ביום שהנהלת אורט זימנה את המורה אדם ורטה לשימוע לפני פיטורין, ישבנו ארבע חברות לא צעירות בבית קפה ותכננו את חגיגת שנת השבעים של בוגרי מחזור י' של התיכון ע"ש גרינברג בקריית-טבעון (רשת אורט לא הייתה אז בתמונה). חיים גרינברג, סופר, פובליציסט ומנהיג ציוני סוציאליסטי שעל שמו קרוי בית הספר, היה ודאי מתהפך בקברו בשמעו על ציד המכשפות במוסד המנציח את שמו. כשסיימנו את בית הספר בשנות השישים הראשונות, לא פיללנו שכעבור חמישים שנה נתבייש במוסד בו רכשנו דעת ובו בילינו ארבע שנים יקרות בנעורינו.

דרך ארוכה ולא כל כך מוצלחת עשתה מערכת החינוך מ-1962 עד 2014, הן בהישגיה הלימודיים והן בדרכה החינוכית. מאז שנות השישים של המאה שעברה הידרדרו ההישגים של תלמידי ישראל מעשור לעשור, בעוד שב-1963/4 היינו בראש טבלת ההישגים הבינלאומית של תלמידי כיתות ד' ו-ח', הרי שכבר בשנות השמונים נראה בבירור שמצב ההישגים של תלמידינו בכי רע. אפשר לקשור זאת לסדרי העדיפות של ממשלות הימין ולעמדות של שרי החינוך בעשור האחרון. לימור לבנת, גדעון סער ושי פירון מחנכים את התלמידים לא לסקרנות, לסובלנות ולשלום אלא ללאומניות, לגזענות ולפונדמנטליזם יהודי, ערכים שמונחלים בסיורים לחברון ובטיולים לאושוויץ שמהם חוזרים התלמידים עם תחושת קורבנות המתירה לנו היהודים לעולל לזולת כמעט כל מה שעוללו לנו. שר החינוך הקודם פיטר את אדר כהן, המפקח על לימודי האזרחות, ושר החינוך הנוכחי מגבה בשתיקתו את הנהלת אורט בניסיונה להשתיק מורה המעודד את תלמידיו לשאול שאלות ולדון בסוגיות קשות.

מדהים כיצד תלמידה אחת יכולה לגרום בקלות להכפשתו הציבורית ואולי אף לפיטוריו של מורה. בלי לבקש תגובה מעשרות תלמידיו האחרים ומעמיתיו המורים, נקרא אדם ורטה לשימוע לפני פיטורין, שבמהלכו יעצו לו הממונים בנימוס להתפטר ולחסוך מהם את אי הנעימות שבפיטורים כפויים. המסר למורים האחרים חד וברור: אל תנסו לעורר דיון בכיתה, אל תביעו עמדות ליברליות או ביקורתיות ובעיקר, התיישרו עם שר החינוך ועם הממונים עליכם. מצד אחר, לא יאונה לכם כל רע אם תמנעו מדיון בסוגיות מעוררות מחלוקת (משימה קשה בהוראת היסטוריה ואזרחות) או תנקטו עמדות  שימצאו חן בעיני הממונים: לא להסכם עם הפלסטינים, כן להתנחלויות, לא לסובלנות וכן לגזענות.

אין פלא שמורים בבתי ספר על-יסודיים מדווחים על אווירת פחד.  הרי בכל כיתה עלול להימצא  תלמיד שילשין עליך שאתה לא מספיק ציוני / פטריוט /  ובקרוב גם דתי. קל לשער מה תעשה פרשת ורטה לאווירה בכיתות ולסמכותם הרעועה בין כה וכה של המורים. התלמידים הרי חשים בחולשתו של המורה ובכוחם "להלשין" ולגרום לפיטוריו.

באותה עת מרביצים עשרות מורים תורות לאומניות וגזעניות בבתי ספר ממלכתיים דתיים, בישיבות תיכוניות ובישיבות הסדר. מקרב הבוגרים של מוסדות אלה צומחים עשבים שוטים בדמות נערי "תג מחיר". כל אלה אינם מדאיגים את שר החינוך המפרסם מעל כל במה את מהפכת "הלמידה המשמעותית" ואינו מתפנה לעקור או לפחות לגנות את המעשים הנפשעים של נערי הגבעות.

 זו המדינה שממנת את שכרו של הרב דב ליאור, ראש ישיבת הסדר שמטיף לתלמידיו ש"עם האויב הערבי המבין רק את שפת הכוח, לא היה שלום, אין שלום ולא יהיה שלום. אין מקום לאויב זה, הממשיך לשפוך דם יהודי, בתוך שטחי ארצנו הקדושה", ותומך בספר "תורת המלך" המתיר רצח ערבים.

התלמידה ספיר סבח כותבת שלדברי ורטה צה"ל אינו מוסרי. אבל צה"ל, כמו כל צבא, אינו אמור  להיות מוסרי. צבא הוא רע הכרחי. אנשי צבא מתאמנים ומתכוננים למלחמה בה הם אמורים לגרום סבל, להרוג ולהכניע "את האויב". בארצות שואפות שלום הצבא מצומצם, הן מבחינת המשאבים העומדים לרשותו והן מבחינת כוחו הפוליטי, בעוד שלמערכת הביטחון בישראל משאבים אדירים וכוח פוליטי עצום. עם זאת, הבעיה אינה בצה"ל אלא בממשלה שתפקידה להתוות מדיניות ולפקח על הצבא. ראש ממשלה שאינו מגנה את עברייני תג מחיר ושר חינוך שאינו מגן על מורה מפני התקפותיה של תלמידה מתלהמת, הם שאינם מוסריים, הם ולא צה"ל.

כמו אדם ורטה, גם אני וחברותי לכיתה בבית הספר התיכון ע"ש גרינברג חשות נבגדות ואיננו יודעות לאן נוליך את החרפה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של מיכל פנט-פלג"]