גבי אדרי, תושב נהריה, גרוש בן 55, שם קץ לחייו ביום שני השבוע. אדרי השאיר אחריו בן ובת. את הסיבה למעשיו הוא הסביר לפני מותו כשאמר: "אין לי יותר כוח. אני לא רוצה להיאבק יותר. ניצחתם". משטרת נהריה קבעה שלא מדובר באירוע פלילי. רופא של מד"א חתם על תעודת הפטירה וכך הסתיימה פרשת חייו של גבי עמירם אדרי.

אדרי טופל במתדון (תחליף סם) במשך שנים רבות. באוקטובר, לפני כחודשיים וחצי הגיע עם דני אחיו למרכז הטיפול של מאמ"ץ חיפה, גוף ששייך לאגודה לבריאות הציבור. תוך כדי ההמתנה לתורו התפתח ויכוח קולני בינו לבין אדם אחר על מיקומו בתור. מחלק המתדון לא אהב את הוויכוח הקולני. אדרי התבקש לפנות את המקום, סירב וענה שהוא לא עוזב בלי שיקבל את המנה שלו. הרוחות התלהטו ועל פי עדויות הנוכחים במקום ושל האח דני אדרי, פנה המחלק לשומר במקום ואמר לו: "מה אתה עושה לו חשבון? תעיף אותו מכאן". השומר ניגש לאדרי ועל פי העדויות לפת אותו בחוזקה וניסה להוציא אותו מהמרכז. אדרי התנגד. במהלך המאבק, לטענת עדי הראייה, חבט השומר באדרי הצנום ונמוך קומה ואף הטיח את ראשו בדלפק. על האלימות הזו מעידים מסמכים הרפואיים שבידי המשפחה. לאחר שסולק הוא נזקק לתפרים בראשו כשעל צווארו נמצאו פצעים, שפשוף של עור בחזהו וחבלות יבשות.

במנהלת המרכז בחיפה החליטו לסלקו לצמיתות מהטיפול במקום. גבי  נשאר אובד עצות וחסר סעד רפואי ונפשי. לדידו, הפסקת הטיפול במתדון הותירה בידיו את האפשרות להידרדר חזרה לשוק הסמים או לנסות ולהיאבק על חפותו. הוא בחר להיאבק. "אני לא חוזר לסמים", אמר לי גבי באחת הפעמים. מצבו הנפשי הורע משעה לשעה. הוא זעק לעזרה, התלונן, כתב מכתבים למשרד הבריאות והתנצל על שהתפרץ מילולית. משרד הבריאות לא הגיב.

אדרי פנה למחלקת הרווחה בעיריית נהריה, ואף הגיע לבית החולים לחולי נפש מזרע בעכו. לכולם הוא סיפר שנפשו מתערערת, שבריאותו הנפשית והפיזית מדרדרת באופן חמור. "אני מבין שאני לא בסדר", הוא אמר לי באחת מהפעמים, "אבל אני שומע קולות שמאיימים עלי, אני שומע אותם". ביום שני, בתחילת השבוע, כשל כוחו. גבי יצא מביתו בהסתר בלי שאחיו הבחינו בצאתו, פנה אל חלקו האחורי של ביתו, ושם מאחורי המחסן כרך חבל לאחת מקורות המחסן ושם קץ לחייו בתלייה.

ההיכרות עם אדרי

לפני כשנתיים פנו אלי פעילים חברתיים וסיפרו על שלושה אחים הגרים בדירת "עמיגור", שקיבלו צו פינוי מביתם. שלושתם עמדו להיות מפונים ביום שני לאחר אותו יום שישי בו פנו אלי. הם התבשרו ממשטרת נהריה שבאותו יום שני מגיעה המשטרה לאבטח את קבלני הפינוי. בדקתי והובהר לי שהם עירערו בבית המשפט שדחה את ערעורם סופית. השלושה גרו בדירה שבה גרה אמם. כשזו נפטרה הם נותרו בבית ללא חוזה שכירות. בשלב מסוים הם הוגדרו כ"פולשים" ונתבעו לפנות. הם יוצגו על ידי עורך דין בפנסיה והפסידו במאבק המשפטי מול סוללת עורכי הדין של עמיגור.

הצלחתי לשוחח עם דובר החברה וביקשתי לשוחח עם מנכ"ל עמיגור.  ביום ראשון, פחות מ-24 שעות לפני הפינוי, צלצל אלי יובל פרנקל, המנכ"ל. "העניין כולו נמצא אחרי מערכת משפטית ועלי לפנותם", הוא הסביר. הבנתי שאיש לא טרח לטפל בעניינם בצורה מושכלת מול עמיגור. ללא חוזה שכר דירה, המחשב של עמיגור חייב אותם בתשלום שכר דירה הגבוה ביותר במדרג. כך, החוב הצטבר וצבר ריביות, הצמדה וקנסות.

"נניח שאני מגיע לנהריה", אמרתי ליובל, "ואני מפנה אותם מביתם. ולאחר שלושה או ארבעה חודשים נעמוד אתה ואני מעל קברם, כי הם לא יחזיקו מעמד ברחוב. נזיל דמעה ונאנח. אז החוב ישולם?" שאלתי. "לא", הוא ענה. "אם כך, בוא נדאג לחוזה סביר שיסדיר את זכאותם", ביקשתי. המנכ"ל צחק. הוא, שמכיר את הנושא על בוריו, ידע שאין להם אפילו תעודות זכאות של משרד השיכון המאפשרות להם סיוע בדירת מגורים. "הדברים לא פשוטים", הוא הסביר. "תן לי שבוע", ביקשתי. "אבדוק את זכאותם ואחזור אליך".  יובל  הסכים והעניק לי שבועיים עד שלושה. "אני לוקח על עצמי להודיע לקבלני הפינוי לבטל את הפינוי של מחר". הוא אמר. המשטרה  ביטלה את הגעתה והמאבק לזכאות האחים אדרי לקורת גג בדיור ציבורי החל.

המסע להשגת תעודת הזהות

המשרד הקרוב ביותר להוצאת תעודת זכאות הוא בחברת "עמידר" שבעכו ולשם פנינו.  מעבר למסמכים המתבקשים, נדרשו שלושת האחים להציג תעודות זהות. התברר כי בידי שניים מהם לא הייתה תעודת זהות. "מחר בבוקר",  הודעתי לאחים, "אתם נוסעים למשרד הפנים בעכו להוציא תעודות זהות". השניים הרכינו ראש וענו בקול רפה: "בסדר". "מה הבעיה?", שאלתי. "אין לנו כסף לנסיעה ואין לנו כסף לתשלום עבור התעודה", גמגם גבי בבושה. פניתי אתם למשרדי לשכת הרווחה של עיריית נהריה. "אני זקוק ל-180 שקלים סך הכול", הסברתי לפקידת הסעד, "40 שקלים לאדם עבור צילום בפוטו רצח ועוד 50 עבור האגרה במשרד הפנים". "עוד שבועיים וחצי יכנס תקציב. תבוא במועד זה", היא ענתה. סיפרתי לה על דחיפות העניין. "אבל פשוט אין", היא טענה. "יש לכם קופה קטנה, לקפה או לתה? תוציאי מהקופה הקטנה ובעוד שבועיים תעבירי לשם מהתקציב שיתקבל".

לאחר אישור מנהלת הרווחה הוחתמו האחים על הסך כשאני מתחייב להביא קבלות המכסות את ההוצאה. יומיים לאחר מכן התייצבנו האחים ואני במשרדי עמידר עם המסמכים ותעודות הזהות. פקיד הקבלה דרש 50 ש"ח לכל תיק בקשת זכאות.  "תקשיב", דיברתי על לבו, "אין להם כסף לבזוקה". "מצטער, אינני פותח תיק ללא תשלום". צלצלתי מהמשרד למנכ"ל עמיגור, יובל פרנקל. הסברתי לו והוא שוחח עם הפקיד ואמר לו  שעמיגור לוקחת על עצמה את תשלום האגרות. הפקיד סירב. "יש לי הוראות נוקשות", הוא הסביר, "אין כסף, אין טיפול". האחים התייאשו וביקשו לעזוב. "עזוב", אמר לי גבי, "זה לא ילך. אתה לא רואה? לא סופרים אותנו, כשיהיה לנו כסף נחזור". ראיתי בעיניהם שהבושה גוברת והרצון להיחלץ מהמצב המביך עז. "יש לי רעיון", אמרתי לפרנקל, "קח נייר וכתוב התחייבות לתשלום". מנכ"ל החברה כתב התחייבות כזו ופקסס לפקיד, וכך, התיקים נפתחו.

הסכם גירושים, רק בעוד שבועיים שלושה

הפקיד עבר על הניירת שבידי האחים ודרש מאחד מהאחים את הסכם הגירושין שלו מלפני יותר מעשר שנים.  הוא נסע בדחיפות לרבנות חיפה כדי להשיג את ההסכם.  "תגיש בקשה, אנו נפנה לארכיב בירושלים ובעוד שבועיים עד שלושה תקבל את ההסכם", אמרו לו ברבנות. הוא צלצל אלי. "אין הסכם כזה בחיפה. אני צריך לחזור בעוד שבועיים ולקבלו". אבל מועד הפינוי התקרב. צלצלתי ל"מקור" ידידותי ברבנות. הסברתי לו מה מבוקשי. "אין בעיה", אמר וירד לארכיב. הוא הוציא את המסמך ופקסס לי אותו באותו יום. חסכנו זמן.

סופרים אותנו!

צלצלתי לפקיד עמידר עכו ולחצתי על פגישה למחרת היום, באותו יום לא הייתה קבלת קהל. הוא התקשה להסכים. דני דרעי, עוזר שר השיכון דאז, צלצל לעוזר מנכ"ל עמידר שדיבר עם הפקיד והורה לו לקבלם ביום זה. הם התחייבו להתייצב בבוקר בשעה היעודה. בשמונה וחצי בבוקר הם התייצבו  וחיכו מול דלת סגורה. ארבע שעות אחרי כן הם צלצלו אלי. "אנחנו מתייבשים בחוץ", אמרו, "הדלת סגורה, נאמר לנו להמתין וכלום". צלצלתי לעוזר מנכ"ל עמידר. הוא בדק וחזר אלי לאחר שעה. "כן", הוא אמר לי. "הייתה כאן אי הבנה, הפקיד כבר סיים לעבוד, שיגיעו מחר ויקבלו אותם". אספתי אותם וצלצלתי ליובל פרנקל. "זה הסיפור", עדכנתי אותו, כשאני חרד לימים שנותרו לי עד לפינוי. יובל ניתק, בדק, חזר וצלצל אלי ואמר כי בדק את הנושא ואכן המערכת "פישלה". השיחה  נערכה בדיבורית. "מסור להם שאני מצטער ושמחר יקבלו ייחס הוגן", אמר המנכ"ל.

גבי שמע את השיחה. הוא הזדקף לפתע, התיישר ואמר לאחיו בקול צלול. "זהו, אנחנו לא מוותרים. נעבוד, נתיישר ונצליח".

"גבי, מה קרה שנכנסה בך מוטיבציה כזו?", שאלתי. "מה אתה לא מבין?", הוא אמר לי בגאווה, "מנכ"ל עמיגור הזכיר את שמי והתנצל. תקלוט, סופרים אותנו. זה לא סתם,  זה מנכ"ל עמיגור שסופר אותנו, נמצא עבודה. נתיישר. אם הוא סופר אותנו, אז אנחנו שווים". לימים, כשסיפרתי על כך ליובל, שמעתי כיצד קולו נשבר.

תוך כך הוסכם עם עמיגור, שבינתיים ישלמו האחים סכום מסוים על חשבון שכ"ד עד שייכרת חוזה בין עמיגור לאחים. הם חסכו מהוצאות לאוכל ושילמו כול חודש כפי שהוסכם.  בכיר בעמידר סיפר לי שעמיגור נאלצה לשלם את מחיר על אי הפינוי. החברה נקנסה במשרד השיכון בסך של 50 אלף שקלים. "אני חושב שאנו פועלים נכון", אמרתי ליובל פרנקל באחת משיחותינו. "כן", הוא נאנח, "רק שבמשרד השיכון רואים בזה מינוס".

הכיוון היה מעודד ומבטיח. השלושה הבריאו מיום ליום. זה היה לא קל, אבל הם האמינו שיש תקווה.

הידרדרות

לפני כחודשיים וחצי דני צלצל עם בשורה קשה: "זרקו את גבי מהטיפול". למחרת הגעתי לביתם. גבי היה בדיכאון, חש ברע, גופו רעד וראשו חבוש. הם סיפרו לי את כול הסיפור. דני, שהשתדל למען אחיו, ניסה לתמוך בו נפשית. אני לא שיערתי עד כמה המצוקה נוראה. אינני מכיר את חשיבות המתדון למכור. מצבו של גבי המשיך להידרדר. הוא החוויר ועור פניו האפיר, רזה והתכנס בתוך עצמו. לפני כשלושה שבועות, נפגשנו. "שמע", אמר לי  כשהוא חיוור ורועד, "אני שומע קולות. אני לא יכול לחיות ככה". הוא סיפר כי הוא שומע קולות האומרים לו – "צא מכאן, הבית מקולל. אנחנו רודפים אחריך. נתפוש אותך. אתה מלשן".

– מי זה הם?

– "לא יודע. אבל הם יודעים מי הם. הם אומרים לי שאני מלשן ואני נשבע לך. לא דיברתי עליהם עם אף אחד וגם לא עם המשטרה".

כל הפחדים שהיו בו צפו מעלה. הוא היה משוכנע שבאים להורגו ושהוא ייזרק מהבית. באותו יום שנפגשנו ביקש: "עשה לי טובה, קח אותי למזרע (מרכז רפואי לבריאות הנפש בעכו), אני יודע שאני לא בסדר. אני מבין שאני פוגע ומשגע את אחיי. אני לא יכול יותר, קח אותי לטיפול". גבי התעקש. נסענו ולאחר שהרופא במרכז הרפואי השתכנע באמיתות דבריו, קיבלו אותו לאשפוז. למחרת גבי חזר הבייתה. "לא נתנו לי שום טיפול", הוא הסביר לי. "לשכב, לשמוע קולות ולסבול אני יכול בבית".

לפני כעשרה ימים נסענו שוב לאשפז אותו על פי בקשתו. לאחר שיחה ארוכה הובהר לו שבבית החולים הוא לא  יקבל טיפול שכולל תחליף סם כלשהו. "אם תרגיש כאבים, ניתן לך כדור נגד כאבים", אמרה לו הרופאה.  מיואש הוא חזר לביתו. מצבו המשיך להידרדר. הקולות בראשו התחזקו.  לפקידת הרווחה בנהריה וגם לרופאי בית החולים "מזרע" הוא אמר כי כלו כול כוחותיו, שהוא רוצה להתאבד. שאין לו כוח. לפני כשבוע הורע מצבו. בכוחות אחרונים הוא הגיע לבית החולים בנהריה. בחדר המיון הבינו את מצבו והעבירו אותו ישירות ל"מזרע". שם נבדק ושוב שוחרר לביתו.

פקידת הסעד בנהריה  פנתה למנהלת  מאמ"ץ חיפה, "קבלו אותו חזרה לטיפול", ביקשה. בסופו של דבר, לאחר שכתב מכתב התנצלות ועבר שוב בדיקות רפואיות, הודיעה לו המנהלת, כך  סיפר, שבעוד כשבועיים יגיעו התשובות ואז יוחלט לגביו. הוא היה מיואש. "תחזיק מעמד", אמרתי לו, "פשוט תחזיק מעמד". "אני כבר לא יכול. יש קולות. תאמין לי, אני שומע אותם. וגם עמיגור יזרקו אותנו מהבית. ובחיים לא אתקבל חזרה לטיפול ולסמים אני לא רוצה לחזור", הוא ענה.

שני אחיו, דני וז'קי, לא השאירו אותו לבד לרגע. כשדני יצא לעבוד גבי ישב בצד והמתין עד שזה סיים. הם לא אפשרו לו לצאת לרגע מטווח עיניהם. "אנחנו חוששים לו", אמר לי דני, "לאף אחד לא אכפת. במאמ"ץ פשוט הורגים אותו. הוא קיבל קודם מינון גבוה. 85 גרם. המנהלת שהחליטה לחתוך לא נתנה לו אופציה לרדת בהדרגה. תראה, הוא מאבד את שפיותו ואת בריאותו. אנחנו שומרים עליו. לא נותנים לו לזוז. אבל הוא מאיים להתאבד. במזרע לא חושבים שהוא מסוכן לעצמו, בלשכת הרווחה לא יודעים איך לעזור ובמאמ"ץ כנראה לא אכפת".

ההתאבדות

השבוע גבי נשבר. מאחורי ביתם הקטן יש מחסן. מחסן מלבני מקורה פח המונח על גבי צינורות ברזל שרותכו למבנה. חלקו האחורי של המחסן  מוסתר וצמוד לקרקע חקלאית השייכת לאחד הקיבוצים. "ביום שני בצהריים יצאתי מהבית והצצתי סביב למחסן, לוודא שהכול תקין לקראת הסערה הצפויה", מספר דני. "ראיתי שמישהו ליפף חבל טוב וחזק מסביב לקורת צינור הבולטת מחוץ לגג המחסן והחבל משתלשל מטה. אמרתי בלבי, מעניין מי מאחיי החליט לחזק אולי את גג המחסן, אבל לא התייחסתי לכך ברצינות ולא עלה בדעתי שהדבר קשור בגבי".

בשמונה בערב ישבו השלושה עם חבר בסלון הבית ושיחקו בקלפים. כמה דקות לפני שמונה גבי קם ואמר לחבר: "תחליף אותי. אני הולך למטבח להכין לי קפה, לשתות מים". דני: "הוא הלך ואחרי כחצי שעה ראינו שהוא לא חוזר. ז'קי קם לקרוא לו והוא לא ענה. גבי היה לבוש במכנסיים, טריקו וכפכפי בית. לא חשבנו שייצא מהבית. יצאנו בכל זאת וקראנו לו והוא לא ענה. ניגשנו למחסן והוא היה נעול". הם יצאו לרחובות וחיפשו אותו. לקראת חצות התקשרו למשטרת נהריה והתלוננו כי גבי נעלם. "במשטרה לקחו תמונה שלו ואמרו כי אם יפגשו בו יודיעו לנו", מספר דני. כול הלילה וגם בבוקר הם המשיכו לחפש. חיפשו ברחבי נהריה, בבית החולים, אך איש לא ראה ואיש לא שמע.

בשעה 11:30 בבוקר החליט דני לגשת שוב למחסן. הוא חיפש בחלק אחורי שצמוד לגדר המפרידה בין החלקה לשטח החקלאי. "חשבתי שאולי הוא מתחבא שם. אולי". דני עקף את המחסן וכשהגיע לפינה האחורית, ראה את אחיו תלוי על חבל.

"שמענו צרחות", סיפרו שני פועלי בניין שעבדו בשיפוץ בית המרוחק כעשרה מטרים מבית האחים. "חשבנו שאולי מישהו מרביץ לאשתו ורצנו לשם. שם שמענו את אחד האחים צועק: 'אח שלי. אח שלי תלה את עצמו'. רצנו למחסן וראינו אותו. חתכנו את החבל והורדנו את הגופה ומיד התקשרנו למשטרה ולמד"א".

בערב בשמונה וחצי קברו האחים את גבי. הם חששו מהסערה הצפויה למחרת וביקשו לקבור באותו יום. "למה, גבי למה?", זעק דני ומירר בבכי, "אמרתי לך כול הזמן שאני אוהב אותך ויהיה בסדר, למה?".

"גבי, בוא, בוא כפרה שלי. בוא, אני אהיה איתך, אל תלך רק בוא", בכה ז'קי.

"אבא די, קום. אבא קום, אבא מספיק. קום כבר, קום", זעקה בתו.

אבל מרגבי האדמה לא עלתה תשובה. גשם החל לרדת בבית הקברות השומם והקר. הסערה הצפויה הגיעה.

ומה הם אומרים?

"אני לא חושב שהאחריות היא שלנו", מסביר מנכ"ל האגודה לבריאות הציבור, יהודה כהן, האחראי על מאמ"ץ. "הוא תקף שומר וגרם לו לחבלות, השומר לקח גם יומיים חופשה. אנחנו היינו חייבים להרחיקו. ישנם מאות אנשים שמגיעים למרכזי הטיפול בארץ. כאלו שמגיעים גם עם חפצים חדים ואפילו סכינים. אם לא נגיב בתקיפות ומיד, איך נוכל לשמור על ביטחון עובדינו. אנחנו חייבים להגן על העובדים".

– לגמול מכור שקיבל מינון גבוה ולזרוק אותו, זה כמו להוציא דג מהמים.

כהן: "זו אחריות המטופל. המתדון הוא לא חזות הכול. זו לא תרופת פלא. רק מי שרוצה להשתקם ויכול לעמוד בתנאי מאמ"ץ, יכול לקבל טיפול. מי שלא, לא יכול להיות מטופל".

–  להרחיק לצמיתות? זה העונש?

כהן: "לא. הוא התקבל ויכול היה להגיע לקבל טיפול".

