איך קרה שנושא הרכוש היהודי במזרח אירופה, בעיקר בפולין, לא טופל לאחר יותר מ-50 שנה מאז הסכם השילומים? מדובר בסכום עצום – רכוש בשווי 35 מיליארד דולר (הערכה מלפני מספר שנים –  צ.ג) שנמצא בפולין ולא מוחזר לניצולי השואה ויורשיהם.

דוגמה להזנחת הטיפול ניתן למצוא בדבריו של אחד הניצולים: "בשנות ה-80 המוקדמות יצאה משלחת מישראל לפולין, שבה היו חברים השופט משה נכט, ח"כ יצחק ארצי, נפתלי לביא וזאב פקטור", הוא משחזר. "כל הדלתות נפתחו בפני המשלחת וחבריה יכלו להיפגש כמעט עם כל מי שרצו. רק מאדם אחד נמנע מהם להיפגש – שגריר ישראל בוורשה. זה מוכיח שכבר אז ממשלת ישראל לא רצתה להיות מעורבת בנושא הרכוש היהודי העצום בפולין. בשעה שהשילומים שקיבלנו מגרמניה השתלמו לישראל, דרישת הרכוש מפולין לא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים האחרים של ישראל בפולין".

אנשי מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל (להלן "מרכז הארגונים" – צ.ג) העלו את הסוגיה בפני שר החוץ, אביגדור ליברמן, אך כלל לא זכו למענה. "חשוב לפוליטיקאים שלנו להיות דבוקים לכיסא מאשר להיכנס למערכה שבה קיימת הנחה לפיה עניין אבוד", אומר הניצול עמו שוחחתי. "איך יכלו לדעת שזה אבוד כאשר לא יצאו מגדרם כדי לבדוק, או כדי לבחון מה ניתן להציל?"

הארגונים ניסו – הממשלה התעלמה

אנשי מרכז הארגונים ניצלו את ביקורו של נשיא פולין, ברוניסלב קומורובסקי בראשית נובמבר, כדי להעלות שוב את נושא הרכוש היהודי העצום, שנותר בפולין. יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, קולט אביטל, ולילי הבר, יו"ר ארגון יוצאי פולין בארץ, פנו אליו בכתב וביקשו לזרז את החקיקה אשר תשיב את הרכוש. כמו כן ביקשו השתיים שהחקיקה תאפשר תהליך מהיר ופשוט לפניות להשבת רכוש, ונגישות קלה לארכיונים השונים, שבהם יש רישום של הרכוש היהודי.

"עלינו לנוע תמיד לקראת העתיד ביחד, כשני עמים, אשר שותפים לערכים ולחזון", כתבו אביטל והבר לנשיא פולין. "אולם הדרך לעתיד טמונה בכך שחובה לעמוד מול העבר. שלושה מיליון יהודים לא שרדו, ואינם יכולים לפעול להחזרת רכושם. אך השרידים וילדיהם – יכולים. לכן אנו מבקשים ממך אדוני הנשיא לעמוד מול אתגר היסטורי זה כדי לתקן את העוול ההיסטורי".

אבל לעוול ההיסטורי הזה שותפה מדינת ישראל עצמה, שלא פועלת כמעט בכלל להשבת הרכוש. למרות שמיליארדי דולרים זרמו לקופת המדינה בגין ניצולי השואה, הם עצמם עומדים מולה כעניים בפתח.

לפני 20 שנה הוקם "מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל". תהליך ההקמה התחיל עוד בשלהי שנות ה- 80 כאשר שלושה ניצולי שואה בולטים, נוח פלוג, משה זנבר ויצחק ארצי הקימו את "ועד התביעות של ארגוני יהודים יוצאי מזרח אירופה". מעטים מודעים לכך כי הפיצויים האישיים, הרנטות, ששולמו לניצולי שואה לאחר הסכם השילומים, הועברו רק לילידי גרמניה או למדינות התרבות הגרמנית, כמו אוסטריה.
בישיבת הוועד הראשונה, בחודש דצמבר 1987, אושרה מדיניות הארגון החדש לפי קווי הפעולה שהציג זנבר. היעד העיקרי: להשיג פיצוי הולם, לרבות קצבאות חודשיות שוטפות, בעבור נרדפים יהודים (ניצולי השואה) שלא פוצו עד כה, או שקיבלו פיצוי סמלי חד פעמי.

מטרה נוספת שהציב לעצמו הארגון הוא טיפול סוציאלי בניצולי שואה, הנזקקים לשירותי רווחה, לבתי אבות, למיטות סיעודיות וכדומה. לימים הקים המרכז את "קרן הרווחה לניצולי השואה", אשר פועלת עד היום ומסייעת לניצולים נזקקים בכול התחומים.

ב-11.11.1993 שונה שם הארגון לשמו הנוכחי: "מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל" והוא מייצג קרוב ל-50 ארגונים שונים.

במלאת שני עשורים להקמת המרכז, ניתן לומר כי לזכותו קבלות רבות בכל הנוגע לפיצויים ישירים לניצולים, הן על ידי ממשלת גרמניה ולאחר מכן על ידי ממשלת ישראל. המרכז הגיע להישגים בנושא רכוש יהודי (בגרמניה ובאוסטריה) בירושות, ודברי אמנות שנשדדו. כל זאת כאשר בחזית העשייה העולמית  נמצאת "ועידת התביעות" ה- claims conference. באמצעות המרכז מוזרמים מיליוני שקלים לקופת המדינה, עובדה שמשום מה נמחקה מן הלוח הממסדי.

אין ספק שגורם משמעותי בהצלחת הארגון היתה העובדה שבראשו עמדו אישים מוכרים בארץ ובעולם היהודי.  נוח פלוג מפולין, איש כלכלה ומשק, היה הציר הכלכלי של ישראל בברן בירת שוויץ, יועץ בוועדת הכספים, ודמות ציבורית בעולם בנושא השואה. משה זנבר, יוצא הונגריה, היה הממונה על תקציבים באוצר, האיש החזק במשרד לאחר השר, ואחר כך  נגיד בנק ישראל השני. יצחק (איצ'ו) ארצי  מרומניה נמנה עם מנהיגי "העובד הציוני", חבר כנסת, עורך דין ואיש ציבור בעל שם שתרם רבות לחברה בכלל ולניצולים בפרט.

לשלישייה זאת הצטרפו אישים אחרים כמו סטפן גראייק, מלוחמי גטו וורשה, ויו"ר התאחדות יוצאי פולין, זאב פקטור (לימים יו"ר הקרן לרווחת ניצולי השואה), פעיל ציבורי ומעורה בכלכלה, ראשי ארגוני הפרטיזנים והלוחמים האנטי נאציים, היוו את המנוע לפעילותו של גוף זה.

חשבון נפש  נוקב

בכל הקשור לתביעות נגד גרמניה ומול ממשלת ישראל, הייתה בדרך כלל חזית אחידה ואפילו הרמוניה, אך בסוגיות אחרות באו לידי ביטוי הבדלים, גדולים או קטנים בכל הקשור לארגון עצמו ולאלה שייצגו אותו במוסדות המרכז, המועצה והוועד המנהל.

בשנות ה-90 הייתי חבר בוועד המנהל של מרכז הארגונים (יחד עם נפתלי לאו-לביא), ויכולתי להתרשם מהקשת האנושית והאידיאית  של אנשים אלה. כולם פעילים נמרצים למען הארגונים שאותם ייצגו. אבל היה גם האלמנט האישי, אותו אלמנט שהיה קיים, ועודנו קיים, במוסדות של קהילות יהודיות בפזורה וכאן בארץ היהודים. סוגיות כמו יוקרה, כבוד, אגוצנטריות וגם טינות, קנאות ושנאות, מעל פני השטח ומתחתיו. מי שהשכיל לנווט את הוויכוחים הלוהטים היה היו"ר משה זנבר. עם זאת, באותם ימים גם חילוקי דעות גלויים התנהלו ביחס של כבוד הדדי, בסובלנות ואף בנועם.

עם  מותו של נוח פלוג, לפני שלוש שנים, עלו מבית הקונפדרציה הציונית בירושלים, המשכן של מרכז הארגונים, קולות לא נעימים מעל ורחשים תת קרקעיים עוד פחות נעימים. אין בדעתי להיכנס לחרושת השמועות שלוותה את ההתרחשויות במרכז הארגונים. לא שהדבר לא ראוי לאזכור. הוא ראוי גם ראוי, מכיוון שרצוי לחשוף דברים כאלה – אם לא בשעתם, אז בשעתנו. אבל תכליתו של מאמר זה היא להדגיש את הצורך בעירוי דם ובריענון במרכז וכן בשינוי הנראטיב.

לדעתי יש  חסר, וזאת בלשון המעטה, בטיפול בניצולי השואה מצד הגופים הממשלתיים. מרכז הארגונים צריך, בנוסף לטיפול בבעיות השוטפות, להתמקד יותר ב"עתיד הזיכרון". כלומר, בנושא התיעוד וההנצחה, הן של השואה והן של ניצוליה, כאשר אלה יסתלקו מבמת החיים יחד עם בעיותיהם. בראש וראשונה יש חשיבות לתיעוד תרומת הניצולים למדינת ישראל,  והטבעת תודעה זאת לדורות. לא רק של דורות ההמשך אלא של כל הציבור, ובעיקר הדור הצעיר.

משום מה אנו ממעטים להזכיר את תרומת ניצולי השואה למדינה בעיצוב הזיכרון לשואה ולגבורה. המוסדות העיקריים להנצחה – המערכת החינוכית הכללית והצבאית – עשו מעט מאוד, אם בכלל,  כדי לתעד ולהטביע את פועלם של ניצולי השואה בהקמת המדינה ושגשוגה.

היבט נוסף הדורש טיפול הוא שינוי הנרטיב של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לעניות דעתי, כדי  למנוע את השכחה בעולם, חייבים למצוא את הנרטיב הנכון, אשר מצד אחד ידגיש את הייחודיות של השואה, אבל מצד שני יצביע על הלקחים העכשוויים של הדורות הבאים בסוגיות כמו ג'נוסייד, רצח מיעוטים ועוד מעשי זוועה. הכוונה לא רק למעשים המתרחשים בעולם, אלא גם אצלנו.
מלבד היותנו מדינה יהודית, אשר קמה על חורבות השואה, אנו שייכים לעולם הנאור ולערכיו, אף שמזמן איבדנו את התואר של "עם סגולה", אם בכלל יכולנו לטעון לכתר הזה…

ולכן, אם הוועד המנהל הקיים של מרכז הארגונים רוצה להנחיל אחריו הוא צריך למלא את שורותיו בנציגי דור ההמשך. הם לא צריכים להיות עוד ארגון בין שאר הארגונים. הם צריכים  לקבל את הדגל כדי להוביל. יתרה מזאת, גם שמו של הארגון ראוי שישתנה ויהפוך ל"מרכז הארגונים של ניצולי השואה ודורות ההמשך". זה לא רק עניין סמנטי. זה עניין של הבטחת ההמשכיות של התיעוד והזיכרון.

עמותת "דור ההמשך" פעילה מאוד אך חבריה לא צריכים לחכות עד שיקבלו את הדגל מדור המייסדים. גם דור המייסדים לא קבל אותו. הוא לקח אותו. ההנהגה הקיימת חייבת להבין שהיא האחרונה של דור השרידים. טבעי שכול נציג של ארגון יפעל למען הארגון שלו ורווחת חבריו. אולם יחד עם זאת נקרית לו הזדמנות היסטורית  להעביר בהדרגה את התפקיד לדור השני, ולצרוב את המורשת של ניצולי השואה לדורות הבאים. אם הדבר לא יקרה, תיעוד השואה, ובייחוד תרומת ניצולי השואה למדינה, ייכנסו לגנזך, ויאווררו מדי פעם על ידי אנשי מחקר או קומץ בעלי עניין.