הקדנציה הנוכחית של בנימין נתניהו היא מבצע ההונאה הגדול, המקיף והציני ביותר שהיה כאן מעולם. למרות שהתרגלנו מזמן לכך שכולם משקרים לנו, כל הזמן, בכל נושא, בלי בושה, בלי גבול ובלי להתבלבל – אבל כמה שאנחנו רגילים לשקר הפרמננטי הזה, הפעם מדובר על מהלך הונאה בהיקף חסר תקדים במקומותינו.

וזה המקום להגיד, ולא בפעם האחרונה, שמבצע ההטעיה והרמייה הזה מתבצע בחסות האיש שהמליך את בנימין נתניהו לכהונה השלישית והאיומה מכולן, הכהונה שמחסלת עבור כולנו את שאריות התקווה. כן, מצביעי יש עתיד, בנימין נתניהו מביא אותנו את סף התהום בחסות האיש שהמליך אותו, האיש שבלעדיו הוא לא היה מולך היום. האיש ששמו יאיר לפיד.

ממשלת השקר וההונאה. ממשלת כל השקרים וכל ההונאות

כהונת ממשלת נתניהו השלישית מבוססת על שקר והונאה בכל תחומי פעילותה. מסמוס ומחיקת מסקנות ועדת טרכטנברג; החוקים הרופסים נגד הריכוזיות במשק; השקר הגס של עידוד הדיור הציבורי; הרמיסה הבוטה והשיטתית של החוקים, התקנות והעוסקים בתחומי הרווחה; נטישת העובדים הסוציאליים ועובדי רשויות הרווחה; הפיקוח הרופס על המחירים; הברבורים האינפנטיליים על המאבק במחירי הדיור; ההתעלמות הפושעת משערוריית יוקר המחייה ומחירי המוצרים; העידוד בפועל של השכר וההטבות המושחתות שלהם זוכים רק האנשים המקושרים והעשירים; המיסוי המעוות; המע"מ הדורסני.

שקרים על גבי שקרים. מגדל שלם של שקרים. ואתם יודעים בחסות מי.

אבל השקר הכי גדול, הכי בוטה והכי מרתיח הוא שקר "התהליך המדיני". שקר המו"מ. השקר הבוטה על רצונה של ממשלת נתניהו – של נתניהו עצמו – להגיע להסדר כלשהו. לא שלום, לא הסדר סופי, לא סוף הסכסוך. סתם הסדר. רגיעה. הסכמה. סידור. משהו. והשקר הזה הוא רק המשכו של שקר אחר, קדום – השקר שנוסד בנאום השקרי (כבר אז) באוניברסיטת בר-אילן; השקר הידוע יותר בשמו הפופולרי: "שתי מדינות לשני עמים".

אז שיהיה ברור: בנימין נתניהו לא רוצה, לא מוכן, לא מסוגל ולא מתכוון להגיע לשום הסדר מדיני. לא שתי מדינות לשני עמים, לא מדינה אחת לשני עמים, לא סיום הסכסוך – אפילו לא צעד ראשון, סמלי, בכיוון של סיום הסכסוך.

פעם זה החמאס, פעם איראן; פעם ירושלים לנצח נצחים ואחר כך בית-אל וחברון. הולכים לישון עם חומת ההפרדה – קמים בבוקר עם בקעת הירדן הקדושה.

לא רוצה שלום, לא מוכן לשלום, לא יעשה דבר שיקדם שלום

בנימין נתניהו לא רוצה שלום. לא רק לא יכול – הוא בפירוש לא רוצה. שלום לא מתחבר אליו. האישיות שלו לעומתית. דווקנית. דווקאית. הוא מדבר על יתנו יקבלו? מה בדיוק הוא עצמו מוכן לתת? בנימין נתניהו הוא איש של איפור כבד, שיער מודבק, מחוות ריקות ופינוקי יוקרה שאינם יודעים שובע. הוא איש של מילים מפוצצות – רצוי באנגלית מצוחצחת ומקושקשת; של אולפני טלוויזיה ומסכי פלזמה. אבל האם אנחנו אמורים להאמין לאדם שמספר שהוא לא יודע, לא מוכן ולא רוצה להכין לעצמו חביתה בשעת ערב? בביתו שלו?

והניחו לאגדות על החישוקים והחישוקאים שכובלים אותו. אם לא היו בעולם ליברמן, בנט,  דנון, רגב, חוטובלי, אקוניס ושאר העשבים השוטים שמקיפים אותו – הוא היה ממציא אותם. בעצם, הוא באמת המציא אותם.

בנימין נתניהו הוא מנהיג בעיני עצמו בלבד. בפועל הוא לא מנהיג אף אחד ולא מוביל איש. לא אנשים ולא תהליכים. כל מעשיו הם רמייה ודחייה. הדחיינות שלו כרונית. פתטית הרסנית. ולראיה: סאגת מינוי היו"ר לוועדת חוץ וביטחון. האיש שכל כולו דיבורים רמים על ביטחון, האיש שקם בכל בוקר עם איראן והולך לישון כל לילה עם מפציץ חמקן, לא מסוגל למנות יו"ר קבוע לוועדת הכנסת הכי חשובה, גם לשיטתו. רק בגלל שהוא אחוז בסבך אינטרסים, חשבונות  ופחדים פוליטיים. ולא פחות מזה, אישיים. כל מהותו היא דחייה. כל מעשיו – כל אי-מעשיו – משדרים דחיינות ואימה מכל עשייה.

מעביר את הזמן רק בשביל לפנות מקום לעוד זמן

ועכשיו, אחרי שנתן למזכיר המדינה של המעצמה היחידה בעולם – האיש השני הכי עסוק בעולם (ואולי הראשון) להשחית את זמנו בטיסות טרנס-אטלנטיות אינסופיות, בפגישות שהדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד עליהן זה שהן סודיות – הוא מתמקד בלקבל ארכה. עוד חצי שנה. עוד שנה. העיקר שהזמן יעבור. עוד שנה בתפקיד. עוד שנה של אוננות פוליטית-מדינית. מה רע? עוד שנה של מגורי שרד, מכוניות שרד, מלונות שרד, בריכות שרד, גלידת שרד, כביסת שרד. ורעיית שרד.

בנימין נתניהו לא מחושק על-ידי ליברמן, בנט, יעלון, דנון, הרגביות והשקדיות – הוא מסתתר מאחוריהם ומאחוריהן. הוא לא מקבל החלטות, לא קיבל החלטות ולא יקבל החלטות. הוא מעביר זמן בשביל לפנות מקום לעוד זמן. זה כל מה שהוא עושה. והוא עושה את זה על חשבוננו. על חשבון חיינו. בכסף שלנו. בעתיד שלנו. בחיי ההורים שלנו. בעתיד הילדים שלנו.

ואיזה מזל שיש לו מלאך מסור ששומר עליו. יאיר לפיד הוא היחיד שיכול היה למנוע את הקמת (מלכות) ממשלת נתניהו השלישית; הוא היחיד שיכול להפיל אותו, הוא היחיד שיכול לקפל אותו. הוא היחיד שיכול להכריח אותו לקבל החלטה. אבל במקום למלא את תפקידו ההיסטורי, הוא שומר עליו. הולכים שניים כי נועדו.

אבל מה כל זה חשוב. מה שחשוב זה שהתמונות של שרה בן ארצי הצעירה והנאווה חזרו ממסגור והונחו על המדף בגובה המתאים. וזו תהיה המסגרת היחידה שג'ון קרי יזכה לקבל.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]