביך את האורחים שאחרי 20 שנה ביחד, השניים האלה מדברים עדיין ברעשנות כזאת על האהבה ביניהם.

עצים עם הרבה צל
הרעיון היה עצים עם הרבה צל (צילמה: שרית פרקול)

עץ החרוב עומד בכניסה לבית. עץ התאנה עומד לצד הבית, בצד הפונה אל הבית של חנה, והוא משקיף על הכביש החוצה בין הבתים. ועץ הרימון עומד בחצר האחורית. ציפקה מבקשת מיהושע, בכל קיץ, כשצומחים ענפים חדשים, לגזום את העץ בצורה של שמשייה. סידרה שם, מתחת לעץ, פינת משחק לילדים. שולחן וכסאות קטנים שהיא מנגבת בכל בוקר, לפני שהיא מעירה את הילדים, והוסיפה ארגז עם מכסה שהיא שומרת בתוכו צעצועים שלא מתקלקלים בחוץ.

מרגישה ברגליים פשוקות שהטבע חודר לה לוורידים 

אשה מחייכת
מאהבת של השמיים (צילום אילוסטרציה: graur codrin / FreeDigitalPhotos.net)

הבית של חנה טובל בנוף טבעי – עצים ושיחים שצומחים פרא מהימים שלפני שבנו את הבית – וחנה אוהבת להגיד שהיא ומאיר חיים בטבע. יש להם בחצר פינות נסתרות שהיא שוכבת שם ערומה, בין העצים, עשרה אולי בכל החצר, צפופים כמו חומת צניעות. היא מרגישה ברגליים פשוקות שהטבע חודר לה לתוך הוורידים – מאהבת של השמיים – והיא מבקשת ממאיר שיצטרף אליה.

"תארי לך שמישהו יבוא פתאום", הוא אומר.

"תגיד את האמת", היא אומרת, "שאתה מפחד שנמלים ייכנסו לך לתחת".

"אז מה", הוא אומר, "מה הבושה הגדולה שלא נעים לי שנמלים מתרוצצות לי בתוך התחת?"

"אם הייתי יכולה להיכנס להריון מעץ", היא אומרת, "הייתי מוכנה לוותר עליך".

ומה מאיר עונה לה בחוצפנות? שתחשוב שהוא עץ ותיכנס להריון.

קודם כל היא כועסת עליו. אחר כך היא כועסת על עצמה.

היא אומרת, "אני לא מבינה מה חשבתי לעצמי שהזמנתי אותך להצטרף".

שאלות ותשובות של גירוי 

בגלל הפרשי הגובה בין שני הבתים, חנה יכולה לראות את הכניסה לבית של ציפקה וחלק מהחצר, וקצת גם בתוך החלונות, במיוחד בלילות, וציפקה מצליחה לראות בקושי את קצה הגג של חנה. כשציפקה עסוקה בענייניה בחצר, מסדרת ומנקה, או נחה על כיסא שיש לה מתחת לתאנה, חנה עוקבת אחריה. הפרטים חדים וברורים. אפשר לראות שהפנים של ציפקה מאדימות בריצה אחרי הילדים, או משנות צבעים לאחר שיהושע מתיישב לידה ומניח עליה כף יד. וציפקה לא מצליחה לראות אפילו את הערסל שמאיר, בעלה של חנה, קשר על אחד מענפי העצים ומרבה לשכב בתוכו.

חנה עסוקה בדרך כל עם עצמה, בבעיות שיש לה. היא עוקבת בסתמיות, בלי לגלות עניין, בנעשה בבית ממול, כמו שהיא מביטה בכפר הערבי שמעבר לגבול, בשיירות הטנקים שמעלות אבק לאורך הגבול, ובטרקטורים החולפים על הכביש. אבל, בימים שהתריסים אצלה בבית מוגפים, למשל לפי אחת מהשיטות להאצת הזרעים של מאיר, עצה שקיבלה מגברת טיומקין, הספרית שלה שעוסקת גם באסטרולוגיה, חנה יכולה להגיד למאיר, שמעניין מה ציפקה עושה עכשיו. היא לא אומרת שמעניין מה הלבנונים עושים עכשיו, או מעניין אם יש עכשיו מלחמה בחוץ. מאיר טוען שזה מוזר.

חנה חושבת על זה קצת ונוטה להסכים. למה באמת היא מגלה עניין רק בציפקה?  אבל אין לה הסבר להוסיף. מאיר אומר שלכל דבר בעולם יש הסבר, וחנה אומרת שהיא לא בטוחה. מכל מקום, היא מוכנה לשמוע למה הוא מתכוון בדיוק. ומאיר, שמתקשה להישאר סגור בתוך הבית, מאחורי תריסים מוגפים, רוב הזמן בתוך המיטה, שניהם ערומים, כי זאת העצה של גברת טיומקין, מתקרב אליה בערמומיות. נוגס בתנוך האוזן שלה נגיסה קטנה, רירית, ושואל, עדיין בערמומיות, אם ציפקה חסרה לה עכשיו.

חנה לא ממהרת לענות. היא תוהה לאן השאלה הזאת מובילה. בעצם, ממתינה שמאיר ימשיך לדבר. מבחינתו של מאיר, זאת הסכמה שילחש לה גסויות, והוא ממציא למענה סיפורים לא צנועים על ציפקה שאוהבת שיהושע מתקרב אליה במיטה. חנה שואלת בהתחכמות שאלות של גירוי, והוא עונה לה תשובות של גירוי.

נוטה להזיז כלפיו את הגב שלה 

בינתיים, בחלוף הימים, גם כשהם חוזרים לחיים רגילים, חנה צוברת אצלה אינפורמציה על השכנה, בדומה למי שקוראת ספר ורוצה לדעת על ההמשך. היא מספרת למאיר, מעשה של יומיום, על ציפקה ועל המשפחה שלה, ומאיר מקשיב משום שהם מדברים, וזה הדיבור שלה בסוף היום.

אמר לה פעם שהוא לא זוכר אפילו איזה רגליים ואיזה חזה יש לציפקה ואם היא גבוהה או נמוכה. אבל, כשהוא מתקרב אל חנה במיטה והיא מסתייגת, הוא עדיין ממציא למענה סיפורים על ציפקה שאוהבת שיהושע מתקרב אליה במיטה. חנה נוטה להקשיב בעניין, אם כי בהסוואה של עייפות, ונוטה להזיז כלפיו את הגב שלה.

מאיר, בדרך כלל אדם שמתעב שיטות, חושב בכל זאת שאם אי פעם יהיה להם ילד מזרעו, זה יקרה בגלל ציפקה. הם לא דיברו על זה, אבל חנה חושבת כמוהו. אצלה בחיים הכול בעצם שיטות.

צילום: graur codrin / FreeDigitalPhotos.net | צילום: photostock / FreeDigitalPhotos.net

תמונות מחיי נישואין

חנה וציפקה גרות משני צדי הכביש, לא רחוק האחת מהשנייה. ציפקה גרה במורד הכביש וחנה גרה במעלה הכביש, מרחק של עשרות מטרים בודדים בקו אלכסוני.

משפחה
כבר בקושי נשארה לה גינה (צילום אילוסטרציה: photostock / FreeDigitalPhotos.net)

הבית של ציפקה טובל בגן פורח. דשא נרחב, גינות קטנות ושלושה עצים – חרוב, תאנה ורימון. בכל פעם שציפקה יולדת ילד, כבר חמש פעמים, היא משלחת את הדשא שיכבוש נתח מאחת הגינות, שיהיה יותר מקום לילדים לשחק, כמו שמוסיפים חדר לדירה. ואם ציפקה מחפשת מילים להסביר ליהושע שאין לה יותר כוח לילד נוסף, היא אומרת שכבר בקושי נשארה לה גינה.

היא נוטעת גם עצים לכבוד הילדים. עץ לכל ילד שנולד. אבל, לאחר הילד השלישי, היא אמרה ליהושע שהעצים תופסים יותר מדי מקום ושעוד מעט לא יישאר לילדים מקום לשחק. שני הילדים הבאים נולדו כבר בלי עצים. נשארו עם שלושה עצים.

הצגה של השתעשעות בפני האורחים 

יהושע זוכר שהציע לבחור בעצי פרי, שיהיה לילדים אוכל בריא. ציפקה זוכרת שהחליטה על דעת עצמה ושהרעיון היה עצים עם הרבה צל. הוויכוח הזה לא מסתיים ביניהם. הוא מתעורר בכל פעם מחדש שמגיעים אורחים שלא היו בבית הזה לפני כן, ויהושע וציפקה מראים להם את הבית. יהושע אומר את דעתו על העצים, וציפקה ממהרת לתקן ואומרת את דעתה, והאורחים הנבוכים נוטים להגיד בהתחנפות שהעצים נראים להם כמו פשרה שבני זוג עושים בדרך כלל. הרי יש בהם מדעתו של יהושע ומדעתה של ציפקה. אבל, ציפקה נגד פשרות באהבה. או שאוהבים, היא אומרת, או שמתפשרים. חשוב לה להגיד בפני האורחים שאין אצלה ויתורים באהבה, ויהושע אומר, בחיוך קונדסי, שייתכן שהוא לא זוכר לגבי העצים וציפקה צודקת. אבל, יש בוויכוח הזה בעיקר הצגה של השתעשעות בפני האורחים, לא ויכוח אמיתי, וגם זה מביך את האורחים שאחרי 20 שנה ביחד, השניים האלה מדברים עדיין ברעשנות כזאת על האהבה ביניהם.

עצים עם הרבה צל
הרעיון היה עצים עם הרבה צל (צילמה: שרית פרקול)

עץ החרוב עומד בכניסה לבית. עץ התאנה עומד לצד הבית, בצד הפונה אל הבית של חנה, והוא משקיף על הכביש החוצה בין הבתים. ועץ הרימון עומד בחצר האחורית. ציפקה מבקשת מיהושע, בכל קיץ, כשצומחים ענפים חדשים, לגזום את העץ בצורה של שמשייה. סידרה שם, מתחת לעץ, פינת משחק לילדים. שולחן וכסאות קטנים שהיא מנגבת בכל בוקר, לפני שהיא מעירה את הילדים, והוסיפה ארגז עם מכסה שהיא שומרת בתוכו צעצועים שלא מתקלקלים בחוץ.

מרגישה ברגליים פשוקות שהטבע חודר לה לוורידים 

אשה מחייכת
מאהבת של השמיים (צילום אילוסטרציה: graur codrin / FreeDigitalPhotos.net)

הבית של חנה טובל בנוף טבעי – עצים ושיחים שצומחים פרא מהימים שלפני שבנו את הבית – וחנה אוהבת להגיד שהיא ומאיר חיים בטבע. יש להם בחצר פינות נסתרות שהיא שוכבת שם ערומה, בין העצים, עשרה אולי בכל החצר, צפופים כמו חומת צניעות. היא מרגישה ברגליים פשוקות שהטבע חודר לה לתוך הוורידים – מאהבת של השמיים – והיא מבקשת ממאיר שיצטרף אליה.

"תארי לך שמישהו יבוא פתאום", הוא אומר.

"תגיד את האמת", היא אומרת, "שאתה מפחד שנמלים ייכנסו לך לתחת".

"אז מה", הוא אומר, "מה הבושה הגדולה שלא נעים לי שנמלים מתרוצצות לי בתוך התחת?"

"אם הייתי יכולה להיכנס להריון מעץ", היא אומרת, "הייתי מוכנה לוותר עליך".

ומה מאיר עונה לה בחוצפנות? שתחשוב שהוא עץ ותיכנס להריון.

קודם כל היא כועסת עליו. אחר כך היא כועסת על עצמה.

היא אומרת, "אני לא מבינה מה חשבתי לעצמי שהזמנתי אותך להצטרף".

