"אומץ ליבה של שולמית אלוני נועד לבטא אמת גם כאשר היא לא פשוטה כואבת בועטת ומקוממת. ערכיה של שולה – השלום, השוויון והצדק החברתי – הם האמת אשר תנצח". כך אמר היום נשיא המדינה, שמעון פרס, בהלווייתה של שולמית אלוני. אלוני הובאה היום אחר הצהריים למנוחות, בבית העלמין בכפר שמריהו. ליוו אותה בדרכה האחרונה גם השרים לשעבר יצחק הרצוג, בנימין בן אליעזר ומשה שחל.

"באנו להיפרד משולה אך לא ניפרד מדרכה", אמר הנשיא פרס. "שולה הלכה לעולמה, אך עולמה ומורשתה יישארו. שולה היה אומץ לב אזרחי – אמיתי ואותנטי – אשר לא נועד לכבוש לבבות או לעשות רושם אלא לבטא אמת גם כאשר היא לא פשוטה, כואבת, בועטת ומקוממת. בקומה זקופה, לא נכנעה והוסיפה להיות רוח בעוצמותיה למרות כל האכזבות.

"שולה כמעט לא ידע מה זה רוב אך תמיד ידעה מה זה מיעוט", אמר הנשיא פרס. "מורשתה היא תוחלת ותקווה – לתקווה כי האמת תגיע, גם אם תאחר לבוא. מי שלא הסכים אתמול ימצא עצמו מסכים איתה לגבי המחר. היא רצתה מחר אחר, את אהבת הארץ ולתקן אותה. היא האמינה כי אין דרך ארץ אלא אם כן יש דרך יותר טובה לארץ. היא הציגה את הנשגב בצורה נפלאה גם אם מקוממת וללא פשרות. שולה תרמה בדרכה המיוחדת יותר מרבים שתרמו בדרכם שהייתה נחלת הרבים. ישראל זקוקה לשולה אחת כזו לא פחות משזקוקה לרוב גדול  והסכמה רבתית. קול של בדולח שמרגש אף על פי שבוטה. אנו זקוקים לקול הזה כיון ובלבנו אנו אוהבים את הארץ ורוצים שתהיה כפי שצריכה להיות".

פרס סיפר: "הכרתי את שולה במדשאות בין שמן ובאוהלי אלומות. סוניה ושולה היו חברות בנפש – שתי נשים שמעולם לא אמרו צליל אחד מזויף או דבר שקר אחד. באוהל רואים דברים שלא רואים מחוצה לו והוא ששתיהן היו נשים מאד צנועות, מאד רגישות. המראה הציבורי עשה מעט עוול לשולה – אך שולה היתה ציביליזציה שלמה אשר לא דמתה לאף אחת אחרת. לעיתים הרוח העיפה את האוהל, אך תמיד נשבה בו רוח טובה ונפלאה, רוח זו הייתה בכנפיה של שולה.

"ערכיה של שולה – השלום, השוויון והצדק החברתי הם האמת אשר תנצח. למרות שמתה היא תוסיף ללכת ורבים שלא הלכו אתה ילכו בעקבותיה לעולם נכון יותר, ואמיתי יותר. האמת של שולה לא בוזבזה והאומץ שלה לא ילך לאיבוד. נזכור אותה לא רק על שעשתה אלא כתוחלת שלא ניתן לכבותה, עד שתהיה עמוד טווח חדש לעולם – יהיה זכרה ברוך".

יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, אמרה בנאום ההספד שלה: "אני גאה להשתייך לדור, שהפנים משולמית אלוני על עליונות העיקרון של שוויון מוחלט בין כל בני-האדם, ללא הבדל דת, מין, גזע ומגדר; על הנשגבות של חיים לסיום הכיבוש וחתירה לשלום; שנחשף דרכה לפמיניזם ולרעיון השערורייתי, שנשים הן גם כן בני-אדם; ושבהשראתה, הולך יום יום עם סרגל מוסרי, שמציב בראשו את השאיפה הבלתי פוסקת, להשגת חופש מוחלט מכפיה, ומניצול לכל בני-האדם באשר הם. ומעל לכל, חוסר נכונות להתפשר או להתערטל מערכיה ועקרונותיה, למען השררה או הכבוד. זו מורשתה.

"למרבה הצער, אף לא דבר אחד מכל אלה, קיים אצל ההנהגה שלנו כיום. יש לנו ראש ממשלה פסיבי ופחדן, שנעדר את האומץ להוביל תהליך שלום, ולהבטיח את עתידה הדמוקרטי של מדינת-ישראל. ראש-ממשלה, שמעדיף לעסוק בהסתה ובהפחדה , נגד שואה שניה מדומיינת, נגד האמריקאים, נגד מבקשי מקלט, נגד ארגוני זכויות-אדם – הכול, כדי להימנע מעשיית צדק היסטורי איתנו ועם הפלסטינים.

"יש לנו הנהגה פחדנית, שלא מסוגלת להתייצב נגד גילויי אלימות מכוערים מאין כמוהם. יש לנו שר-חינוך, שאין לו את טיפת האומץ ויושרה, הנדרשים כדי לעשות את המובן מאליו, ולהגן על אדם ורטה, המורה מקרית-טבעון, שבית-הספר שלו דרש ממנו להתפטר אחרי שהואשם בשמאלנות, והפך למושא של איומים ואלימות מילולית קשה מצד הבריונים הפשיסטים של הימין. במקום להגן עליו ולהשתיק את הקולות המבחילים האלה, הוא נאלם דום ונכנע לפופוליזם הרסני.

יש לנו כנסת מתלהמת, שבמקום להגן ולבצר את צביונה הדמוקרטי של המדינה, במו ידיה היא דורסת את עקרונות חופש הביטוי והפלורליזם, מחוקקת חוקים מפלים, מקרתיסטיים ואנטי דמוקרטיים, ומאיצה את הריקבון שפשה בדמוקרטיה הישראלית.

"אין מחויבות אמתית להגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם, הכול עניין של קוניוקטורה פוליטית מזדמנת ואופורטוניזם. לכן, דווקא מול הלך רוח ציבורי גזעני, מסית ואלים, אין לנו את הפריווילגיה של לא להיות אמיצים. אנחנו חייבים למצוא את הכוח להיאבק, למען דרכה של שולה".

בנה, פרופ' נמרוד אלוני, אמר: "שום קיקלופ לא הפחיד אותה, לא צרי מוחין, לא רבנים ולא כהניסטים בריונים. לאחרונה נקברו כאן גיבורים אחרים כמו איינשטיין ושרון – אבל אמא שלי הייתה ממין אחר. על הדגל שלה נחקקו החופש, התרבות והאחריות. היא לא הסכימה עם שום השתקה ושום אפליה בתואנה של עם נבחר. היא בערה ברוח החופש, והלהיטה אחרים. לממסד הדתי זה היה לצנינים – שרת החינוך שקראה לאדם לממש את עצמו בכל הדרכים. אמא הייתה האחרונה שלא היה לה אלוהים. בחדרי בטנה ישבו על המשמרת הנביאים, בקדמת מצחה לא הפסיק לדרוש סוקרטס, ובלבה המו יוצרים, משוררים ואנשי הגות – וכולם דרשו חירות עם מטען גדול של תרבות ואחריות".