למי שהכניס את הבית היהודי לממשלה יש שם: קוראים לו יאיר לפיד

אין מה לכעוס על בנט, שקד ואריאל. הם בדיוק מה ומי שידענו שהם. הם לא שינו את עורם ולא רימו אף אחד. תוכם כברם. הם ישרים עם עצמם. הם עקביים. זה מה שהם וזה מי שהם. את החשבון יש להגיש למי שדאג להכניס אותם לחיינו. יש לו שם ויש לו 19 מנדטים

למי שהכניס את הבית היהודי לממשלה יש שם: קוראים לו יאיר לפיד

אין מה לכעוס על בנט, שקד ואריאל. הם בדיוק מה ומי שידענו שהם. הם לא שינו את עורם ולא רימו אף אחד. תוכם כברם. הם ישרים עם עצמם. הם עקביים. זה מה שהם וזה מי שהם. את החשבון יש להגיש למי שדאג להכניס אותם לחיינו. יש לו שם ויש לו 19 מנדטים

שרה ובנימין נתניהו לא רצו את נפתלי בנט בממשלה הזאת. מאוד לא רצו. לא אותו ולא את איילת שקד. נתניהו עשה כל מאמץ לארגן קואליציה נטולת בנט: עם העבודה ועם החרדים וגם עם לפיד, אם אין ברירה. כי בכל זאת, 19 המנדטים של לפיד זה בסך הכל מנדט אחד פחות ממה שהביאו נתניהו והליכוד (אחרי שמנכים את ליברמן וספיחיו).

רק לא ש"ס? רק בחירה גרועה פי כמה (צילום: דן בר דוב)

אבל יאיר לפיד, בנו של טומי לפיד, ידע מה הוא רוצה: הוא רצה בעיקר ממשלה בלי ש"ס ובלי חרדים. ככה בפירוש הוא רצה. הוא הרי בא לשנות וגם בא להנחיל ולהמשיך מסורת ומורשת. את זו של אביו; את זו של שולחיו; את זו של מממניו ומיטיביו. החרדים היו שנואי נפשו של אביו המנוח, וזה היה הדדי. טומי לפיד התחיל עם זה – יאיר לפיד בא לסיים את זה. כי החרדים הם חזות הכל. הם אשמים בהוצאות הביטחון המטורפות; הם מנציחים את הכיבוש; הם לא בנו את גדר ההפרדה בדרום והם אלה שמזיזים פעם בכמה חודשים את חומת ההפרדה בגדה. הם אשמים בפערים החברתיים, הכלכליים, בעוני ובהזנחה. הם אשמים בקריסתה של מערכת הבריאות, ברפיסותה של מערכת אכיפת החוק וגם – כמובן – בקריסתו של נוחי דנקנר. האשם תמיד (עוד חבר של יאיר).

רק בלי ש"ס, זעקו בכיכר אוהדי אהוד ברק בשנת 1999 בכיכר (שחר של יום חדש); רק שאת ברק ההוא יש כאלה שמחפשים עד היום. אותו ואת הקדנציה הקצרה והאומללה שלו. המעודדות של ברק צעקו רק בלי ש"ס – לפיד נתן להם רק בלי ש"ס.

איזה אושר הביאה לו התמונה הקבוצתית בכנסת בלי חירות ובלי מק"י (סליחה, סליחה… חירות בפנים – מק"י לא; אז שיהיה בלי ש"ס ובלי אגודה ובלי דגל).


התאום הסיאמי שהוא גם הנגטיב המוחלט

חזית הסירוב. נפתלי בנט (צילום: רפי מיכאלי)

ובדיוק בשביל זה הוא הלך לברית עם תאומו הסיאמי – שהוא גם הנגטיב שלו – נפתלי בנט. מי שהיה גם מנכ"ל מועצת יש"ע (של המתנחלים), גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה (של ביבי), גם לוחם בסיירת מטכ"ל (של ברק/ ביבי/ יעלון), גם יזם היי-טק מצליח (במידה רבה), גם צעיר (במידה), גם דתי (במידה), גם עשיר (במידה ניכרת). סיפור הצלחה אופייני של ישראל החדשה: לוחם-לאומי-לאומני-צעיר-עשיר-מאמין-רהוט.
לכאורה, רק לכאורה, תאומו הסיאמי של לפיד. ואולי הצלע החסרה של לפיד. לפיד שלא היה ממש קרבי, שלא טרח ללמוד ולהשכיל, שלא מאמין באלוהים (של בנט), ששונא את הדת ובעיקר את שליחיה. יזם הוא לא היה – עשיר הוא כן. ושניהם מחוברים ועשירים ושמחים בחלקם על-פי דרכם. קרובים בגיל, בעומק חשבונות הבנק, בישראליות שלהם. כל אחד מהם מאושר ושמח בחלקו. מאושר ומחובר על-פי דרכו.

אז לפיד הלך על המהלך הכי מבריק והכי אומלל, שעוד ירדוף אותו כל חייו הפוליטיים – הקצרים או הנצחיים: ברית האחים. היום אנחנו מביטים בברית הזאת באימה, אבל רק לפני כמה חודשים התפעלנו (טוב, לא כולנו) מהתרגיל המבריק. מכיפוף היד של נתניהו. מיללות השבר של אלי ישי ואריה דרעי. מזעקות הקוזק הנגזל של גפני וליצמן. איזה תרגיל. איזה יופי. ברית היאפים הלבנים מימין ומשמאל שכופפה את ביבי ושותפיו ההיסטוריים.

רק מה, מי שנכנס למיטה עם נפתלי בנט, שלא יתפלא כשהוא מתעורר עם… נפתלי בנט. האיש שיהרוס כל סיכוי לכל הסדר שהוא. לא משנה מה, לא משנה מי, לא משנה איך.

ומתעורר עם איילת שקד (לא אגיד כאן מה אני באמת חושב עליה, אחרי ששמעתי שהיא מאיימת בתביעה על מי שמביע את דעתו עליה).

ועם אורי אריאל, שבתמיכתו של לפיד מונה לשר השיכון של ההתנחלויות.

ועם החידודים של אורי אורבך, השר לענייני כלום וכלום ועוד פעם כלום.

ועם אורית סטרוק, הלוחמת הידועה לזכויות האדם (בתנאי שהם מתנחלים).

ועם שורה של אנשים נאורים, פתוחים, נעימים ומתונים, שברור בעליל שהיו החלום הרטוב של מאות אלפי מצביעי לפיד ויש עתיד. הם בחרו בעתיד וקיבלו אתם יודעים מה.


שלום לא יהיה בקרוב, ובבית היהודי ישמחו לנקר לנו את העיניים עם זה

אז עכשיו לפיד ממש נרעש מזה שבנט-שקד-אריאל-סטרוק-אורבך תוקעים כל מקל אפשרי בכל מאמץ, אמיתי או מדומה, לעשות כאן משהו. וזה ממש לא קשור לסיכויי ההצלחה האפסיים של המהלכים של אובמה, של קרי, של לבני או של מי שלא יהיה. וגם לא חשוב שזה משרת את… נתניהו. אלא מי. ובעיקר את הזנבות בליכוד שמכשכשים בכלב שבראשם.

אז עכשיו התינוק נשבה. יאיר לפיד הצדיק והתמים, האיש התם והטהור, רק טוב הוא רוצה לעשות לנו. לבוחריו ולכל השאר. באנו לשנות, באנו לעבוד. כן, ממש. אכלו לו. שתו לו. הוא לא ידע. הוא לא הבין. הוא רק רצה להסיר מאיתנו את העלוקות החרדיות – מאיפה הוא יכול היה לדעת עם מי הוא נכנס למיטה הזאת? מה הוא אשם שהם כאלה? מה לו ולהשקפת עולמם הנאורה והמתקדמת? שלום? נורמליות? צדק? שוויון? הם לא אחראים למה שהוא אולי חשב עליהם.

אז אל תכעסו על בנט, על שקד, על אריאל. הם בדיוק מה ומי שידענו שהם. לא אנחנו הכנסנו אותם לחיינו. הם לא שינו את עורם ולא רימו אף אחד. תוכם כברם. אחד לאחד. הם ישרים עם עצמם. הם עקביים. זה מה שהם וזה מי שהם.

אז את החשבון אתם צריכים להגיש לא להם, אלא למי שדאג להכניס אותם לחיים שלכם. לשליטה על החיים שלכם.

יש לו שם ויש לו 19 מנדטים.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]

 

1 Comment

  1. גידי
    19 בדצמבר 2013 @ 18:54

    טובי יקירי,איך אבל איך ,תמיד אחד ועוד אחד לשמאלנים יוצא 23 לפחות…?! והקיר שהם בונים תמיד נופל…?!

שרה ובנימין נתניהו לא רצו את נפתלי בנט בממשלה הזאת. מאוד לא רצו. לא אותו ולא את איילת שקד. נתניהו עשה כל מאמץ לארגן קואליציה נטולת בנט: עם העבודה ועם החרדים וגם עם לפיד, אם אין ברירה. כי בכל זאת, 19 המנדטים של לפיד זה בסך הכל מנדט אחד פחות ממה שהביאו נתניהו והליכוד (אחרי שמנכים את ליברמן וספיחיו).

רק לא ש"ס? רק בחירה גרועה פי כמה (צילום: דן בר דוב)

אבל יאיר לפיד, בנו של טומי לפיד, ידע מה הוא רוצה: הוא רצה בעיקר ממשלה בלי ש"ס ובלי חרדים. ככה בפירוש הוא רצה. הוא הרי בא לשנות וגם בא להנחיל ולהמשיך מסורת ומורשת. את זו של אביו; את זו של שולחיו; את זו של מממניו ומיטיביו. החרדים היו שנואי נפשו של אביו המנוח, וזה היה הדדי. טומי לפיד התחיל עם זה – יאיר לפיד בא לסיים את זה. כי החרדים הם חזות הכל. הם אשמים בהוצאות הביטחון המטורפות; הם מנציחים את הכיבוש; הם לא בנו את גדר ההפרדה בדרום והם אלה שמזיזים פעם בכמה חודשים את חומת ההפרדה בגדה. הם אשמים בפערים החברתיים, הכלכליים, בעוני ובהזנחה. הם אשמים בקריסתה של מערכת הבריאות, ברפיסותה של מערכת אכיפת החוק וגם – כמובן – בקריסתו של נוחי דנקנר. האשם תמיד (עוד חבר של יאיר).

רק בלי ש"ס, זעקו בכיכר אוהדי אהוד ברק בשנת 1999 בכיכר (שחר של יום חדש); רק שאת ברק ההוא יש כאלה שמחפשים עד היום. אותו ואת הקדנציה הקצרה והאומללה שלו. המעודדות של ברק צעקו רק בלי ש"ס – לפיד נתן להם רק בלי ש"ס.

איזה אושר הביאה לו התמונה הקבוצתית בכנסת בלי חירות ובלי מק"י (סליחה, סליחה… חירות בפנים – מק"י לא; אז שיהיה בלי ש"ס ובלי אגודה ובלי דגל).


התאום הסיאמי שהוא גם הנגטיב המוחלט

חזית הסירוב. נפתלי בנט (צילום: רפי מיכאלי)

ובדיוק בשביל זה הוא הלך לברית עם תאומו הסיאמי – שהוא גם הנגטיב שלו – נפתלי בנט. מי שהיה גם מנכ"ל מועצת יש"ע (של המתנחלים), גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה (של ביבי), גם לוחם בסיירת מטכ"ל (של ברק/ ביבי/ יעלון), גם יזם היי-טק מצליח (במידה רבה), גם צעיר (במידה), גם דתי (במידה), גם עשיר (במידה ניכרת). סיפור הצלחה אופייני של ישראל החדשה: לוחם-לאומי-לאומני-צעיר-עשיר-מאמין-רהוט.
לכאורה, רק לכאורה, תאומו הסיאמי של לפיד. ואולי הצלע החסרה של לפיד. לפיד שלא היה ממש קרבי, שלא טרח ללמוד ולהשכיל, שלא מאמין באלוהים (של בנט), ששונא את הדת ובעיקר את שליחיה. יזם הוא לא היה – עשיר הוא כן. ושניהם מחוברים ועשירים ושמחים בחלקם על-פי דרכם. קרובים בגיל, בעומק חשבונות הבנק, בישראליות שלהם. כל אחד מהם מאושר ושמח בחלקו. מאושר ומחובר על-פי דרכו.