– זה ממש לא מדויק, רק לאחרונה נענתה המנהלת להפצרות ואישרה את אפשרות חזרתו. היא התנתה את זה במכתב התנצלות כתוב ובתנאי שאם יתפרץ או יחרוג שוב, יסולק מיד וללא שום אזהרה. הוא כתב את המכתב והגיע לבדיקות. שם נאמר לו שבעוד שבועיים יגיעו התשובות של הבדיקות ואז ייבדק הנושא. אם הכול יהיה תקין, הוא יוכל לשלם את ההשתתפות החודשית ולחזור לטיפול. במצבו הנפשי הוא כבר לא האמין שזה יקרה.

כהן: "אבדוק ואחזור אליך".

– בסופו של דבר, הוא איננו. הוא מת..

כהן: "אנחנו לא אחראים למעשיו של אדם. אם מישהו החליט להתאבד, לרצוח, לגנוב, זו האחריות של האדם. אין דבר כזה שמישהו אחר אחראי להחלטותיו. הוא אחראי להחלטותיו ומעשיו. לא אנחנו".

באתר הבית של מאמ"ץ חיפה וטבריה רשום: "בהתאם לתפיסה הכרונית של ההתמכרות ולרקע המטופלים, אנו מכוונים לקיום פעילויות רוטיניות וחוזרות, בהתמדה ובזמן אמת, ומעודדים בכך את התמזגותם בתרבות הכללית ואת ביטחונם העצמי". זה לא עבד בכיוון של גבי.

– דני, אחיו של גבי, יושב מהיום שבעה. הוא התקשר למרכז בנהריה וביקש שקרוב משפחה יגיע תחתיו לקבל מכם רצפט לכול השבוע. הוא אדם מאמין והרב אסר עליו לצאת מביתו.

כהן: "זה לא אפשרי וזה גם עבירה פלילית. אסור לאדם אחר להגיע תחתיו".

– המרכז מרוחק עשר דקות נסיעה מביתו. הוא שבור. אולי יצאו הרופא והמחלק אחרי העבודה, יעברו דרכו ויעשו בכך שירות אנושי?

כהן: "זה  לא אפשרי מבחינתנו. הוא יקום לרגע. יגיע, ייבדק ויקבל".

– שוב, הוא יושב שבעה ולפי אמונתו ודברי הרב אסור לו לעזוב את ביתו"…

כהן: "אדוני, אני ישבתי שבעה, הייתי צריך לחתום על משכורות. קמתי, חתמתי, חזרתי לשבעה. שיקום ויגיע למרכז".

גורם בכיר בעיריית נהריה, שמכיר את מאמ"ץ חיפה, אמר: "הם (מאמ"ץ) פשוט התעלמו ממנו. אני אומר לך שהם פעלו בחוסר אכפתיות ואדישות". איש משטרה שבקיא בנושא הוסיף כי ידוע שמשתמשי מתדון שנגמלים מהשימוש בו לא בהדרגה, לוקים בפאראנויה.

תגובת מחלקת הרווחה בנהריה

מנכ"ל העירייה, דני חמיאס, הגיב בשם מחלקת הרווחה: "מפאת חסינות פרטיות תיקי הרווחה אני לא יכול לפרט מה נעשה בעניינו של גבי. אני כן יכול לומר שפנינו וביקשנו לא פעם ממאמ"ץ לקבלו חזרה לטיפול. מאמ"ץ איננה בתחום אחריותנו. יכולנו רק לבקש".

– הוא התריע בפני עובדת הרווחה וסיפר על הקולות שהוא שומע. היא ראתה שהוא מידרדר. הוא התריע שהוא רוצה להתאבד, שנמאס לו.

חמיאס: "מצטער. אינני יכול לפרט מעבר למה שאמרתי לך".

– נותרו שני אחים. שניהם מטופלי מתדון. שניהם שבורים נפשית. מצבם שביר ורעוע. אתם שולחים לשם פסיכולוג? עובדי רווחה?

חמיאס: "יש בביתם נציגי רווחה. המשפחה ביקשה עזרה במזון חם למהלך השבוע והם קיבלו את מבוקשם".

בבית החולים מזרע סירבו להתראיין ולהגיב בלי לקבל אישור מעינב שימרון, דוברת משרד הבריאות. כל השאילתות שהועברו למשרד לא נענו ובמזרע לא קיבלו אישור להגיב. אם וכאשר נקבל את תגובתם, נפרסם אותה.