חלון הראווה של המחול הישראלי הוא פסטיבל "חשיפה בינלאומית", שהחל עם "אבק" – יצירה של ענבל פינטו ואבשלום פולק, ונסגר עם "הימים שלנו" – יצירה של הבלט הישראלי. מספר רב של מנהלי פסטיבלי מחול מרחבי העולם הוזמנו לפסטיבל, ועימם הגיעו גם עיתונאים בתחום המחול, כוריאוגרפים שמתעניינים במחול הישראלי ואפילו חוקרי מחול. סך הכל הגיעו 132 איש ממדינות שונות, שצפו בכ-30 מופעים בארבעה ימים.

המטרה שלהם: לחזות במחול הישראלי, להזמין הופעות, לכתוב עליו. המטרה שלנו: לשווק את המחול הישראלי, שנחשב נועז, חדשני ומקורי. חלק מהיצירות בפסטיבל הוצגו בבכורה עולמית, אחרות הציגו את הזוכים בפסטיבלים קודמים כ"הרמת מסך".

יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל ומנהל הפסטיבל: "הפסטיבל קיים כבר 19 שנים ותרם רבות לחשיפה של המחול הבינלאומי בעולם. השיקולים בבחירת היצירות מבוססים בעיקר על כך שהן יצירות חדשות שהוצגו מספר מועט של פעמים וכולן מהשנה האחרונה."

האם הרצון לסייע למחול הישראלי להשתלב בפסטיבלים ובהופעות בינלאומיות, ולקלוע לטעם הבינלאומי, הוא שיקול מקצועי נכון בבחירת היצירות?

"בכל מקום בעולם יש טעמים שונים. הטעם האמריקני והדרום אמריקני, הטעם הרוסי והסיני. כולם שונים זה מזה. לכן אנחנו לא מנסים לקלוע לטעם אחד. אנחנו מניחים שהמגוון המוצג ידבר לקהלים שונים".

האם יש כבר תוצאות לחשיפה? הזמנות מחו"ל?

"בהחלט. להקת 'ורטיגו' הוזמנה למופעים רבים, כך גם שרון אייל, ענבל פינטו כבר חתמה על חוזה להופעות במוסקבה ונדין בומר הוזמנה לסין. יחד עם זאת צריך לקחת בחשבון שזהו תהליך ארוך, ולא תמיד מסתיים בהצלחה. יש לוחות זמנים שלא תמיד מתאימים וכל מיני הוצאות שלא תמיד מוצאים להן מימון".

חזיתי במספר יצירות, חדשות וגם ותיקות, שהוצגו על בימת הפסטיבל. אחת המעניינות היא RUST ו-ENGAGE של עידו תדמור הישראלי ואלווירה פיורון הפולניה. היצירה מורכבת מכמה קטעים שעוסקים בצורה מקורית מאוד בנושא הזוגיות. שילוב של קטעי אנימציה על תעשיית הדייטים בין גברים לנשים בארה"ב, עד כמה אנשים מעיזים או חוששים להתקרב, על מה נופלים קשרים ומי מפיל אותם. בחלק אחד של היצירה תדמור ופיורון  מסתובבים על הבמה עם שטיחים, שאיתם הם מתגלגלים זה לעומת זו או הרחק זה מזו. השטיח כמטפורה לטריטוריה ממנה אנחנו בדרך כלל לא מעיזים לצאת, וכשאנחנו יוצאים ממנה לטריטוריה של האחר, אנחנו מתמלאים בפחדים ובחרדות.

הסתקרנתי מאוד לראות את רנה שינפלד הוותיקה ועטורת הקרדיטים מחוללת עם בנות להקתה לצלילי שירי שלמה ארצי ב"ואלס בחמש ושלושים". שינפלד מחוללת בצורה מעניינת על רקע קטעי וידיאו שלה-עצמה, ואליה מצטרפות מדי פעם צעירות מלהקתה. למרות אלמנטים מעניינים ותלבושות וצבעים, המחול מונוטוני, התנועות חוזרות על עצמן ואין חדשנות או מקוריות. לאחר זמן העוויות הפנים והתנועות שחוזרות על עצמן, מתחילות לייגע.

הבלט הישראלי הגיש ב"הימים שלנו" הצגה מרתקת, מוקפדת, אסתטית ביותר, שבה הכל זרם בהרמוניה: צעדי המחול, שילוב של צלילים (הופעה של להקת "היהודים"), צבעים, צעדים, תאורה שיצקה קסם שונה בכל אחד מקטעי המחול. למרות הדימיון של רוב הקטעים זה לזה מבחינת הגשה, היו כמה קטעים יוצאי דופן, בהם קטע אחד שהיווה מעין אתנחתא קומית מלבבת, שבה מורה לבלט דוברת רוסית מנחה את תלמידה הווירטואוז איך לרקוד. משלוש היצירות הללו אני ממליצה לרוץ מהר ולצפות בבלט הישראלי, ולא לוותר גם על עידו תדמור ובת זוגו למחול אלווירה פיורון.