"סוכריות": טעם של החמצה

הבמאי יוסף פיצ'חדזה ניסה לעשות ישראלי בסגנון קוונטין טרנטינו, אך "סוכריות" שלו הוא סרט אובדני ומדכדך למרות הצילומים היפים והמשחק הטוב

"סוכריות": טעם של החמצה

הבמאי יוסף פיצ'חדזה ניסה לעשות ישראלי בסגנון קוונטין טרנטינו, אך "סוכריות" שלו הוא סרט אובדני ומדכדך למרות הצילומים היפים והמשחק הטוב

[rating=2]

הבמאי הישראלי יוסף פיצ'חדזה, יצר סרטים לא רעים עד כה: "לנגד עיניים מערביות" (1996), "בסמה מוצ'ו" (2000) ו"שנת אפס" (2004). לאחר שנים רבות של אי-יצירה, הוא חוזר בקומדיה שחורה, מרירה עד מאוד. בשילוב מבולגן של שוטים ארוכים, תנועות מצלמה איטיות, מחווה לשקספיר ובעיקר לקוונטין טרנטינו, הסרט "סוכריות" עוסק באינספור נושאים – יהודים, פלסטינים, נאצים, רוסים, בישול, אהבה, שנאה, דיכאון ומוות – ומרוב פיתולים, נראה כי הסרט מגיע במהירות ומתרסק על המסך באינספור רסיסים של סצנות.

צבעוניות מרשימה ואפלוליות עגומה. וילוז'ני ומושונוב. צילם: פרד קלמן. באדיבות סרטי יונייטד קינג

באופן כללי ל"סוכריות" היה פוטנציאל עצום: חלק מהשחקנים המשובחים ביותר בישראל כיום לוהקו לסרט: מוני מושונוב, מכרם חורי, מנשה נוי, שרה אדלר ושמואל וילוז'ני, וכולם מדברים את הדיאלוגים בצורה נפלאה, והמשחק ללא דופי. לא רק זאת, גם צלם הסרט נחשב כאחד מצלמי הקולנוע הגדולים בדורנו: פרד קלמן, יליד גרמניה, שאחראי על הסינמטוגרפיה והאסתטיקה של סרטים כ"הסוס מטורינו" ו"האיש מלונדון", כך שהתוצאה, היא ש"סוכריות" מצולם להפליא, בצבעוניות מרשימה מול אפלוליות עגומה בסצנות קודרות במיוחד.

הסיפור מתאר את התחרות העזה בין שני משווקי סוכריות – ישראלי ופלסטיני, והניסיון שלהם להשתלט על שוק רשתות השיווק. פיצ'חדזה מעמיס על העלילה גם סכסוכים פוליטיים, אידיאולוגיים, היסטוריים ומשלב בכל זה הרבה דם, רצח ונקמה. המתכון להכנת הסוכריות נשמר איפשהו מאחורי הקלעים, בעוד שחלק מהעלילה חוזר על עצמו שוב ושוב ונראה כי אובדניות הייתה לא רק בסיפור, אלא גם בחדר העריכה. הסרט ארוך מאוד, כמעט שעתיים ורבע, ואיפשהו העורך, דב שטויר (שהוא גם המפיק והתסריטאי), לקח על עצמו יותר מדי תפקידים ושכח לסנן. התוצאה היא חומרי גלם טובים, עם תפירה עמוסה ולא נכונה.

בראיון אמר פיצ'חדזה, שהתסריט מבוסס על כתבה שקרא בעיתון, אשר סיפרה על מלחמה בין יצרני קפה יהודים וערבים. הוא אף טען שהסרט עוסק באנושיות של בני האדם. אולם המסקנה של הצופים, היא שהדמויות בסרט אינן בני אדם, אלא חלקן הגדול מתנהג כחיות שיש להכניסן לכלוב. "סוכריות" מותיר טעם של החמצה בפי הצופים, כשמצד אחד סגנוניות ויזואלית מרהיבה ומשחק נהדר אל מול עלילה עגומה המדכדכת את הצופים. למעריצי הבמאי בלבד.

[rating=2]

הבמאי הישראלי יוסף פיצ'חדזה, יצר סרטים לא רעים עד כה: "לנגד עיניים מערביות" (1996), "בסמה מוצ'ו" (2000) ו"שנת אפס" (2004). לאחר שנים רבות של אי-יצירה, הוא חוזר בקומדיה שחורה, מרירה עד מאוד. בשילוב מבולגן של שוטים ארוכים, תנועות מצלמה איטיות, מחווה לשקספיר ובעיקר לקוונטין טרנטינו, הסרט "סוכריות" עוסק באינספור נושאים – יהודים, פלסטינים, נאצים, רוסים, בישול, אהבה, שנאה, דיכאון ומוות – ומרוב פיתולים, נראה כי הסרט מגיע במהירות ומתרסק על המסך באינספור רסיסים של סצנות.

צבעוניות מרשימה ואפלוליות עגומה. וילוז'ני ומושונוב. צילם: פרד קלמן. באדיבות סרטי יונייטד קינג

באופן כללי ל"סוכריות" היה פוטנציאל עצום: חלק מהשחקנים המשובחים ביותר בישראל כיום לוהקו לסרט: מוני מושונוב, מכרם חורי, מנשה נוי, שרה אדלר ושמואל וילוז'ני, וכולם מדברים את הדיאלוגים בצורה נפלאה, והמשחק ללא דופי. לא רק זאת, גם צלם הסרט נחשב כאחד מצלמי הקולנוע הגדולים בדורנו: פרד קלמן, יליד גרמניה, שאחראי על הסינמטוגרפיה והאסתטיקה של סרטים כ"הסוס מטורינו" ו"האיש מלונדון", כך שהתוצאה, היא ש"סוכריות" מצולם להפליא, בצבעוניות מרשימה מול אפלוליות עגומה בסצנות קודרות במיוחד.

הסיפור מתאר את התחרות העזה בין שני משווקי סוכריות – ישראלי ופלסטיני, והניסיון שלהם להשתלט על שוק רשתות השיווק. פיצ'חדזה מעמיס על העלילה גם סכסוכים פוליטיים, אידיאולוגיים, היסטוריים ומשלב בכל זה הרבה דם, רצח ונקמה. המתכון להכנת הסוכריות נשמר איפשהו מאחורי הקלעים, בעוד שחלק מהעלילה חוזר על עצמו שוב ושוב ונראה כי אובדניות הייתה לא רק בסיפור, אלא גם בחדר העריכה. הסרט ארוך מאוד, כמעט שעתיים ורבע, ואיפשהו העורך, דב שטויר (שהוא גם המפיק והתסריטאי), לקח על עצמו יותר מדי תפקידים ושכח לסנן. התוצאה היא חומרי גלם טובים, עם תפירה עמוסה ולא נכונה.

בראיון אמר פיצ'חדזה, שהתסריט מבוסס על כתבה שקרא בעיתון, אשר סיפרה על מלחמה בין יצרני קפה יהודים וערבים. הוא אף טען שהסרט עוסק באנושיות של בני האדם. אולם המסקנה של הצופים, היא שהדמויות בסרט אינן בני אדם, אלא חלקן הגדול מתנהג כחיות שיש להכניסן לכלוב. "סוכריות" מותיר טעם של החמצה בפי הצופים, כשמצד אחד סגנוניות ויזואלית מרהיבה ומשחק נהדר אל מול עלילה עגומה המדכדכת את הצופים. למעריצי הבמאי בלבד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן