ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, מבכה את שני המנהיגים – יצחק רבין ואריאל שרון – שישראל איבדה בעשור שבין נובמבר 1995 לסוף 2005. במאמר שכתב בעמוד הפייסבוק שלו מצביע דיסקין על התכונה המרכזית שהבדילה בין שני אלה – לבין שאר ראשי הממשלות. שניהם ניסו לעצב מציאות ולא להיגרר אחריה.

הנה דבריו של דיסקין. לא נגענו:

ישבתי שלשום בגבעת הכלניות מעל חוות השקמים בזמן שטמנו את אריאל שרון ליד אשתו האהובה לילי.

חשתי עצב רב על כך שאדם כה מיוחד וכה חריג שחייו היו שזורים עמוקות בצמתים כה משמעותיים בתולדות מדינת ישראל, פתאום איננו אתנו יותר.

פתאום תפסתי כי בתוך עשור בין נובמבר 1995 לסוף 2005 איבדנו שני מנהיגים בסדר גודל נדיר וכל כך שונים ממה שאנו רגילים אליו. זה מחיר כבד ואולי אף כבד מדי לעם ולמדינה המתמודדים עם אתגרים כה גדולים.

איבדנו שני מנהיגים שניסו כל אחד בעתו וכל אחד בדרכו לעצב את המציאות ולא להיגרר אחריה. שניהם תרמו תרומה יוצאת דופן למדינת ישראל בתחומים רבים ולצד זה גם טעו לא פעם ולא פעמיים מכיוון שאלו שעושים גם טועים ולעיתים גם טעויות גדולות.

אולם גדולתם של השניים הייתה בכך שהם ניסו לייצר תקווה, לשנות אווירה ולא לעסוק רק בהתנהלות, בהישרדות פוליטית, ובהפרחת סיסמאות והפחדות יומיומית בלתי פוסקות.

אלו שני מנהיגים שידעו כי בהחלטות שקיבלו (הסכם אוסלו וההתנתקות מעזה) הם יוצאים לדרך עתירת סיכונים ומהמורות אולם הבינו היטב כי הזמן אינו משחק לטובתנו ואם לא ננסה לכל הפחות לעצב את עתידנו – ניגרר אחר ההתפתחויות, נאבד נקודות, ובסופו של יום יכתיבו לנו את עתידנו באופן שלא יאפשר את מימוש חזון המדינה הדמוקרטית יהודית שגם 65 שנים לאחר קום המדינה טרם מומש.

והטרגדיה הגדולה היא שהראשון – יצחק רבין, מצביא ומדינאי למוד קרבות ושבע מלחמות, נרצח אחרי מסע הסתה מזעזע משום שניסה להוביל תהליך מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. אפילו היום, 18 שנים אחרי, קשה לי להאמין במה שאני כותב: יצחק רבין "נרצח" ועוד על ידי בן עוולה יהודי שעבר שטיפת מוח דתית-לאומית קיצונית, הגורמת לאנשים להאמין כי אחדות הארץ חשובה מאחדות העם, וכי קדושת האדמה חשובה מקדושת האדם. אין ספק כי אנו "עם סגולה" ו"אור לגויים"…

השני – אריק שרון גם הוא מצביא ומדינאי וגם הוא למוד קרבות ושבע מלחמות, החל להוביל מהלך דרמטי ומעצב מציאות, שנגדע באיבו בשל אותו אירוע מוחי ושקיעתו בתרדמת בת שמונה שנים. ושימו לב לפרט "שולי" – גם לאחר פטירתו קמה שטופת מוח אחרת, החברה בכנסת ישראל במפלגה דתית-לאומית ציונית והודתה לקב"ה על לכתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. מכיוון שמאז היא הספיקה לפרסם התנצלות ואף השתתפה בטכס האשכבה הממלכתי, אפשר להיות רגועים שלמדנו את הלקח…

עד שלא יקום לנו (או שאולי יתעשת לנו ) מנהיג בסדר גודל של השניים הללו, שיבין כי שלום עושים עם אויבים, כי אווירה של שלום נוצרת על ידי מנהיגים שמובילים שינוי ולא מתרחשת מעצמה, וכי עשיית שלום אינה "משחק האשמות" אלא ניסיון לבנות אמון – נגיע למצב שהפתרון ייכפה עלינו במקרה הטוב ובמקרה הרע – הפתרון לא ייכפה עלינו, אולם החזון הציוני של האבות המייסדים יתפוגג ונהפוך למדינה אחרת וכנראה שגם לא כל כך מקובלת בעולם המערבי.

יצחק רבין ואריאל שרון, יהי זכרכם ברוך!