השבוע  נפתחה תערוכת הפופ-ארט הראשונה מסוגה בישראל –  THE SOUND OF POP-ART. כ-30 מאמני הפופ-ארט המובילים בישראל, בתחומי הציור, הפיסול, הצילום, הניוארט, ההדפסות דיגיטליות ועוד, התכנסו תחת חסותם של אולמות התצוגה של וולוו בדרום תל-אביב, ויצרו מיצג מרשים, צבעוני, מפתה ומפתיע לטובה.

הפופ-ארט מציג את תרבות ההמונים ואת הדרך שעוברים התכנים המזוהים עם תרבות הצריכה – שכפול, ניכוס, העתקים ומניפולציה – עד שהם מגיעים אל הצרכן הסופי. הכל בהומור, באירוניה או בביקורת על חברת השפע והצריכה.

כך גם היצירות בתערוכה הצבעונית והיפהפייה הזאת. הדימויים המוצגים כאן, החל מדמות האישה ועד מוצרי צריכה כאלה ואחרים, מוצגים כשהם מנוטרלים מהקשרם המקורי, ונחשפים במבט חדש לגמרי. לדברי האוצרת, בשמת יראון, מרבית היצירות המוצגות נוצרו במיוחד לכבוד התערוכה, שמקיפה באופן מרשים את תחומי האמנות השונים.

שני נרטיבים מובילים את התערוכה. האחד הוא נרטיב הגלובליזציה, המאחד אנשים ותרבויות סביב מוצרי צריכה ותרבות (כולם מעריצים את הרולינג סטונס, מכירים את דגל ארה"ב ואת מיקי מאוס), והאמנות הנוצרת סביבם מגבירה את האוניברסליות והאחדות, אך גם בודקת גבולות ואת הייחודיות המקומית.

הנרטיב השני הוא הישראליות, האמנות המקומית, עם הנושאים והמיתוסים המוכרים לכל ישראלי. האמנות הישראלית מתכתבת עם האמנות האוניברסלית, רוצה להיות חלק מהעולם הגדול, ועם זאת קוראת תיגר על רוח הבורגנות הקפיטליסטית הנושבת ממנה. ביצירות רבות בתערוכה זה בא לידי ביטוי, ושני הנרטיבים מתחברים ומתנגשים זה עם זה וזה לצד זה.

בשם הגלובליזציה, עיטרו את ערב הפתיחה שגריר בלגיה בישראל ונציגת שגרירות טייוואן בישראל, ובשם הישראליות, הם הדליקו נרות חנוכה עם האורחים הרבים שגדשו את האירוע.

הפופ-ארט הישראלי, כמו זה האמריקני, מנטרל את האחדות החזותית הסמלית ומייצר שילובים של מוטיבים חדשים. נוצרת סינטזה חדשה בין מוצרי צריכה "ארציים" כגון בקבוקי גולדסטאר ופחיות נס קפה (אילנה טמאן) לבין פנתיאון אמנותי "גבוה".

מצד אחד – הגלובלי, דגל ארה"ב עובר מניפולציה על ידי יעקב הרפז אשר השתמש בצבעים ובמבנה המסגרת של הדגל הידוע, והוסיף עליו דמויות כלבלבים משוכפלים. היצירה נקראת "האו מריקה". מצד שני – הכי מקומי, עטיפת מסטיק עלמה (ענבל שטרק), שכל ישראלי שרואה אותה ממש "מריח" את טעם המסטיק ויודע בדיוק במה מדובר.

הצלם אלון אדר יצר צילום הומאז' לחלוץ הפופ-ארט, אנדי וורהול, הכולל דמויות נשים הפוכות כמסגרת לפרוטרט האישי שלו וקרא לו "אוקסימורון".

הפסלת נירה נתנאל הציגה פסלוני ישבנים משוכפלים אל מול פרצופו המחוייך של אלברט איינשטיין (דן גרובר) ולצידם עבודתה של חן לי הצעירה, יצירה בזכוכית, עדינה ונוגעת ללב שנקראת "ספרה" והיא אוצרת בתוכה סיפור אישי מרגש, ומתארת גוף אמורפי וצמיחתו בחלל.

יצירת ה"מיקי מאוס" של ראובן ברכה מבטאת בצורה היפה והבסיסית ביותר את מהות הפופ-ארט – החתירה  לחיבור מחדש של חומרים  ומרכיבים יסודיים (קרטון, ארגזים, נייר) עם נושא מוכר לכל אדם, גם בארץ וגם בעולם, והצגת היצירה "הפשוטה" לצד יצירות "גבוהות" כמו ציורים מורכבים או צילומים יחודיים והדפסים דיגיטליים.

אחת היצירות הייחודיות בטכניקה שלה, היא ציור דיגיטלי על אייפד של דמות נשית וצבעונית שהודפסה על בד קנבס, על ידי אתי יעקב.

עוד הציגו בתערוכה: ברוריה פסטרנק, יהודית פסקל , בתיה גזית, טל שר, אסתר חן – ברזילי, מירב נאור וינשטוק, מיטל שבירו, ליקה רמתי, יולנדה אנטל, חדוה רודברג, קטרינה קולומייבסקי, קלרה קרנציה , שלי עגיב, משה דיין , אלעד קורן, שלמה בנימין, מיכאל ריידר, אריק ברכה, מאיר חזקי.

מרבית היצירות אומרות הרבה מעבר לאסתטיקה, הן נותנות מקום לפאתוס ולמיתוס, הן צבעוניות, חושניות, ומעוררות חיוך ותשוקה.

THE SOUND OF POP-ART רחוב יצחק שדה 17 תל-אביב. עד ה-24 בדצמבר.