לקחתי את האישה והמצלמה לטיול בזק בלונדון. מעבר לעובדה שכמעט פיספסנו את הטיסה חזרה כי אהבל לקח את האוטובוס לכיוון ההפוך, כל השאר הוא כמו תמיד חוויה נהדרת. אפילו הקור אחרי השכבה הרביעית לא ממש חודר. מדי פעם חייכה אלינו השמש. אבל למי אכפת, זה לונדון.
את הסיור התחלנו בעל כורחינו בסוהו
לא יודע מה הסיפור מאחור הפסל הזה, אני רק זוכר שכאן, בדיוק בכל פעם שצצה לה קרן שמש חצי עיר מתמרחת על הרצפה ומנסה לקלוט קצת מהצהבהב הזה, וכבר ראיתי ציץ או שניים נחשפים כאן.
מרכז לונדון הומה אדם, קדחת הקניות בעיצומה, הכל הולך והכל בנמצא. חג המולד באופק והעיר כולה מקושטת בהתאם, וזה כולל מתרימים למטרות צדקה, קבוצות צעירים ששרות מזמורי חג המולד אה לה צ'ארלס דיקנס, קר בידיים וחם בלב.
מהסוהו הזדחלנו עם ההמון לקובנט גרדן
לא רחות מהקובנט גרדן התיישבנו ב- Neal Yard הצבעונית לשתות קפה עם סיגריה, אם פעם הסיכון היה סרטן בלבד היום גם יש אופציה סבירה לדלקת ריאות. התיישבנו, שתינו, עישנו, ואז לראשונה נפתחו עלינו ארובות השמיים ועשרים דקות של גשם זלעפות הצמיד אותנו לכיסאות.
אין סיכוי לחלוף בלונדון בלי לתפוס איזה דמות ציורית, משהו לונדוני אורגינלי כמו סדרן המוניות ברחוב אוקספורד
נוטינג היל, אחת מפינות החמד של לונדון, לא ממש האירה לנו פנים. השוק המפורסם היה סגור אז החלטנו שהגיע זמן מזון… ואז יוצאת לה זוגתי, צרפתיה אורגינל, שהאוכל הוא אחד מעמודי התווך של חייה, ברעיון לאכול אוכל בריטי בפאב בריטי… אני, ברברי שכמותי, אוכל הכל. אני שותק וצועד בעקבותיה אל האסון הקולינרי הקרוב.
בואו נאמר שהבירה הייתה בסדר…
למחרת בבוקר וויטצ'אפל לכיוון אלדגייט עד למלפפון הענק ולמטה לכיוון הנהר. מעבר מעניין מקהילה הודית לפקיסטנית לערבית ומשם לילדי הסיטי העשירים.
הארכיטקטורה הלונדונית תמיד הרשימה אותי ברב גוניותה אבל די מוזר להסתובב בלונדון ולחוש מנהטן.
אם תהיתם מה אוכלים הבריטים לארוחת הצהריים, אני לא ממש יכול לענות על השאלה הזו, אבל באזור הסיטי ראיתי אותם שותים. אני לא ממש עוקב אחרי מצבה של כלכלת בריטניה בימים טרופים אלו אבל נראה לי שאם עובדי הסיטי של לונדון מגירים לקרבם בקבוק יין או שניים-שלושה פיינט לארוחת הצהריים, זה לא ממש מבטיח תפוקה רצינית אחרי כן.
אגב הבחור בתמונה אכן מסתכל אלי, ואז שולף את הטלפון ומצלם אותי. נקמה?
השמש צצה מבין העננים בדיוק בזמן, כשאנחנו מגיעים לגדת התמז.
בשלב זה נהיה כבר באמת קריר ונגמר הזמן וצריך לקנות לילדים מזכרות. למחרת בבוקר כבר אגרום לאישה חצי התקף לב, אשלם את ההפרש (מה שלא הולך דרך הראש הולך דרך הכיס). ואחר כך? לשמש של מארסיי, כוס קפה ברחוב עם שכבה או שתיים פחות.