יום חמישי, השישי לפברואר 1958, היה אחד הימים העצובים ביותר בהיסטוריה של המשחק. קבוצה מוכשרת של שחקנים צעירים ששיגעו אומה שלמה בימים ההם איבדה את חייה על מסלול ההמראה ברגע אחד במינכן הקפואה. 23 הרוגים היו בתאונה, כולל שמונה שחקני הקבוצה, כך שלא פלא שהיו כאלה, גם בתוך המועדון, שחשבו שמועדון הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד עומד להיאסף אל שחקניו הצעירים ולמות.

אך לא כך היה הדבר. המועדון, בראשות עוזר המאמן ג'ימי מרפי, הצליח לאסוף את השברים ולחזור לשחק בתוך פחות משבועיים, כשבאותה העונה הקבוצה השבורה הצליחה להגיע גם לגמר הגביע האנגלי, ולהפסיד שם לבולטון 2-1, כתוצאה משער שנכבש תוך כדי עבירה ברורה על שוער היונייטד. בתוך עשור מנצ'סטר יונייטד כבר לקחה את גביע אירופה לאלופות, עם בוביצ'רלטון וביל פולקס, שניצלו בהתרסקות, בהרכב.

הסיפור הזה לא רק מביא את אחת הטרגדיות הגדולות שידע עולם הכדורגל, הוא גם במידה לא מבוטלת מצביע על מה שעומד מאחורי ההצלחה המטאורת של מנצ'סטר יונייטד מאז אותם ימים. השחקנים שנהרגו, האסון ותוצאותיו, נחקקו עמוק עמוק בדי.אן.איי. של המועדון מעיר התעשייה האנגלית, עמוק עד כדי כך שהתפתחו מספר אמיתות בלתי ניתנות לערעור בנוגע לכל מה שקשור למנצ'סטר יונייטד פוטבול קלאב.

"איך הם עושים את זה? הם רק ילדים למען השם!"

ב-50 השנים האחרונות שיחקה מנצ'סטר יונייטד כמה אלפי משחקים. מתוך כל אותם משחקים, רק פעם אחת בלבד לא היה בהרכב הקבוצה שחקן שעלה מקבוצת הנוער שלה. פעם אחת ב-50 שנים. נתון זה מדגיש אולי יותר מכל את המחויבות של המועדון לשחקני הנוער שלו, או כמו שניסח זאת מאט באזבי בעצמו, "אם הם טובים מספיק, הם מבוגרים מספיק". מדיניות זו הצמיחה למנצ'סטר יונייטד עשרות דורות של שחקנים ברמה עולמית: החל מבוביצ'רלטון עצמו, מניצולי האסון, שכעבור זמן לא רב היה ממצטייני נבחרת אנגליה שלקחה את גביע העולם, דרך ג'ורג' בסט, שלדעת רבים היה אחד מהשחקנים הגדולים של כל הזמנים, ועד הקבוצה עטורת התארים של בקהאם, סקולס, נווילוגיגס. ניתן לראות את המדיניות הזו גם כיום, כשבסגל הקבוצה הבוגרת של מנצ'סטר יונייטד יש לא פחות מ-12 שחקנים שגדלו במחלקות הנוער השונות של המועדון.

"אני לא טוב מספיק כדי להבריק למנג'ר מנצ'סטר יונייטד  את הנעליים"

לאורך שנים רבות, מעמדו של המנג'ר בקבוצות ובנבחרות בעולם נמצא בירידה מתמדת. לעומת זאת, במנצ'סטר יונייטד זה מעולם לא היה כך. מאז האסון, במשך 54 שנים, רק שמונה אנשים זכו להגיד שהם היו מנג'רים במנצ'סטר יונייטד, וזה כולל גם את התקופה שבה עוזר המאמן, ג'ימי מרפי, כיהן כמנג'ר עד לחזרת באזבי למגרשים. לשם השוואה, ליריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי, היו 20 מאמנים ב-20 השנים האחרונות. בעקבות האמונה הבלתי נגמרת בדמות המנג'ר, המועדון נתן למנג'רים לאורך ההיסטוריה לעצב את הקבוצה בדמותם. זמן? תוצאות לא טובות? כסף? את גיבוי ההנהלה המנג'ר יקבל בכל מקרה, וכתוצאה מכך, גם הערכת השחקנים למי שאחראי על הצד המקצועי עולה, עוד תחום שנמצא בירידה מתמדת בשנים האחרונות.

"מנצ'סטר היא גן העדן שלי"

מועדוני הכדורגל הגדולים ביבשת לא היו שונים בשום דבר משאר החברות הגדולות בעולם, והושפעו רבות מתהליך הגלובליזציה. עצם העובדה שיושב אחד באמצע המזרח התיכון וכותב על חבורת אנגלים שנהרגו בגרמניה רק מדגישה את הנקודה: לכדורגל של היום כמעט ואין מדינה, אין עיר, אין זהות מקומית. לא כך המקרה אצל השדים האדומים. המועדון תמיד היה מקור הכנסה מהותי לעסקים שסובבים את האולדטראפורד; ישנה הקפדה של המועדון להעסיק רק תושבים של איזור מנצ'סטר רבתי כסדרנים, מוכרנים בחנויות ובכל משרה אחרת בעצם. יתרה מכך, כתוצאה מהסעיף הראשון בכתבה זו בדיוק, חלק נכבד משחקני המועדון מגיעים מהעיר ומהאיזור ומהווים אייקונים לצעירים באיזור ואפשרות שלהם להצליח, אם רק יתמידו בכל מה שירצו בחיים. סגל השחקנים, מקומיים וזרים כאחד, מקפיד גם על ביקור מידי פעם ופעם בבתי חולים מקומיים (ומקומיים בלבד), כדי לשמח ילדים שחולים במחלות קשות. מנצ'סטר יונייטד והקהילה באיזור תמיד היו קשורות אחת לשנייה, והקשר הזה רק התחזק עם השנים.

"אני לא דואג כשאנחנו סופגים, כי אני יודע שהחלוצים שלי יבקיעו כמות כפולה"

לבסוף, אולי הדבר שמזהה את מנצ'סטר יונייטד יותר מהכל: האקס פאקטור הזה, שגורם להם לתת את הגול תמיד כשצריך, תמיד בשנייה האחרונה. תמיד הכי קשה, הכי מעיק, הכי לידת עכוז, הכי מתוק. מקורה של המנטליות הזו, כאמור, בימים שאחרי אסון מינכן: כשהדירקטורים של המועדון טענו בכל תוקף שהמועדון לא יוכל להתקיים יותר, שאין שחקנים, שחדוות העשייה אבדה, בא ג'ימי מרפי, עוזרו של מאט באזבי, והחליט שגם אם זה נועד לכישלון, גם אם אף אחד לא נותן לו סיכוי וזה נראה אבוד, הוא ינסה להרכיב סגל שחקנים חדש למשחק הבא של הקבוצה. מיותר לציין שהוא הצליח, והשאר היסטוריה. הדבר קיבל משנה תוקף עוד בגמר גביע אירופה לאלופות של שנת 68', בו יונייטד שיחקה נגד בנפיקה. בדקה ה-90 של המשחק, במצב של 1-1 בין הקבוצות, לקח את הכדור יוזביו, שחקנה האגדי של בנפיקה ונבחרת פורטוגל, ועבר את כל ההגנה, כשרק השוער אלכס סטפני מולו. זה נראה אבוד, אלא שאז סטפני הנפיק את אחת ההצלות הזכורות ביותר בהיסטוריה, והמשחק הלך להארכה, שבמהלכה יונייטד ניצחה את המשחק 4-1. ניתן לציין באותה הקטגוריה גם את גמר הגביע הראשון של פרגי בשנת 1990, אליו הגיעה הקבוצה כתוצאה מניצחון לקראת סיום ההארכה משער של מארק רובינס, וכמובן גם את עונת 99', בה היו שלל משחקים שכאלה (הבולטים היו מול ליברפול בגביע האנגלי, ומול באיירן מינכן בגמר ליגת האלופות).

עקרונות אלה מתווים את דרכי הפעולה של מנצ'סטר יונייטד בכל החזיתות: העסקית, המקצועית והמהותית. רק אתמול, במהלך המשחק נגד צ'לסי, השדים האדומים חזרו מ-3-0 ל-3-3 באחד האיצטדיונים הקשים בליגה. בראיון שאחרי המשחק הדגיש וויין רוני את עניין הרוח הקבוצתית: "בפיגור של 3-0, הרבה קבוצות היו נשברות, אבל אנחנו המשכנו לעבוד קשה". ריו פרדיננד הוסיף:  "כשזו מנצ'סטר יונייטד, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר". 3-3 הייתה גם התוצאה במשחק האחרון של הקבוצה לפני האסון, מול הכוכב האדום בלגראד. רק כדי להעצים את הדמיון, השער שהתחיל את הקאמבק הושג בדקה ה-58'. נראה שגם הגורל רוצה שלא נשכח את הבאזבי בייבס.