ביום ראשון, 15 בנובמבר, בעשר בלילה, בתיאטרון תמונע בתל-אביב, עלו חברי להקת Project RnL להופעה החיה המלאה הראשונה שלהם לפני אולם מלא עד אפס מקום.

Project RnL  היא להקה לא צפויה. בארץ שבה אמנות היא כמעט בהכרח הצהרה על אי כשירות פיננסית, זנחו חברי הלהקה מראש את מעט נתיב המוזיקה להכנסה בטוחה, שעוד אפשר להצביע עליו, לעשות את מה שהם באמת מאמינים בו – מוזיקה איכותית. אך RnL גם לא צפויה בקנה מידה גלובאלי. בעולם מוזיקה מסחרי הם פועלים באחד הזרמים הכי לא מסחריים הקיימים – זרם הרוק הפרוגרסיבי, והדרך שבה הם מפלסים את דרכם בו מעוררת השתאות.

דרך זו עוקפת את הנתיב המוכר של חברת התקליטים והחוזה וניגשת ישר לקהל. כיום, כאשר אמצעי ההקלטה והרשתות החברתיות הן סטנדרט, אין צורך בחברת תקליטים שתבצע את ההפקה והשיווק. אמנם יחד עם הקלות בהפקה ובשיווק נוצר מצב של ריבוי תכנים וקשה להפריד את האות מהרעש, אך בעבודה נכונה יש סיכוי טוב שאם היצירה שלך נוגעת למישהו, היא תוכל לפלס דרכה וליצור קהל מאזינים ומעריצים נאמן שיתמוך בה. כך עבדה Project RnL. יצירות ההרכב האיכותי הזה, לאט ובבטחה בנו קהל אמיתי שהיה צמא לראותם גם בעולם האמיתי וכך קרה המקרה הבלתי סביר שכל הכרטיסים להופעה ראשונה של הרכב לא מסחרי בעליל אזלו הרבה לפני ההופעה שנערכה לפני אולם דחוס עד אפס מקום בקהל נלהב שמכיר את החומר על בוריו ומשתתף באהבה.

קצת היסטוריה

גרעין ההרכב צמח מהיכרות שהפכה לקשר ארוג בין שני אנשים, רע לבנת (שירה) ואייל עמיר (קלידים) שכל אחד בתחומו ניסה להביע יותר. שני הפכים משלימים שסך חלקיהם גדול מהשלם. אייל שהינו גם מנביט ההלחנה בהרכב, פתוח, חייכן ומשיב באופן חפשי על כל שאלה. לעומתו רע היותר מופנם לדבריו מתמחה במיוחד בלהקשיב.

הם נפגשו בבית הספר למוזיקה רימון ויצירתם עלתה וליבלבה ואחזה שרשים בקרב קהל ערוץ היוטיוב שיצרו, ואליו לאורך הדרך סיפחו נגנים מוכשרים להשלמת הקטעים. RnL יצרו קטעי וידאו של מוזיקה מקורית וגם גרסאות כיסוי לשירים מוכרים כאשר הם נוטלים חירות מכסימלית בפרשנות והתוצאה הסופית רחוקה מאוד מלהשמע כקטע המקור. קליפ וידאו אופייני של RnL מורכב מפסיפס צילומים של הקטעים בעת נגינתם. פורמט ידוע זה נקרא Video Songs כאשר המטרה היא ליצור קליפ מוזיקה בעל הרגשה חיה ככל האפשר למרות שההקלטה נעשתה באולפן והכלים הוקלטו בנפרד אחד מהשני.

בשנים האחרונות רע ואייל היו שותפים במספר לא מבוטל של פרויקטים, כאשר הם מפיקים לכל עבר ועם שלל הרכבים, מספר רב של קליפים ביוטיוב ותחת הערוץ שלProject RnL. הם זכו לתשומת לב הולכת וגוברת של הקהל האינטרנטי ואף שיתפו פעולה עם הקלידן של Dream Theater ליצירת קליפים. היצירה המשותפת שלהם חוותה השהייה עקב נסיעתו של אייל לעבוד בניו יורק אך עם חזרתו החלו התהליכים להקמת הרכב קבוע. כך קרה שלצוות אייל ורע הצטרפו הבסיסט אור לוביאניקר, הגיטריסט אלון תמיר והמתופף דקל דביר, כל אחד מהם נגן מוכר ומוערך בתחומו. אייל עמיר מציין בהופעה שעבורו הם לא רק הנגנים הכי מתאימים בארץ, אלא בעולם. 

מסוקרן לראות את הנפשות הפעולות נפגשתי עם חברי הלהקה בבוקר חרפי חם לראיון מיוחד ל"מגפון".

איך זה שבדור הצעיר מגיעים לפרוג בכלל?

אייל: לא הייתי מוזיקאי. בתיכון היו לי בכלל שאיפות לעסוק במחשבים ולתכנת. בגיל 14 התחלתי לשמוע מוזיקה באופן רציני. אהבתי לחקור, לקרוא בפורומים ולשמוע סגנונות שונים. שמעתי פופ תקופה מסוימת, אבל מהר מאד עברתי לדברים אחרים כמו הביטלס ודיפ פרפל. נמשכתי במיוחד לקטעים שהם ממש יצירות, או סיפורים שלמים, כמו למשל אפריל של דיפ פרפל.

כך קרה שראיתי בנענע פורום שנקרא ״רוק מתקדם״ – אפילו השם היה מעניין. היו שם דיונים ערים על הסגנון וכך התחלתי לשמוע פרוג: פינק פלויד, דרים ת'יאטר וחבריהם, והתמכרתי. עד היום אני אוהב גם פופ, אבל במיוחד אני אוהב מוסיקה שהולכת למקום אחר. נהייתי ממש אובססיבי לזה. זה הפך עניין של שגרה בשבילי לצאת מבית הספר, ללכת ל"קצת אחרת" (חנות מוזיקה) לשבת עם המוכר ולהקשיב לדיסקים במשך שעות. זה מה שבסופו של דבר דחף אותי להתחיל לנגן. אני חושב שאם הייתי ממשיך להקשיב ללהיטים זה אף פעם לא היה מגיע לרמה של רצון לנגן או להיות מעורב בתהליך היצירה.

מעניין מה שאמרת שהיית אובססיבי. כולכם אובססיביים?

כולם מהנהנים.

אור: אני לא מזלזל באף ז'אנר אבל כשאתה שומע רוק ישראלי או פופ, אלו סגנונות שבהם אתה יכול לתפוס את הגיטרה ולכתוב שיר. אי אפשר לעשות את זה באף אחד מהסיגנונות שאני אוהב. מבחינתי היצירה צריכה לבוא ממלאכת מחשבה והבעה.

אלון: אתה לא יכול להיות בהרכב כזה אם אתה לא אובססיבי. על אחת כמה וכמה אתה לא יכול להנהיג הרכב כזה אם אתה לא אובססיבי ואייל הוא אחד האנשים האובססיביים ביותר שאני מכיר.

אייל: זו כנראה הסיבה לכך שאנו ביחד היום. התחברתי לרוב האנשים הללו עוד לפני ש RnL קמה. אותי מעניינים במוזיקה המקומות היותר קיצוניים ואישיים שאנשים מסוגלים ללכת אליהם. לא רק בפרוג כי אני אוהב גם ג'אז וקלאסי. בעצם מה זאת מוזיקה? ישב אדם בבית וברא עולם.

לא מרחמים על הקהל

אור: זה לא מהנקודה של לא לרחם על הקהל אלא שהקהל ממש הופך להיות שותף למה שאתה עושה. במקום להיות יעד לשפוך עליו את האינפורמציה אתה בעצם אומר: ״בואו תראו מה יצרתי״.

אלון: זה לא יכול להיות קיים בלי הקהל.

אייל: המוזיקה הופכת להיות עולם של חוויות ורגשות, ולא פונקציונאלית בלבד – כמו למשל מוזיקה לריקודים. אני מכיר הרבה אנשים שמתעסקים במוזיקה אלקטרונית והרבה מהם מייצרים מוזיקה שמשרתת מטרה מאד ספציפית. אתה מייצר ביט מסוים בקצב מסוים, כי אם תסטה מהנתיב לא תפעיל את הרגליים של הקהל ותאבד את הרלוונטיות עבור קהל היעד שלך. אותי ואת החברים שמסביבי זה לא מעניין. מה שמעניין אותם הוא לחקור את עולם ההבעה של הפנימיות ואני מאמין שזה גם מה שהניע אנשים בתנועת הפרוג כגון פריפ (קינג קרימזון), אמרסון (אמרסון לייק אנד פאלמר) או קארי מיניר (ג'נטל ג'יאנט).

