הבורסה בארצות הברית סגורה בשל חג המולד, אבל "הזאב מוול סטריט" של הבמאי מרטין סקורסזה בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, שובר את הקופות, ונכנס למקום הראשון כסרט הנצפה ביותר מתחילת החג. לפי ההערכות הסרט של פרמאונט גרף 10 מיליון דולר רק אתמול (רביעי), כשמיד לאחריו היה הסרט "ההוביט: מפלתו של סמאוג" עם 8.9 מיליון דולר. לפי התחזיות, "הזאב" ימשיך לגרוף עוד 35 מיליון דולר עד יום ראשון.

על פי הסיפור המתרחש בשנות ה-80, ג'ורדן בלפורט (לאונרדו דיקפריו) הונה את המשקיעים הגדולים של וול סטריט, ובגיל 26 הונו כבר נאמד ב-46 מיליון דולר. מה הנשק הסודי שלו? סחר במניות קטנות המניבות עמלה של 50%, בהשוואה לעמלה של 1%, המגיע ממניות של חברות גדולות. הסרט, שנמשך כשלוש שעות, עמוס מאוד בסקס, סמים והרס של כמעט כל דבר אפשרי (מטוסים, מסוקים, יאכטה, בתים ועוד). יש המציינים כי הסרט נוצר רק כדי לענג את הרצון להשמדה של סקורסזה.

אז אם הסרט עמוס בכל הרבה דברים טובים, מדוע הצליח לעצבן כל כך הרבה אנשים בארה"ב?

כיוון שהסרט עוסק בתרבות מפוארת ומנוונת, שבה המטרה להרוויח כסף מקדשת את כל האמצעים. ובמשך שלוש שעות. בחמש הדקות הראשונות של הסרט, דיקפריו מסניף קוקאין מישבנה של בחורה ולאחר מכן מטיל גמדים (כן, אנשים קטנים) בקליעה למטרה. סקורסזה תוקף את הקהל בכל כך הרבה הוללות בכניאלית, שהצופה כבר מתרגל וחושב שהתנהגות זו נורמאלית.

דיקפריו לוקח על עצמו את התפקיד ביהירות רבה, קסם ותאוות בצע, וסקורסזה מכוון את הסיפור לפי אותו מתכון. האם אפשר לחגוג עד ניוון וחמדנות? האם "הזאב מוול סטריט" מציע תרופה לבעיות שהוא מעלה, או שהוא רק מתענג עליהם?

השאלות שעולות על הפרק מציפות ומותקפות בימים אלו בכל רחבי האינטרנט. דוד דנבי, מעיתון הניו יורקר, כותב: "הסרט, כפי שאתם יכולים לראות, הוא מלכודת למבקרים. סקורסזה מנצח על ההתנהגות המטונפת והחזירית בקנה מידה כזה גדול, שהסתייגות מוסרית בלבד, תיראה עדינת נפש, חסרת דמיון ומבוהלת".

מהן הטענות של המבקרים?

תאווה ואנוכיות

"הזאב מוול סטריט" הוא סרט אנוכי: הוא ארוך, אך מסוגנן בצורה היפה ביותר שניתן. העיתונאי דיוויד אדלשטיין כותב ב"ניו יורק מגזין": "'הזאב מוול סטריט' הוא שלוש שעות של אנשים נוראים, שעושים דברים נוראים ומודים שהם נוראים. אבל אתה מקנא בהם, משום שהחלופה היא לעבוד במקדונלד'ס ולנסוע ברכת התחתית עם משכורת של עבד". כלומר, הצופה אמור לסלוד מהדמויות, אבל אי אפשר לשנוא אותן. התסריטאי, טרנס ווינטר, הגיב בראיון: "כולנו הסכמנו לספר את הסיפור האמיתי ולא את הגרסה המלוטשת. כך עשינו".

ניוון ושקיעה

סקורסזה עוסק בשקיעה הדקדנטית של אלמנט הכסף ומסתכל על זה מבחינה מעשית. בסצנה מבריקה במיוחד נראים ג'ורדן בלפורט ושותפיו דנים בפגישה על הצדדים החיוביים והשליליים להביא את הגמדים למשרד, במטרה להטילם ככידונים.

סקורסזה אמר על כך בראיון: "אם אתה רוצה שיהיה לך כיף במשרד, וליצור הערכה – אז עלייך באמת לזרוק אנשים קטנים למטרה. זה לא משהו שסתם כך קורה ברחוב. אנשים נפגשים ומדברים על זה, אחרת איך תעשה את זה? אז שילבנו כאן הרבה הומור". לטענת הבמאי, זה לא סתם קורה, זה מתוכנן, ובסרט הוא מציג את השלבים ואף מביא זכוכית מגדלת המציגה את הטירוף.

אורך הסרט

הזמן הרשמי של הסרט הוא 180 דקות. אורך כזה בדרך כלל שמור לסרטי מלחמה, אסונות או לפחות למשהו עם עמוד שדרה ערכי מאחוריו. העיתונאי לו למיניק מעיתון "ניו יורק פוסט" קרא לזה: "סרט כלכלי מפוקפק המאבד כל השקעה של זמן". הוא גם קרא לו "מתיש". אדלשטיין ב"ניו יורק מגזין" קרא לו "בדיקת עמידות". השחקנית הופ הולידיי כתבה לאחר הצפייה בסרט: "אמש עינו את האקדמיה לקולנוע – 'הזאב מוול סטריט' הוא שלוש שעות של עינוי, אותו חרא חוזר על עצמו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם".

אבל אלו היו חייו האמיתיים של ג'ורדן בלפורט, שעליו מבוסס הספר שכתב ושעליו נכתב התסריט: עוד כסף, עוד סמים, לשכב עם עוד נשים, להתנקות ולהתחיל מחדש. דרך אגב, הסרט המקורי היה ארבע שעות, אבל אחרי עריכה הדוקה קיצרו אותו לשלוש. כן, הוא מנופח וארוך, אבל זו הנקודה.

אין טיפת מוסר

לבלפורט היה מוסר רקוב, אבל קל מאוד להאשים את סקורסזה שהביא את המוסר הרקוב למסך. העיתונאית סטפני זכארק מעיתון "ווילג' וויס" כתבה: "אתם בטח מתעניינים אם מישהו, כולל סקורסזה, אי פעם יכנה את החבר'ה האלה מהמציאות, מטומטמים. מעניין מה בדיוק הוא חושב על האנשים האלה". השאלה האמיתית היא, האם אנו באמת צריכים לדעת. אזכור לסרט ניתן במגזין "אינדי-ווייר": "החיים האמיתיים לא הענישו את ג'ורדן בלפורט. יש לחייב אותו לצפות ב'הזאב מוול סטריט'".

ואילו כוכב הסרט, לאונרדו דיקפריו, אמר בראיון: "זו בחירה מודעת מאוד שנעשתה בתסריט, שלא להראות את ההשלכות של מעשיהם. לאורך הסרט, הצופה מצטרף אלינו לטריפ עצמו, ללא כל התחשבות באנשים מסביב".

שנאת נשים

"הזאב מוול סטריט" הוא בעצם פולחן אגו של גברים, כפי שראינו בסרטים "החבר'ה הטובים" או "בדרך לחתונה עוצרים בלאס ווגאס" – על האחווה חסרת המעצורים בין גברים. יש אורגיות, זונות, נשים ערומות יותר מגברים ערומים, ויש גם סצנה מזעזעת, שבה מזכירה מגלחת את ראשה תמורת עשרת אלפים דולר. שנאת נשים היא לא דבר שמאפיין את סקורסזה, אלא זו השתקפות החיים של בלפורט. מישל דין ב"אינדי ווייר" כתבה: "היה צריך להגביל את הסרט, בדיוק כמו סרט כחול". יתכן והיא צודקת, אבל יש לראות את הסרט כמסע אנתרופולוגי ולא מסע בין ערכים מוסריים.

המילה האחרונה

לאחר ההקרנה לחברי האקדמיה בארצות הברית, מספר צופים הגיעו לסקורסזה והטיחו בפניו: "תתבייש לך". הרבה מבקרים ירדו על הסרט, אך מצד שני יש לראותו כסרט בידורי המתאר את התרבות השנואה הרודפת בצע. יש לציין כי מבקרים לא מעטים גם שיבחו את הסרט.

זוהי קומדיה שחורה נושכת עם טעם מריר, שנשאר הרבה אחרי שיוצאים מהאולם. הסרט אינו מחבק את הצופים וגם לא מחזיק להם ידיים. הוא לא אומר לנו מה לעשות או לא לעשות כשנצא מהאולם. לסקורסזה אין תשובה בסרט. על הצופים להסיק את המסקנות בעצמם. הסרט יעלה למסכים בארץ בתחילת ינואר 2014.