הביטוי "MELTING פות" קשה לתרגום. תרגום מילולי יכול להיות "פות ההיתוך", או ה"כוּס שנמס". אבל זה לא זה ולא זה. אלא שהחבורה היוצרת, בראשות יהושע סובול שגם ביים את המחזה שמועלה בתיאטרון "תמונע", מביאים אותך למקום והצופה כבר יתרגם בעצמו ללא קושי.

בתוכן הסינופטי של התיאטרון נאמר: "ההצגה מתארת מפגש דרמטי של שלוש זונות שהתמקמו בבניין מגורים תל אביבי נורמטיבי, על דייריו.  שלושת השחקנים בהצגה, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג, נפגשו עם הדמויות שאותן הם מביאים אל הבמה. השחקנים מגלמים את דיירי הבניין, את הזונות ואת לקוחותיהן. אופי עבודת השחקנים מטשטש את ההבדל בין העולמות וחושף את הטבע האנושי.המחזה נוצר תוך עבודת אנסמבל משותפת של יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג עם המחזאי יהושע סובול".

בעבר וגם בהווה נכתב רבות על אותה פינה אפלה בדרום  תל-אביב, אשר האור שחודר פנימה הוא של שוטרים עם פנסים שמחפשים את הזונות ו/או את הסרסורים שלהן. הם לא מחפשים את הסיבה. זה לא תפקידם.

בשעתה, כתבה ורד לי סידרת מאמרים בעיתון הארץ על אותה תופעה בתחנה המרכזית הישנה, שהיא בעצם לא תופעה אלא פיסה מזוהמת של החיים שלנו, שבה כל מערכת הערכים שאנו מעלים בראש שמחתנו לא חלה עליה. יש לה חוקים משלה. בזמנו התייחסתי לחרפה הקולקטיבית של  הישראלים בכלל והתל אביבים בפרט.

בפוסט שפורסם ב- 23 בנובמבר השנה, כותבת ורד לי בבלוג שלה: "…בהמשך, כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם; העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהינום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר".

זה לא תיאור. זה ציור בצבעים עזים. צילום תקריב של עולם תחתון, אחר מזה של המאפיוזי  בעולם ובישראל. גם אותו לא ניתן למחוק וגם הוא תוצאה של חממה ציבורית שבה צומח הפשע ללא הפרעה. כמו היה שדה פרגים להפקת אופיום. לא הזנות ואף לא הסרסורים הם ליבה של הבעיה. אלה קיימים באופן חוקי יותר או פחות במקומות שונים בעולם, ומוצגים לראווה (בין השאר באמסטרדם). אבל הסביבה התת-אנושית שבה מתקיימת הזנות זועקת. לא לשמיים. אלוהים לא שומע לזונות. אז היא סתם זועקת. ואילו ורד לי שומעת. ועכשיו בא יהושע סובול עם חבורתו כדי לזחול מקרוב לאותה מאורה שבה גוף האדם שווה פחות מסחבה חד שימושית.

חמישים גוונים של צביעות

בחברה שלנו, אנשי הפשע המאורגן מופיעים בבתי המשפט חבושים כיפות, רבנים עם זקנים יפים חשודים במרמה  ובשחיתות, כוכבי על חשודים באונס קטינות, כוכבי תחת בפדופיליה, תעשיית הפורנו והסרסרות משגשגות, הקזינו הלאומי – מפעל הפיס – עושה הון ולצדו פורח עולם התחתון של הימורים. אבל להקים קזינו באילת – כמו של אדלסון מלאס וגאס, התומך הלאומי שלנו, ולאפשר הקמת בתי בושת, כמו במערב, לשמירה על  אלה שמועסקות בו,על גופם ועל כבודם המינימאלי, על היגיינה, על פיקוח נאות – לכך החברה הצדקנית שלנו לא מוכנה. דברים כאלה במדינת היהודים?