שאלות ותשובות של גירוי 

בגלל הפרשי הגובה בין שני הבתים, חנה יכולה לראות את הכניסה לבית של ציפקה וחלק מהחצר, וקצת גם בתוך החלונות, במיוחד בלילות, וציפקה מצליחה לראות בקושי את קצה הגג של חנה. כשציפקה עסוקה בענייניה בחצר, מסדרת ומנקה, או נחה על כיסא שיש לה מתחת לתאנה, חנה עוקבת אחריה. הפרטים חדים וברורים. אפשר לראות שהפנים של ציפקה מאדימות בריצה אחרי הילדים, או משנות צבעים לאחר שיהושע מתיישב לידה ומניח עליה כף יד. וציפקה לא מצליחה לראות אפילו את הערסל שמאיר, בעלה של חנה, קשר על אחד מענפי העצים ומרבה לשכב בתוכו.

חנה עסוקה בדרך כל עם עצמה, בבעיות שיש לה. היא עוקבת בסתמיות, בלי לגלות עניין, בנעשה בבית ממול, כמו שהיא מביטה בכפר הערבי שמעבר לגבול, בשיירות הטנקים שמעלות אבק לאורך הגבול, ובטרקטורים החולפים על הכביש. אבל, בימים שהתריסים אצלה בבית מוגפים, למשל לפי אחת מהשיטות להאצת הזרעים של מאיר, עצה שקיבלה מגברת טיומקין, הספרית שלה שעוסקת גם באסטרולוגיה, חנה יכולה להגיד למאיר, שמעניין מה ציפקה עושה עכשיו. היא לא אומרת שמעניין מה הלבנונים עושים עכשיו, או מעניין אם יש עכשיו מלחמה בחוץ. מאיר טוען שזה מוזר.

חנה חושבת על זה קצת ונוטה להסכים. למה באמת היא מגלה עניין רק בציפקה?  אבל אין לה הסבר להוסיף. מאיר אומר שלכל דבר בעולם יש הסבר, וחנה אומרת שהיא לא בטוחה. מכל מקום, היא מוכנה לשמוע למה הוא מתכוון בדיוק. ומאיר, שמתקשה להישאר סגור בתוך הבית, מאחורי תריסים מוגפים, רוב הזמן בתוך המיטה, שניהם ערומים, כי זאת העצה של גברת טיומקין, מתקרב אליה בערמומיות. נוגס בתנוך האוזן שלה נגיסה קטנה, רירית, ושואל, עדיין בערמומיות, אם ציפקה חסרה לה עכשיו.

חנה לא ממהרת לענות. היא תוהה לאן השאלה הזאת מובילה. בעצם, ממתינה שמאיר ימשיך לדבר. מבחינתו של מאיר, זאת הסכמה שילחש לה גסויות, והוא ממציא למענה סיפורים לא צנועים על ציפקה שאוהבת שיהושע מתקרב אליה במיטה. חנה שואלת בהתחכמות שאלות של גירוי, והוא עונה לה תשובות של גירוי.

נוטה להזיז כלפיו את הגב שלה 

בינתיים, בחלוף הימים, גם כשהם חוזרים לחיים רגילים, חנה צוברת אצלה אינפורמציה על השכנה, בדומה למי שקוראת ספר ורוצה לדעת על ההמשך. היא מספרת למאיר, מעשה של יומיום, על ציפקה ועל המשפחה שלה, ומאיר מקשיב משום שהם מדברים, וזה הדיבור שלה בסוף היום.

אמר לה פעם שהוא לא זוכר אפילו איזה רגליים ואיזה חזה יש לציפקה ואם היא גבוהה או נמוכה. אבל, כשהוא מתקרב אל חנה במיטה והיא מסתייגת, הוא עדיין ממציא למענה סיפורים על ציפקה שאוהבת שיהושע מתקרב אליה במיטה. חנה נוטה להקשיב בעניין, אם כי בהסוואה של עייפות, ונוטה להזיז כלפיו את הגב שלה.

מאיר, בדרך כלל אדם שמתעב שיטות, חושב בכל זאת שאם אי פעם יהיה להם ילד מזרעו, זה יקרה בגלל ציפקה. הם לא דיברו על זה, אבל חנה חושבת כמוהו. אצלה בחיים הכול בעצם שיטות.

צילום: graur codrin / FreeDigitalPhotos.net | צילום: photostock / FreeDigitalPhotos.net

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן