פרסים למפעל חיים ניתנים על תרומה ממשית של אדם לחברה, לתרבות או למדינה. במהותו הפרס מבקש לבטא סוג של הערכה לפועלו המצטבר של אדם, על שנות עמל בתחום מסוים, על התמקצעות, על תרומה מצטברת, ובכלל על אינספור אנקדוטות אשר לא הספיקו להיות מוערכות כל צורכן בסמוך להתרחשותן והיום הפכו למטען חריג של עשייה מבורכת.

למעשה מדובר בפרס לשם כבוד. בדרך כלל מקבל הפרס אינו מכוון את עצמו לכך, ואולי גם אי אפשר לכוון עצמנו לשם, אחרת היינו פועלים כדי להגיע לשם. פרס למפעל חיים אינו מובטח לאיש אך הוא גם סוג של איתות שיכול ויבוא יום ופועלך יזכה להכרה. המסע הסיזיפי של הזוכה נעשה נוכח אהבה בלתי מוסברת לתחום מסוים, על תרומה משמעותית, ואולי אין אף נימוק מדוע המקבל עושה את אשר הוא עושה, אך הוא פועל במסלול מסוים לאורך זמן. אלו הם הקריטריונים שאמורים להנחות את מקבלי ההחלטה שעה שיושבים הם על המדוכה של בחירת פרס למפעל חיים.

נכון, כל מפעל ומפעל שם את הדגש על תחום מסוים, על קטגוריה ייחודית, ושיקולי ועדה לקבלת מפעל חיים משתנים מתחום לתחום ונבחנים בהתאם לאותו התחום. כך, למשל, בשיקולי ועדת פרס למפעל חיים בתחום התקשורת והעיתונות לא יובאו בחשבון יכולותיהם המוסיקאליות של המועמדים, וזאת מהטעם שאלו אינן רלוונטיות לתחום הפרס. 

אלא שנפל דבר בפרס מפעל חיים של אקו"ם לשנת 2014 כאשר השופטים החליטו להעניק את הפרס לזמר אריאל זילבר. הטעם לכך הובא בנימוקי השופטים לבחירה: "ניכר כי זילבר הגדיר מחדש את המיינסטרים כשהוא מקרב את השוליים למרכז", פרטו השופטים בנימוקיהם. עוד כתבו: "הופעתו על הבמה מלאת כריזמה ושיריו רלוונטיים ומשפיעים גם היום, כשהם מדברים על אמת אמנותית, אמינות, כנות וכישרון עצום".

לכאורה אלו הם הקריטריונים שהיו צריכים להנחות את השופטים בבחירתם, ודי באלו כדי לזכות בפרס, אלא  שבחירתו זו עוררה גל מחאה ציבורי, ובהתאם לפרסומים, מאחורי ההתנגדות עמדה הגברת דליה רבין, חברת דירקטוריון באקו"ם, אשר בהודעה שיצאה מלשכתה נמסר שאכן היא מודעת היטב ליכולותיו המיוחדות של אריאל זילבר, היא אף מכנה אותו בהודעה "יוצר מחונן", אולם "דעותיו של זילבר בנושאי מיעוטים, זכויות הפרט והקהילה הגאה הן בעייתיות". על רקע אמירה זו ועמדה זו החליט אקו"ם לשלול את הפרס למפעל חיים ולהעניק פרס אחר, בעל חשיבות פחותה. ועל כך יש לתהות האם נכון להוסיף קריטריון נוסף להענקת פרס: בחינת דעותיו של המועמד לזכייה.

כדי להשוות נבחן סערה דומה שהתעוררה עם ההכרזה על פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל לחתן פרס ישראל בשנת 1992. ההתנגדות התעוררה בעקבות התבטאויותיו הקיצוניות של פרופ' ליבוביץ' כלפי הממסד הישראלי, חיילי צה"ל והקריאה לסרבנות. אגב גם אז מי שהתעורר נגד הענקת הפרס היה יצחק רבין ז"ל. כאשר נודע לפרופ' ליבוביץ' על הזכייה הוא ציין בפני מודיעיו שדעותיו הם קיצוניות, ואלו השיבו אותו שעניין דעותיו הועלה בפני הוועדה ובכל זאת הוחלט להעניק לו את פרס ישראל. ואכן, מי שהחליט לא לקבל את הפרס היה פרופ' ליבוביץ' עצמו. הסערה ציבורית ואיומו של יצחק רבין לא להגיע לטקס לא היו אלו שהשפיעו על הוועדה לשנות את דעתה.

הקריאה לסובלנות כלפי דעות קיצוניות הושמעה לא פעם גם מבית המשפט העליון בניסיונו לשרטט את גבולותיו של חופש הביטוי והשיח הציבורי, החל מפרשת "קול העם". בפרשה זו קבע השופט אגרנט שחופש הביטוי הוא חלק בלתי נפרד ממהותה של הדמוקרטיה, וסירב לסגור את העיתון שהשתייך למפלגה הקומוניסטית הישראלית, בגין התבטאויותיו נגד הממסד הישראלי והעומדים בראשו. כך גם סובלנותו של השופט ברק לתנועת "כך" בראשות הרב מאיר כהנא ז"ל. חופש הביטוי הוא הכלי שבכוחו להבטיח את המשטר הדמוקרטי, להביא ליציבותו, לחנך לסבלנות, ולקבל את העובדה הפשוטה שטבעו חז"ל – כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך גם דעותיהם שונות. אין לנו אלא ללמוד ולקבל את השונה מאתנו, יהיו דעותיו אשר יהיו. ככל שאלו עומדות בגבולות השיח הציבורי המותר, הרי שאין כל מניעה להשמיע אותם, לצעוק אותם בקול, להתווכח עליהם ולנסות לשכנע.

דומה כי האמירה שיצאה השנה מבית מדרשו של אקו"ם הייתה כי לא משנה מהם יצירתו, פועלו או תרומתו של האמן למוסיקה וליצירה הישראלית, אלא חשובות עמדותיו הפוליטיות והחברתיות של האמן, של היוצר, והאם דעותיו מצויות במיינסטרים של החברה הישראלית או שמא מצויות הן בסקאלת הדעות המנוגדות לשלי. ואולי יותר מכך – המסר שעובר הינו שפרס מפעל חיים יינתן מעתה לאדם שיודע לקרוא את המפה החברתית, לשמור על דעות נייטרליות או בכלל עדיף שימלא פיו מים פן ייכשל בלשונו. ואם אכן הוכנס קריטריון הבוחן דעותיו של אדם, האם לא כדאי למנות בוועדה חברים מכל הקשת הפוליטית? ואולי מעתה בכל ועדה לבחירת זוכים לפרס מפעל חיים יופיעו נציגי שמאל, נציגי ימין, נציגי חרדים, נציג דתיים לאומיים ונציג הערבים? האם כך אמורהים לבחון מפעל חיים?

דומה שייטב לנו אם נאמץ את גישתו של מוטי קירשנבאום, אשר בנאומו בטקס ולפני ההכרזה על זכייתו של אריאל זילבר אמר בין היתר את הדברים הבאים: "לא הייתי רוצה לחיות בחברה שבה רק את דעתי שלי מותר בה להכיר".

[related-posts title="מאמרים קודמים של אלשי בן-יצחק"]