האם יש אבחנה בין פופ לפרוג מבחינת יישום נוסחאות בפופ לעומת בריחה מהם בפרוג?

אור: לאו דווקא. יש הרבה דוגמאות לאומנים שלקחו נוסחאות מאוד פשוטות ועדיין ייצרו על גביהן דברים מאוד מרגשים. אני לא מדבר על פרוג אבל כל מוזיקאי שעושה משהו שהוא מאמין בו והוא לא בסטנדרט מבחינתי זה סוג של פרוג. אפילו לסטינג יש דברים שהייתי אומר שהם פרוג. זה בנאדם שלקח אקורדים ומבנים מאוד פופיים ועשה מהם עולם ומלואו. זה לא חייב להיות ביזארי ושוליים כדי שזה יהיה פרוג.

זה לא חייב להיות שוליים, זה לא חייב להיות מסובך אז מה זה בעצם פרוג?

אייל: למרות שאנחנו בעולם הזה אנחנו לא מתעסקים ספציפית בפרוג. סטינג לקח את היצירה למקום כזה אישי ועמוק וגם אם הוא לא הלך למקום האסתטי של פרוג. יש הרבה יצירות שאם היו נצבעות קצת אחרת היו מתאימות להגדרה של רוק מתקדם. אפילו חלק מהדברים של ג'וני מיטשל או של קייט בוש, שלא לדבר על מלחינים קלאסיים ואפילו להקות רוק ומטאל "רגילות", שאם היו מסגננים את היצירות קצת אחרת, עם צבע שונה או ביצוע רך יותר היו מוגדרים כ"פרוג". לדוגמה: סאונדגארדן. את הפרוג מקשרים לגוון מסוים, צליל מסוים או תקופה מסוימת שמזוהה עם הפרוג, אבל אני מאוד מתחבר למה שאור אומר: המטרה היא המקום המיסטי הזה של לחפש ולהעמיק.

אור: ה"פרוגינס" בלהקות כמונו אני מניח, נוצר מעולמות מוזיקליים שונים כאשר כל אחד חווה ומביא את המוסיקה באופן אחר ואז יש אדם שמארגן את כל הבלגאן הזה. לצורך העניין, אם אני כותב חלק או יש לי רעיון בשיר, כמעט תמיד זה לא יהיה מה שאייל יחשוב עליו אך תמיד זה יהיה משהו שהוא יראה בו את הנקודה שאני מנסה להביע. אני נגן אגרסיבי וגם ג'אז אני מנגן כמו מטאליסט, אז אני אבוא ואתן משהו שבאופי הוא לא בדיוק שם ואז פתאום מתחיל להיווצר איזשהו מרקם שאתה יכול לדחוס אותו לקטגוריה של פרוג, אבל אני לא מתחבר לרעיון שזו להקת פרוג.

לפני שניגנתי בהרכב הזה הייתה לי תקופה מאוד ארוכה שניגנתי לאט, שני תווים בתיבה והייתי חולה על רית'ם אנד בלוז. מצאתי גם ב RnL מקום להביע את זה. זה פרוג? לא, אלו קטעים של רית'ם אנד בלוז אך המרקם המורכב שנוצר מסך ההשפעות של כולנו יוצר את מה שהוא בהגדרה מוזיקה פרוגרסיבית. אני לא חושב שצריך להתמקד בכמה כביכול קינג קרימזון השפיעו עלי; זו כמות מסויימת, פחות מלד זפלין ואולי הרבה יותר מבלק מטאל נורווגי? אני מאוד מתחבר למה שנאמר על אובססיביות אז אני בטוח שרע וטול (אלון) ואני הפכנו לכעין כדור שיער מסובך של השפעות מוזיקליות. עברתי דרך המטאל והרוק והג'אז וחשבתי שפעם אחת אני אלך להיות אלן קארון (UZEB) בסיסט פיוז'ן, ופעם אחת ג'ון אנטוויסל (WHO) בסיסט רוק, וכל הזמן צברתי וצברתי ומה שיוצא זה פרוג.

אם מדברים על מה למדתם, מה באמת ההשכלה המוזיקלית שלכם?

אור: אין לי ממש השכלה פורמאלית. למדתי בתיכון במגמת מוזיקה שאליה התקבלתי אחרי שלשה חדשים של לימוד נגינה בגיטרה.

אלון: למדתי במגמת מוזיקה בתיכון למשך תקופה עד שפרשתי.

רע: אני למדתי אורגנית, אורגן ואחרי זה פסנתר בילדות. לא שרתי כזמר אלא רק כי אהבתי לשיר. רק בגיל עשרים, כשהלכתי לבית הספר למוזיקה "רימון" והתחלתי לקחת שעורי פיתוח קול, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, יותר מפסנתר.

אייל: למדתי כמה שנים ברימון, וחוץ מזה למדתי המון קומפוזיציה באופן פרטי אצל מורים או פשוט ממחקר עצמאי.

אלון: אני חושב שהסיפור שלי די רגיל. לא הייתי ילד אגרסיבי אלא דווקא רגיש. מצאתי שדרך המוזיקה אני יכול להתפרץ ולהשתחרר ולכן נכנסתי למטאל באופן מלא תשוקה. רציתי להיות חבר במטאליקה ולנגן את הריפים במשך שעות במקום להכין שיעורי בית. לאט לאט גיליתי שמעבר לזה אני פשוט מעריץ של מוזיקה כאמנות. התחלתי לשמוע דרים ת'יאטר, לבדוק את העולם של הפרוג לשמוע להקות כמו יס וקינג קרימזון וזה הלך והתרחב. למדתי ברימון שנה וחצי ולמדתי גם בשטריקר. אף פעם לא הבנתי למה אנשים מתוך בחירה או שלא מתוך בחירה מתרכזים בסגנון מסוים וצר. למשל, בתקופת הלימודים למדתי חמש שנים ג'אז ולא ניגנתי עם דיסטורשן בכלל. עד היום אני לא מצליח להבין את זה – מוזיקה היא עולם כל כך גדול והכל כל כך מסקרן.

באמת, למה מוזיקאים נשארים בתוך תחום צר?

אייל: לדעתי זה פחות עניין של סגנון ויותר עניין של מה אתה אומר בתור אומן. למשל הרבה מהפרוג שנעשה היום בעולם נשמע פחות או יותר אותו דבר. זה לא שקינג קרימזון וג'נטל ג'יאנט נשמעו אותו הדבר, זה שהרבה להקות היום נשמעות כמו חיקוי של ג'נסיס, חיקוי של יס.

אור: אני כל כך לא מסכים. בפועל הלהקות שאתם מדברים עליהם שהיו מיוחדות ביססו את הז'אנר אז הייחוס של להקות היום הוא אליהן. כשקינג קרימזון הוקמה, היו להם השפעות אבל לא הייתה להם קינג קרימזון. להקות היום פשוט שואבות את ההשפעה הסגנונית שלהם מלהקות העבר ולכן הן נשמעות כמוהן.

אז אתה מסכים שלהקות הפרוג נשמעות היום אותו הדבר?

אור: כן, אבל כך כמו בכל ז'אנר. לרוק, לביבופ, לבלוז לכולם היה תור זהב. נגני ג'אז רוצים להישמע כמו צ'ארלי פרקר ואז קונים את הספר ולומדים את הפראזות. כל נגן מתחייב לסטנדרט מסויים, גם אני למרות שאני מנסה לעשות את זה לשלי אבל אין מה לעשות, הדור שלנו הוא דור של מעתיקנים.

אבל גם הם היו מעתיקנים. השאלה מאיפה אתה מעתיק כי הם בניגוד לכך לא העתיקו מהלהקות שלידן אלא זו בדיוק הנקודה שהם נפרדו ממה שקרה במעגל הצר של סביבתם ואמרו אנחנו לא רוצים להיות כאלה אנחנו הולכים למקום אחר לגמרי. לדלתא בלוז למשל – לד זפלין, או ליצירות קלאסיות, פולחן האביב של סטרווינסקי למשל – קינג קרימזון. האם יש בעיה כיום של בינוניות?

אור: כן, אבל בכל סגנון.

אייל: כאשר אמרתי שהכל נשמע אותו הדבר, התכוונתי שהמוזיקה הופכת רק למאפיין הסגנוני ומאבדת את האישיות של האמן. לדוגמה: כשאתה הולך לבי"ס למוזיקה אתה לומד, למשל, איך לכתוב דברים בסגנון באך. חוק מספר אחד: באך לא היה עושה קווינטות מקבילות. יש לך בתי ספר בארץ ובעולם שזו שיטת הלימוד שלהם להלחנה. תלמד בדיוק מה מלחינים מהעבר עשו, ורק כשתוכל לחקות אותם תדע כיצד להלחין.

בפועל מה שקורה הוא שאם אתה לומד את כל החוקים הללו וחוקר לעומק את באך, תראה שהוא דווקא שבר את החוקים של עצמו. כל האמנים בהיסטוריה, שכתבו יצירות בעלות ערך, לא רק ששברו את החוקים של עצמם, הם גם לא התייחסו אליהם בכלל. מה שהיה חשוב להם הוא האמת האומנותית. היום יש לך המון להקות בגלל הנגישות ללימוד נגינה באינטרנט, אבל כשאתה מעתיק מרכיבים אתה עדיין לא יוצר אומנות. למשל: יש ביוטיוב מדריכים כיצד ליצור דאב-סטפ מהביט הראשון ועד סיבוב ה EQ האחרון, אבל האם אלו יהיו קטעים ברמה של סקרילקס? לא, כי סקרילקס הוא אמן. האחרים הם טכנוקרטים, ויש המון כאלה היום בגלל הנגישות של המידע. אני הייתי שמח אם היו פחות טכנוקרטים ופחות מוזיקה.

אור: אני מאוד מתחבר למה שאייל אומר והטכנוקרטיה הזו היא לא רק מול מחשב אלא באה לידי ביטוי גם בקומפוזיציה. בשיעורים שאני מלמד אני מדבר הרבה על העניין שהאינטואציה, למידה מתוך ספיחה של מה שאתה שומע, זה סוג של למידה שמטעה אותך. כאשר אתה מנסה לכתוב, אתה מנסה לכתוב משהו שנכתב כבר. אתה צריך להלחם כדי להוציא את מה שאתה רוצה ולא את הדבר שיושב לך בראש. הכתיבה האינטואיטיבית של ליין בסגנון מסויים שהולך מכאן לכאן כמו באך או לד זפלין או המעבד של שרית חדד, יתבצע לפי האידיאל שאני מכיר. אבל אם אני רוצה להביא אותו ממני, זאת המלחמה.

אז כתיבת מוזיקה כפי שאתם הייתם רוצים היא מאבק

אייל: הייתי בבית ספר למוזיקה, אני מסתובב כל היום עם מוזיקאים, והבעיה הכי קשה מבחינתי היא הבעיה המקצועית. כל החיים אתה יושב ולומד כלים, טכניקת נגינה, שירה עיבוד וכדומה. ואז מגיע הרגע של ליצור משהו שלך וזה נורא קשה בדיוק, בגלל שלמדת כל החיים איך לעשות את הדבר ׳הנכון׳.

אור: כדי להיות עצמך אתה צריך להיות כל אחד אחר ואז תדע מה זה להיות עצמך. אבל זה מצחיק – המקום שאני הכי התחברתי אליו וגרם לי לומר לאייל עשרות פעמים: ״למה לא לקחת אותי לנגן איתך בתקופה של הקליפים ביוטיוב?״, זה המקום שבו הקשבתי לחומר ואמרתי – זה משהו שמעולם לא שמעתי. אני הרגשתי במוסיקה של אייל שכל ליין נכתב לא מתוך הכרח או תבנית סגנונית אלא מתוך שירות של כל ליין ריתמי או מלודי לקומפוזיציה וזה מבחינתי משהו שהוא אמיתי ולא בא מאינרציה. ההיגד האומנותי לא בא מאינרציה.

אייל: וזו לא עבודה טכנית, אלא מנטאלית.

בימים הקרובים Project RnL ישימו פעמיהם להופיע בתערוכת NAMM 2014 הנערכת באנהיים קליפורניה. תוכלו לפגוש אותם בדוכן של Two Notes Audio Engineering.