אז לפיד הלך על המהלך הכי מבריק והכי אומלל, שעוד ירדוף אותו כל חייו הפוליטיים – הקצרים או הנצחיים: ברית האחים. היום אנחנו מביטים בברית הזאת באימה, אבל רק לפני כמה חודשים התפעלנו (טוב, לא כולנו) מהתרגיל המבריק. מכיפוף היד של נתניהו. מיללות השבר של אלי ישי ואריה דרעי. מזעקות הקוזק הנגזל של גפני וליצמן. איזה תרגיל. איזה יופי. ברית היאפים הלבנים מימין ומשמאל שכופפה את ביבי ושותפיו ההיסטוריים.

רק מה, מי שנכנס למיטה עם נפתלי בנט, שלא יתפלא כשהוא מתעורר עם… נפתלי בנט. האיש שיהרוס כל סיכוי לכל הסדר שהוא. לא משנה מה, לא משנה מי, לא משנה איך.

ומתעורר עם איילת שקד (לא אגיד כאן מה אני באמת חושב עליה, אחרי ששמעתי שהיא מאיימת בתביעה על מי שמביע את דעתו עליה).

ועם אורי אריאל, שבתמיכתו של לפיד מונה לשר השיכון של ההתנחלויות.

ועם החידודים של אורי אורבך, השר לענייני כלום וכלום ועוד פעם כלום.

ועם אורית סטרוק, הלוחמת הידועה לזכויות האדם (בתנאי שהם מתנחלים).

ועם שורה של אנשים נאורים, פתוחים, נעימים ומתונים, שברור בעליל שהיו החלום הרטוב של מאות אלפי מצביעי לפיד ויש עתיד. הם בחרו בעתיד וקיבלו אתם יודעים מה.


שלום לא יהיה בקרוב, ובבית היהודי ישמחו לנקר לנו את העיניים עם זה

אז עכשיו לפיד ממש נרעש מזה שבנט-שקד-אריאל-סטרוק-אורבך תוקעים כל מקל אפשרי בכל מאמץ, אמיתי או מדומה, לעשות כאן משהו. וזה ממש לא קשור לסיכויי ההצלחה האפסיים של המהלכים של אובמה, של קרי, של לבני או של מי שלא יהיה. וגם לא חשוב שזה משרת את… נתניהו. אלא מי. ובעיקר את הזנבות בליכוד שמכשכשים בכלב שבראשם.

אז עכשיו התינוק נשבה. יאיר לפיד הצדיק והתמים, האיש התם והטהור, רק טוב הוא רוצה לעשות לנו. לבוחריו ולכל השאר. באנו לשנות, באנו לעבוד. כן, ממש. אכלו לו. שתו לו. הוא לא ידע. הוא לא הבין. הוא רק רצה להסיר מאיתנו את העלוקות החרדיות – מאיפה הוא יכול היה לדעת עם מי הוא נכנס למיטה הזאת? מה הוא אשם שהם כאלה? מה לו ולהשקפת עולמם הנאורה והמתקדמת? שלום? נורמליות? צדק? שוויון? הם לא אחראים למה שהוא אולי חשב עליהם.

אז אל תכעסו על בנט, על שקד, על אריאל. הם בדיוק מה ומי שידענו שהם. לא אנחנו הכנסנו אותם לחיינו. הם לא שינו את עורם ולא רימו אף אחד. תוכם כברם. אחד לאחד. הם ישרים עם עצמם. הם עקביים. זה מה שהם וזה מי שהם.

אז את החשבון אתם צריכים להגיש לא להם, אלא למי שדאג להכניס אותם לחיים שלכם. לשליטה על החיים שלכם.

יש לו שם ויש לו 19 מנדטים.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]

 

1 Comment

  1. גידי
    19 בדצמבר 2013 @ 18:54

    טובי יקירי,איך אבל איך ,תמיד אחד ועוד אחד לשמאלנים יוצא 23 לפחות…?! והקיר שהם בונים תמיד נופל…?!

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן