Skip to content

בלט-ג'אז מונטריאול בישראל: לרקוד בכיף

להקת המחול המודרני חוזרת להופעות בתל-אביב עם שלוש עבודות, שמשלבות קצב מסחרר, מוזיקה סוחפת ושמחת חיים. אחת מהן היא של הישראלי ברק מרשל, גרסה קומית ל"סינדרלה", כשבמקום נעל מסתובב הגיבור עם סיר ומחפש את המכסה המתאים לו בקרב הנשים. יהיה שמייח

בלט-ג'אז מונטריאול בישראל: לרקוד בכיף

להקת המחול המודרני חוזרת להופעות בתל-אביב עם שלוש עבודות, שמשלבות קצב מסחרר, מוזיקה סוחפת ושמחת חיים. אחת מהן היא של הישראלי ברק מרשל, גרסה קומית ל"סינדרלה", כשבמקום נעל מסתובב הגיבור עם סיר ומחפש את המכסה המתאים לו בקרב הנשים. יהיה שמייח

הרחק מתפיסת הבלט המודרני המופשט בעל האכסיומות הנוקשות של מותר ואסור – בממלכת ה"כייף-לנד" נוסדה לפני 40 שנה להקת בלט-ג'אז מונטריאול. הלהקה, שמגיעה בתחילת פברואר להופעות בישראל, מקפידה שהציבור יהיה שותף לעשייה וייהנה ממופע נגיש בעל נרטיב וסיפור עלילה הנהיר וברור גם לקהל הצופים. כינוייה של הלהקה הפך ל-"Feel Good Company'" כשהנאת הצופים היא חלק בלתי נפרד מהתפיסה האמנותית, בלי לוותר על רמת המצוינות והשלמות הווירטואוזית של הרקדנים.

מלחמת מינים צבעונית. "הארי" של ברק מרשל. צילום: gregory batardon

הסגנון המייחד את הלהקה מאפשר לכל אחד מהרקדנים חופש ביטוי. הלהקה היא מעין "מעבדה" המאפשרת לרקדנים להתפתח תוך כדי מחול. הדגש הוא על תנועות ידיים – בלט של פלג הגוף העליון לא פחות מ"המראות" אל על. בחזרה הכללית עם המנהל האמנותי של הלהקה, לואי רוביטיי, אפשר לראות את חברי הלהקה יושבים סביב שולחן ענק ומתרגלים את בלט תנועות הזרועות והידיים.

הלהקה, שכבר ביקרה בישראל, חוזרת למשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב עם שלוש עבודות מרתקות. "הארי" – יצירתו עטורת הפרסים של הכוריאוגרף ברק מרשל בסיוע ענבל נמירובסקי ואסנת קלנר. ברק הוא ישראלי-אמריקני שהיה כוריאוגרף הבית של להקת בת-שבע. בנה של מרגלית עובד, כוכבת תיאטרון המחול "ענבל" ובן לאב ממוצא אינדיאני. מרשל הגיע לעולם המחול מעולם המוזיקה. בעבר היה זמר שהופיע אפילו עם הצ'לן יו-יו-מא. "המוזיקה היא המעצבת את התנועה בעבודתי", אומר מרשל. "בתחילה אני בוחר את קטעי המוזיקה ורק אחר-כך אני מעצב דרכם את התנועה. ביצירה הזו אני משתמש במוזיקה מגוונת כולל שירי עם ישראליים ומוזיקה מסורתית".

 ב"הארי" יש שילוב של קטעי אופרה, ג'אז, פלמנקו, מוזיקה אינדיאנית, אפריקנית, רוק ואיך אפשר בלי יידיש. ממריה קאלאס עד ויין ניוטון. הארי הוא גיבור המתגרה באלים, באכזריותם של בני אדם ובמוות. כל זה למען האישה שאותה הוא אוהב. סיפור העלילה נראה כמו גרסה קומית ל"סינדרלה", כשהפעם במקום נעל מסתובב הארי עם סיר ומחפש את המכסה המתאים לו בקרב כל הנשים שסביבו.

"הארי" היא יצירה תוססת וקצבית, שבה מתנהל קרב למען האהבה – ולא סתם קרב אלא דגל אדום כדם מונף, וה"מלחמה", בין הגברים לנשים נעשית באמצעות כדורים צבעוניים שמתפוצצים. הריקוד משלב לחימה בין קבוצות רקדנים, וקטעי טריו ודואטים. אין אפילו שבריר שנייה ללא תנועה מסחררת.

קחו אותם בקלות. בלט-ג'אז מונטריאול. צילום: benjamin von wong

ניגוד רגוע לשיכרון הקצב הוא הדואט, שיצר הכוריאוגרף הצרפתי בנג'מין מילפייה עבור הרקדנים סלין קאסון וסבסטיאן מרקובצקי (שאותו יחליף בארץ אלכסנדר היל). על רקע מוזיקה לפסנתר של פיליפ גלאס – מוזיקה שהיא מעין "קטע מאין סוף" בחזרותיה האוניפורמיות – מובלט ביתר שאת המתח שנוצר בין שתי הדמויות  הרוקדות בחושניות מלאת עצמה היולית. מילפייה, שיהיה בעתיד הקרוב מנהל הבלט של בית האופרה של פאריז, יצר גם גרסה משלו ל"מפצח האגוזים" ויצירת סולו לרקדן הנודע מיכאל ברשיניקוב.

הכוריאוגרף הסיני-קנדי עטור הפרסים וון וויי ואנג יצר עבור הלהקה את Night Box – יצירה שמציירת את העיר המתעוררת לחיים -באמצעות צלילים, מקצבים מוזיקה והבהוב בלתי פוסק של אורות ויצירה מחשמלת המשלבת בין אהבה, מיניות ושמחה. ואנג ממזג  ריקודי רחוב, מחול מודרני, ותאורה קסומה. בכל אילו משולבים הקרנות וידיאו  ופסקול מרתק וסוחף. זוגות הרוקדים נעים בקבוצה מתלכדים ומתפצלים לסירוגין.

לא הייתי מחמיצה את המפגש עם עולם מרתק ותוסס זה של שיכרון קצב ומוזיקה סוחפת.

הרחק מתפיסת הבלט המודרני המופשט בעל האכסיומות הנוקשות של מותר ואסור – בממלכת ה"כייף-לנד" נוסדה לפני 40 שנה להקת בלט-ג'אז מונטריאול. הלהקה, שמגיעה בתחילת פברואר להופעות בישראל, מקפידה שהציבור יהיה שותף לעשייה וייהנה ממופע נגיש בעל נרטיב וסיפור עלילה הנהיר וברור גם לקהל הצופים. כינוייה של הלהקה הפך ל-"Feel Good Company'" כשהנאת הצופים היא חלק בלתי נפרד מהתפיסה האמנותית, בלי לוותר על רמת המצוינות והשלמות הווירטואוזית של הרקדנים.

מלחמת מינים צבעונית. "הארי" של ברק מרשל. צילום: gregory batardon

הסגנון המייחד את הלהקה מאפשר לכל אחד מהרקדנים חופש ביטוי. הלהקה היא מעין "מעבדה" המאפשרת לרקדנים להתפתח תוך כדי מחול. הדגש הוא על תנועות ידיים – בלט של פלג הגוף העליון לא פחות מ"המראות" אל על. בחזרה הכללית עם המנהל האמנותי של הלהקה, לואי רוביטיי, אפשר לראות את חברי הלהקה יושבים סביב שולחן ענק ומתרגלים את בלט תנועות הזרועות והידיים.

הלהקה, שכבר ביקרה בישראל, חוזרת למשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב עם שלוש עבודות מרתקות. "הארי" – יצירתו עטורת הפרסים של הכוריאוגרף ברק מרשל בסיוע ענבל נמירובסקי ואסנת קלנר. ברק הוא ישראלי-אמריקני שהיה כוריאוגרף הבית של להקת בת-שבע. בנה של מרגלית עובד, כוכבת תיאטרון המחול "ענבל" ובן לאב ממוצא אינדיאני. מרשל הגיע לעולם המחול מעולם המוזיקה. בעבר היה זמר שהופיע אפילו עם הצ'לן יו-יו-מא. "המוזיקה היא המעצבת את התנועה בעבודתי", אומר מרשל. "בתחילה אני בוחר את קטעי המוזיקה ורק אחר-כך אני מעצב דרכם את התנועה. ביצירה הזו אני משתמש במוזיקה מגוונת כולל שירי עם ישראליים ומוזיקה מסורתית".

 ב"הארי" יש שילוב של קטעי אופרה, ג'אז, פלמנקו, מוזיקה אינדיאנית, אפריקנית, רוק ואיך אפשר בלי יידיש. ממריה קאלאס עד ויין ניוטון. הארי הוא גיבור המתגרה באלים, באכזריותם של בני אדם ובמוות. כל זה למען האישה שאותה הוא אוהב. סיפור העלילה נראה כמו גרסה קומית ל"סינדרלה", כשהפעם במקום נעל מסתובב הארי עם סיר ומחפש את המכסה המתאים לו בקרב כל הנשים שסביבו.

"הארי" היא יצירה תוססת וקצבית, שבה מתנהל קרב למען האהבה – ולא סתם קרב אלא דגל אדום כדם מונף, וה"מלחמה", בין הגברים לנשים נעשית באמצעות כדורים צבעוניים שמתפוצצים. הריקוד משלב לחימה בין קבוצות רקדנים, וקטעי טריו ודואטים. אין אפילו שבריר שנייה ללא תנועה מסחררת.

קחו אותם בקלות. בלט-ג'אז מונטריאול. צילום: benjamin von wong

ניגוד רגוע לשיכרון הקצב הוא הדואט, שיצר הכוריאוגרף הצרפתי בנג'מין מילפייה עבור הרקדנים סלין קאסון וסבסטיאן מרקובצקי (שאותו יחליף בארץ אלכסנדר היל). על רקע מוזיקה לפסנתר של פיליפ גלאס – מוזיקה שהיא מעין "קטע מאין סוף" בחזרותיה האוניפורמיות – מובלט ביתר שאת המתח שנוצר בין שתי הדמויות  הרוקדות בחושניות מלאת עצמה היולית. מילפייה, שיהיה בעתיד הקרוב מנהל הבלט של בית האופרה של פאריז, יצר גם גרסה משלו ל"מפצח האגוזים" ויצירת סולו לרקדן הנודע מיכאל ברשיניקוב.

הכוריאוגרף הסיני-קנדי עטור הפרסים וון וויי ואנג יצר עבור הלהקה את Night Box – יצירה שמציירת את העיר המתעוררת לחיים -באמצעות צלילים, מקצבים מוזיקה והבהוב בלתי פוסק של אורות ויצירה מחשמלת המשלבת בין אהבה, מיניות ושמחה. ואנג ממזג  ריקודי רחוב, מחול מודרני, ותאורה קסומה. בכל אילו משולבים הקרנות וידיאו  ופסקול מרתק וסוחף. זוגות הרוקדים נעים בקבוצה מתלכדים ומתפצלים לסירוגין.

לא הייתי מחמיצה את המפגש עם עולם מרתק ותוסס זה של שיכרון קצב ומוזיקה סוחפת.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן