[rating=2]

במהלך השנים נעשו מספר גדול של סרטים על נלסון מנדלה, נשיא דרום אפריקה וחתן פרס נובל לשלום, שהלך לעולמו החודש. כמעט כל הסרטים שעוסקים בנושא זה סובלים מפגם מהותי בהמחשת דמותו, אותן תכונות שעושות אותו אדם כה מופלג, נערץ, מסור, שקורא לשינוי וליושר מוסרי. קשה להעביר למסך אצילות טהורה, וזו כנראה הסיבה שאף אחד מעולם לא עשה סרט עלילתי על אימא תרזה או על אייבי נתן.

"מנדלה – הדרך הארוכה אל החופש", חושב שהוא מצא פתרון לבעיה חוזרת זו. הסרט מקדיש חלק ניכר מחציו הראשון לקמפיין של נלסון מנדלה נגד ממשלת דרום אפריקה בשנות ה-50, מה שאומר, שהצופים זוכים לראות אותו כמהפכן צעיר וכועס, במקום לראות אותו כמנהיג חכם ומעורר הערצה, כפי שהיינו רגילים לראות אותו ממלא בחסד את מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם.

מה עוד, שהנשיא לעתיד מגולם על ידי אידריס אלבה ("פסיפיק רים", "פרומתאוס"), המלא בכריזמה קולנועית, אך היא רחוקה מאוד מהקדושה האבהית שהביאו שחקנים אחרים בתפקיד זה למסך. אלבה אולי לא נראה או נשמע כמנדלה (גם גבוה ממנו בכמה ראשים), אך הוא מאוד משכנע כאדם שיכול לעורר אומה. הוא מסוגל לשאת נאום מלהיב בפני קהל ואף לשמש כהוגה דעות סבלני המוצא את ייעודו.

הבמאי, ג'סטין צ'דוויק ("נעלת בולין האחרת", "תלמיד מספר 1") מעבד כל פרק היסטורי בחייו של מנדלה ומוסיף על זה רוטב זרחני במיוחד. כך למשל, מנדלה מצטייר כאדם לוחם חופש ביום וכרודף נשים בלילה. לאחר התעניינות צהובה ורבה בפרק הראשון של חייו, עם לא מעט רכילות על מאחורי הקלעים המשפחתיים של מנדלה, הסרט פונה בחוסר רצון לטקטיקות האלימות של מלחמת האפרטהייד ומקבל פרספקטיבה מורכבת וייחודית.

באמצע הדרך מנדלה מגיע לאי רובן לרצות את עונש מאסר חייו, ולמרות שנראה כי הסרט יהפוך לדרמת בית כלא, צ'דוויק מכסה את 18 השנים בהילוך מהיר. בעשותו כן, הוא מאבד את משמעות ההקרבה של מנדלה. הוא אמנם מדגיש את עשרות שנותיו מאחורי סורג ובריח, אך דווקא את שחרורו המרגש הבמאי ערך כמונטאז' אינסופי המשלב בין תמונות אמיתיות והיסטוריות. יש מעט מאוד זמן שבו הצופים יכולים לעצור, לנשום ולהבין את הרגע, כיוון שהסרט ישר קופץ לפסקה הבאה.

ב"מנדלה" יש מספר רגעים מרגשים, כפי שקורה בכל גרסה של סיפור עם ניצחון בסופו. בשלב מאוחר בסרט, בזמן שמנדלה עדיין כלוא, הוא מתיישב לדין ודברים עם מנהיגי דרום אפריקה הלבנה כדי לשמש כמתווך שלום. קשה מאוד שלא לקבל השראה מסירובו להתכופף בעניין שוויון הזכויות (הוא הבין שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה והניצחון הוא רק עניין של זמן – מעין משחק המתנה). אבל את אותה השפעה אפשר להשיג אם רק היינו קוראים על המפגשים האלו. יחד עם זאת, צוות הכותבים והבמאי מפנים את תשומת לב הצופים דווקא לבעיות של מנדלה ביחסים עם אשתו, ויני (נעמי האריס, "סקייפול"), שהופכת לפעילת זכויות בעצמה. גם אלבה, שחקן חזק מאוד בסצנות המוקדמות, לא יכול להתעלות מעל מגבלות הסוגה: ככל שמנדלה מזדקן, מתרחק הדמיון הוויזואלי בין השניים, והעבודה הקשה נופלת על מחלקת האיפור.

למרות שהסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של מנדלה מ-1994, "הדרך הארוכה אל החופש", נראה כי בעצם היוצרים עיבדו את דף הויקיפדיה של הפוליטיקאי. למרבה הצער, הסרט הוא בעצם אסופה ביוגרפית נפוחה, בסגנון ערוץ הולמרק, תוך ניסיון להכניס חיים שלמים של אירועים לכדי שעתיים ועשרים דקות. "מנדלה" מציע אינספור עובדות אבל מעט מאוד תובנה, ונכשל בלחשוף את האדם האמיתי שמאחורי הסמל. בסופו של דבר, נראה כי זהו סיפור חיים – רק בלי הסיפור.