המכון הישראלי לדמוקרטיה עתיד לקיים מפגש ייחודי, שבו תוצע משמעות בנוגע "כבוד האדם". אזרחים מכל קצות החברה הישראלית יחברו יחד כדי להיות שותפים למהלך היסטורי, שתכליתו הנחת יסודות לתשתית הערכית המשותפת לכלל החברה שבמרכזה יעמוד הערך של כבוד האדם.

ובכן, אני חושב שזה חשוב מאוד, אבל לא אתפלא אם רבים לא יתייחסו לקריאה הזאת ביותר משמץ של תמיהה. הרי בכך מתחילים לא במכון לדמוקרטיה אלא בגנון, ולא באקדמיה אלא בבתי ספר יסודיים. ימים מיוחדים, חד פעמיים, לא ישנו מציאות יומיומית אפורה.

המרב שניתן לומר במציאות שלנו, הוא המסר של יהושע סובול וחבורתו: לא הכול חשוך.
בהתבוננות במחילה האפלה הזאת, החבורה מצאה גם איזה קרן אור. אנשים. לא רחמנים, לא צדיקים ולא טהרנים. סתם אנשים שמתנהגים באנושיות לשכנות האומללות שלהם,  שהעתיד שלהן הוא כליה מהירה. גם אם מישהי מהן תצא לאור היום אֵי פעם, היא תישאר נכה לכול החיים. גם בגוף וגם בנפש.

יהושע סובול, אחד מידידיי  מחיפה (למרות שהוא נולד בעצם בשרון), מוכר לי גם כעיתונאי וגם כמי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה. אני מזכיר זאת, מכיוון שזה צירוף מצוין למחזאי של  דרמה אקטואלית או דרמה היסטורית עם דגש חזק של אקטואליזציה. היסטורית, סובול עשה זאת במחזה "גטו", אשר עד כה מאות אלפים ואולי מילונים ברחבי העולם צפו בו, אחרי שתורגם ל-25 שפות.

גם בגטו היו נקודות אור ואנושיות

סובול מצא אנושיות גם בתופת של גטו וילנה. בשנים 1942-43, כאשר תוכנית חיסול היהודים ("הפתרון הסופי") הייתה בעיצומה, ושנה בלבד לפני חיסול גטו וילנה, פעל במקום תיאטרון. ההופעה הראשונה נערכה בו ב- 18 בינואר 1941, כארבעה חודשים לאחר גירוש יהודי וילנה לגטו, וכחודשיים לאחר האקציה שבה נרצחו יותר מ-50,000 מתוך כ-70,000.

מי שהרים גבה לנוכח ייסוד התיאטרון, הרבה לפני  העלאת הצגה בישראל, היו אנשים שונים בווילנה שבקרבם אנשי רוח שהתקוממו לנוכח עצם הרעיון להעלות מחזות בצלמוות הגטו. הם לא רק הרימו גבה, אלא גם קול של התנגדות חריפה. אולם ראש ועד הגטו, יעקוב גנס,   שיזם את הקמת התיאטרון – עמד על שלו. ורוב תושבי הגטו תמכו בו. ולאחר מכן, גם בארץ הורמו גבות לנוכח העלאת הצגה "גטו" . הם ראו בו זילות השואה.

סובול למד היטב את ההיסטוריה של הגטו ואת נסיבות הקמת התיאטרון. בכך בעצם שיקף את תכלית התיאטרון באותה תקופה אפלה, כפי שראה אותו גנס. אולם כמחזאי דרמה, סובול גם הרחיב וגם חידד את המסר. התיאטרון היה קרן אור . המחזה הציג רגעי אכזריות ויגון, אבל במציאות השחורה ישנם גם כתמי צבע  קטנים. וזאת עשה סובול גם ב- melting פות בתיאטרון "תמונע".

כי אם יש קרן אור, יש תקווה.

[related-posts title="מאמרים נוספים של צבי גיל"]