הזיכרון האחרון שלי מדידי מנוסי, הסאטיריקן השנון והפזמונאי המוכשר, היה מכמיר לב. לפני חודשים ראיתיו ממרחק במפגש עם חבריו במסעדה תל-אביבית, כשהוא מכונס בצד החבורה בכיסא גלגלים חסר ישע ושותק מאונס. באותו רגע נזכרתי בדידי מפעם, מתהלך בחוצות תל-אביב מקרין עוצמה, עם כובע מצחייה נצחי, כפכפים, גלבייה ומחרוזת גדולה שממנה לא נפרד, מזכיר במידת-מה את דן בן-אמוץ, דמות ציורית אחרת. מחלת הפרקינסון נטלה מהעוצמה שהייתה טבועה בו.

מעולם לא התחברתי ל"בדיחמין לשבת" שלו. הוא היה גס, עוקצני ובמידת-מה גם חינני. לעומת זאת, כמו רבים אחרים גדלתי על סיפורי המסעות שלו, שאותם פרסם ב"ידיעות אחרונות". פעם, בלי אמצעי הקדמה של היום, כשהיינו ככביכול מנותקים מהעולם והמושג חוץ לארץ הצטייר לנו כמשהו מעבר להררי החושך, מנוסי הביא לנו בכתבותיו ד"ש מעולם אקזוטי שלא הכרנו, כשהוא מצולם בחברת ילידים חשופי ישבן  חזה. רק כעבור שנים יכולנו להבין את ההתנשאות שהייתה בכך.

אבל היה צד נוסף במנוסי, שונה לגמרי, שקיבע את מקומו בחזית התרבות הישראלית. זה היה מנוסי שבמשך תקופה לא ארוכה פזמן ברגישות פזמונים, בראש ובראשונה עם המלחין יוחנן זראי, החי זה מכבר בחו"ל, עד שמאס בפזמונים והתרכז בחרזנות פוליטית-אקטואלית.

"מי שחלם לו, ונשאר לו החלום/ מי שלחם הוא לא ישכח על מה לחם,/מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום/ מי שהלך הוא לא ישוב לעולם", כתב מנוסי (עם זראי) ב"מי שחלם", מהשירים המרגשים בעקבות מלחמת ששת הימים, בביצוע להקת גייסות השריון, עם הסולנים תיקי דיין ואבי טולדנו. אז, כשלכל גנרל הייתה להקה צבאית, השיר בוצע לפי בקשתו המפורשת של מפקד הגיס, אלוף ישראל טל (טליק).

באלבום הכפול "השירים היפים של דידי מנוסי", שהופיע לפני עשור בחברת "התקליט", נכלל גם ביצוע יפהפה לשיר, של אריק איינשטיין בקול הקטיפה מפעם. אריק, שזה מקרוב הלך מאיתנו, נשמע באלבום גם בשיר בעל אווירה שונה לגמרי – "פגישה במילואים", שמנוסי כתב עם שמוליק קראוס, עוד כישרון שאבד לנו, לשלישיית "החלונות הגבוהים". השיר נכתב במהלך ימי הכוננות שקדמו למלחמת ששת הימים והושר לחיילים במהלכה.

איינשטיין שר גם עם גאולה נוני את "לי ולך", שיר שהצמד מנוסי-זראי כתב ל"סאלח שבתי", סרטו של אפרים קישון. מנוסי פזמן בשנות ה-60 למספר סרטים, ביניהם שיר הנושא ל"ארבינקא", סרטו של קישון, בהלחנתו של דב זלצר ובביצוע כוכב הסרט, חיים טופול ושיר הנושא ל"סיניה", סרטו של אילן אלדד, בהלחנתו של נעם שריף ובביצוע כוכב הסרט, שמעון ישראלי.

שיתוף הפעולה הפורה מנוסי את זראי הניב גם להיטים ללהקות צבאיות, ביניהם "כוכב הצפון" שביצעה להקת פיקוד הצפון עם דני בן-ישראל כסולן בקולו הרך והמרגש ובעיקר שירת את שירתה של ריקה זראי, אשת המלחין באותה תקופה. כך היא שרה את "קול אורלוגין", שהם כתבו להצגת "סנונית בחוף מיומבה", שהועלתה בתיאטרון "הבימה" ואת "רוחמה", שהם כתבו להצגת "הפינג'אן", שהועלתה בתיאטרון "זירה".

מבצע בולט אחר של שירי מנוסי היה אריק לביא. אם השיר "די לקטר וליילל" נשכח כליל, נכנס לפנתיאון "שיר הוא לא רק מילים" בביצועו. מנוסי כתב אותו בתקופת מלחמת יום כיפור גרסה עברית לשירו של ז'ילבר בקו הצרפתי.

בעצם, לאן שלא הלך נשאר מנוסי ידידיה מנוסביץ', הילד השובב מקיבוץ גבע. מנוסי עזב את המשק כשהתגייס לפלמ"ח, אבל נשאר מחובר לו בעבותות של נוסטלגיה גם כשעבר לתל-אביב ומשם לקרית קריניצי, ברמת-גן. באלבום האוסף נכללים גם מספר שירים שלו בביצוע להקת "הגבעטרון". המפורסם שבהם הוא "בת שישים", שמנוסי כתב עם קובי אשרת לחגיגות ה-60 של קיבוץ גבע והפך ללהיט בריקודי-עם ובשירה בציבור של גבי ברלין ואחרים.

מנוסי, שנפטר בגיל 85, יובא ביום ראשון למנוחות בקיבוץ גבע. המעגל נסגר.