Skip to content

כך נפרדתי ממבט ולמדתי לצפות בחדשות בערוצים המסחריים

רשות השידור איבדה את הצפון וערוץ 1 איבד את המצפן. הערוץ הראשון לא משרת קו פוליטי או מפלגה - אלא את ראש הממשלה ישירות. הפתרון הוא לא סגירת הערוץ, אלא החלפת כל שדרת הניהול ומינוי ממונה שאינו נציג של מפלגת השלטון
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כאשר שאלו אותי ידידים מה דעתי על הכתבה ששודרה בערוץ 2 או בערוץ 10, נהגתי להרים גבה. לא ידעתי למה הם מתכוונים. אחרי שתהו על תגובתי, הסברתי להם שאני צופה  במהדורת החדשות של ערוץ 1. מהדורת "מבט". הם התבוננו בי כאילו הייתי אותו יפני, אשר שלושים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה יצא מהמערה ודגל לבן בידו.

בניין רשות השידור. כן, שיהיה אליטיסטי

מכיוון שאני יודע שבכל הקשור בערוץ 1 אני נמצא במגננה, אני חוזר ומסביר שהסיבה הראשית לצפייה במבט היא משום שהם לא שוברים את המגזין בפרסומת, כפי שעושה זאת ערוץ 2 במידה מופרזת, וערוץ 10 במתינות יחסית. אבל הגעתי למסקנה שאני יכול למצוא פתרון להפסקת הפרסומת. היא ארוכה מספיק כדי שאוכל לקרוא, לגשת למחשב, ואפילו לאכול ארוחה. זאת, משום שנואשתי מן העובדה שמהדורה שאמורה להיות משודרת בערב, בשעה 19:52 בדיוק, אני רואה  במקומה  משחק בין מכבי חולון לבין "בני-יהודה". דבר כזה לא יקרה אצלנו אפילו לא בערוצים המסחריים. בוודאי שלא בעולם, בטח לא בכזאת תדירות (אלא אם מדובר במשחק בינלאומי, משחקי גביע וכדומה). והרי שבשביל לראות ספורט אני לא זקוק למבט, כי יש הרי בשביל זה יש ערוצי ספורט ייעודיים. ולא שזה עוזר במשהו לרייטינג של הערוץ. זה פשוט עוד שיקול נפסד במחרוזת האיוולת של הערוץ הציבורי – הממלכתי, כפי הוא מכתיר את עצמו. ואני לא מתלונן על האגרה, כי אני כגמלאי של הרשות לא חייב בה.

במדור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ"  פותח מורן שריר את הטור שלו ככה: "השבוע קרה משהו מוזר בערוץ 1. התוכנית "בואו לאכול איתי", שיועדה לשידור אתמול (15 בדצמבר) בשעה 19.20 אכן שדורה אתמול ב- 19.20…". מה נגיד? הציטוט מסביר את עצמו בלי פרשנות מיותרת.

חשוב לי להדגיש: לא ציינתי את ההפסקה בצפייה במבט בטיעון הישן שבעצם מדובר ב-His Master's Voice, למרות שזה המצב. ולאו דווקא כשופר של הממשלה – אלא כחצוצרה אישית של ראש הממשלה, חד וחלק. וכך בימי חול, בימי מועד, בחום, בקור, בגשם וגם בשלג. הסיבה אינה רק פוליטית במובן הרחב, אלא בעיקר במובן של הישרדות פשוטה. בסיסית. כי הרי לנוכח הביקורת הציבורית הנרחבת על הערוץ הראשון, מינה השר הממונה, גלעד ארדן, את הוועדה (מספר 20 בסדרה?) לבחינת מצבו של השידור הציבורי. במציאות הזאת יש אדם אחד שיכול למנוע את הנפילה, והוא ראש הממשלה. הוועדה יכולה להגיע לכול מסקנות שתמצה לנכון  אבל ההחלטה הסופית תהיה תמיד בידיו של אדם אחד: ראש הממשלה. והפעם לא מדובר בקול המוזיקה; הפעם מדובר על הערוץ היחיד שהיה כאן היחיד, המונופול של פעם. אלא שהיום המחוקקים מסתכלים יותר על הרייטינג מאשר על תכנים, על הניהול ולא על המהות – וזו התוצאה.


הקואליציה משתמשת, האופוזיציה זונחת

סיפורה של הטלוויזיה הישראלית. עטיפת הספר

עם זאת אני תוהה, נכון יותר משתומם, על שמנהיגי אופוזיציה כמו שלי יחימוביץ', שהייתה פעם בפנים, וגם בוז'י הרצוג שמבין בתקשורת, איתן כבל שהיה פעם השר הממונה ואחרים – זנחו זירה פוליטית חשובה זו. וחשוב לזכור: מדובר בערוץ שאמור להית ציבורי ממלכתי. ידוע לכל שעל מנת להופיע על המרקע, הפוליטיקאים שלנו מוכנים לרקוד בלט, ובלבד שיזכו לחשיפה. והם אכן נחשפים, באלף ואחת דרכים. אבל גם אם לדעתם ערוץ 1  לא ממלא את הפונקציה, עליהם היה לדרוש את ליטרת הבשר שלהם, או העור או העצמות, ממה שנשאר בערוץ 1 ולא להשאיר אותו בלבדית לראש הממשלה. האופוזיציה – במקרה זה כמו בתחומים אחרים – כשלה. ואם מישהו מחפש סמל ודימוי למעשה והמחדל, ימצא אותה בקלות בסיקור הלוויית נלסון מנדלה. כי אם ראש הממשלה היה מחליט להשתתף באירוע, לא רק שהסיקור במבט היה נרחב – גם הצוות שהיה יוצא לשם היה רחב ובכיר.

הדברים האלה לא נכתבים מתוך שמחה לאיד. אני לא רוצה בחיסול השידור הציבורי. אני גם לא מאמין שאם יסגרו אותו  לשיפוצים הוא  יקום מחדש. וגם אם יקום, הוא ייהפך לבסיס לקבלנים חיצוניים שגם עכשיו ממלאים את המרקע במשדרי סרק זולים. עם זאת יש עדיין  בערוץ הציבורי משדרים טובים, חלקם תוצרת בית, אחרים מיובאים.


לקצץ בשעות שידור ולהביא את המיטב

בראיון ארוך עם רועי כץ בתכנית "תעודת עיתונאי" ברדיו  תל-אביב 102   FM , הצעתי לממש את ההצעה שהעלה בשעתו הפרופסור אליהוא כץ, מי שעמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בשנת 1967. היא הועלתה על ידו ספק בצחוק, ספק ברצינות. כאשר נשאל כיצד אנו, הטירונים, נעדרי אמצעים וניסיון, נוכל למלא את המרקע  במשדרי איכות, תשובתו הייתה: " ניתן מה שיש ונודיע לצופים שנשוב אליהם כאשר יהיה לנו מלאי חדש של תוכניות טובות". באותו ראיון הצעתי לאמץ היום את הפתרון ההוא של כץ. מאחר שלטעמי, ערוץ 1 לא יכול להתחרות כיום בערוצים המסחריים במשדרים פופולריים. מה שהוא כן יכול לעשות, זה להתחרות בכל אחד במשדרים משובחים. וכך הוא יוכל למשוך צופים חדשים, מאחר שהוא ממילא מאבד אותם היום. אני לא נרתע מלהגיד את המילים המפורשות: הייתי רוצה לראות משדרים אליטיסטיים. יהיה להם ציבור קטן, אבל נאמן. ותהיה להם תהודה. הערוץ יוכל למשוך צופים מן הערוצים המסחריים שלגבי רבים מהם זאת ברירת מחדל.

וכן, אני מודע לכך שזה חלום באספמיה.

אבל הערוץ איבד את הצפון ואת המצפן. הוא צף בחלל ללא כיוון ובלי בידול. בפועל, הוא תקוע. כי היום, מי שלא זז קדימה – בעצמם מתדרדר לאחור. עם זאת, בתשובה  לשאלה של המראיין רועי כץ, הבעתי את התנגדותי לחיסול השידור הציבורי – גם במצבו הקיים. כמי שמודע לחבלי הלידה של הערוץ הממלכתי ולידתו מחוץ לרחם, והקדשתי לכך חלק נכבד מהספר "בית היהלומים", ברור לי שאם יסגרו אותו, הוא לא ייפתח מחדש. אז  בשנת  1965 עם הקמת רשות השידור כאשר הממשלה הייתה ממשלת שמאל, כמעט הומוגנית, היה קשה להקים את הערוץ החזותי. כיום הדבר בלתי אפשרי. ואם יקרה נס והיא תקום היא תהיה בצלמה וברוחה העתק מרשות השידור הקיימת אולי עוד יותר גרועה.

מכאן  שהבעיה אינה ברפורמות ולא בחוק הקיים. לעניות דעתי, לא צריך להחליף דבר  זולת את אלה שמנהלים אותו: המנכ"ל ועוזריו הקרובים; אלה שאמורים לייצג את הציבור; הוועד המנהל והמועצה. ותחתיהם ולמנות שר שיראה לנגד עיניו רק את טובת הציבור. אסור שהשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור יבוא ממפלגת השלטון. ולא בגלל שהליכוד פסול. אלא משום שבראשו עומד בנימין נתניהו שערוץ 1 משרת אותו (ולא את הליכוד). אם השר הממונה על רשות השידור יהיה, רק לדוגמה, אדם כמו יעקב פרי מיש עתיד, אולי יש עתיד לשידור הציבורי.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן