היא פרחה, שגשגה והייתה בשיא גדולתה בין שנות השבעים לבין אמצע שנות התשעים, כאשר "מגפת" הקניונים פשטה בארצנו.

בשעות הבוקר בימים שבין א' ל-ה' הייתה מתעוררת מוקדם, מעירה את הילדים לבית הספר, מארגנת את הבית חיש, מכבסת, מעמידה סיר או שניים על האש, ובשעה תשע הבית כבר היה ערוך ומוכן, כך שלא הצטרכה להתעסק בו שוב עד לשעות הצהריים.

אז החל פעמון הדלת לצלצל, ותהלוכה של נשים נכנסה ויצאה מן הבית: מטרוניתות  מבוגרות, בחורות צעירות, שמנות או רזות, אשכנזיות וגם (מעט) מזרחיות, כולן מצוידות בבדים ובחלום על שמלה או על ג'קט חדש או עמוסות בשקיות עם גרדרובה שיש להצר/להרחיב.

"גברת ב." הם קראו לה, מעולם לא בשמה הפרטי. "האם תוכלי לתפור/ להצר/ להרחיב/ לשנות את הבגד הזה?" והיא חייכה בעיניה המאירות, בחנה את הבדים או הבגדים במבט של מומחית, וכמעט אף פעם לא סירבה; "אי אפשר" בכלל לא היה קיים בלקסיקון שלה. לפעמים היתה שולחת אותן לקנות בד זה או אחר, לבחור כפתורים או בטנה, והן היו עושות כמצוותה. תופרת "הוט קוטור" אמיתית, מהזן שהיום כבר אין בנמצא.

הן היו באות למדידות: ראשונה, שנייה ושלישית, לעתים אף יותר, אם גברת ב. תפרה או תִקנה להן כמה פריטי לבוש במקביל; נעמדות בחדר העבודה שלה מול המראה, זזות כה וכה, לעתים עומדות על כיסא או על הדום מוגבה כדי שאפשר יהיה לסמן את האורך במדויק. מעירות, מחוות דעה, מתרגשות, כי הנה, עומדת להיות עליהן יצירה חדשה ורעננה מבית גברת ב.

והיא, התופרת המדופלמת, שהחלה לעסוק בתפירה ובתיקונים עוד במרוקו, בבתי העשירים הצרפתים, נענתה להן בחן, בקלילות, אם כי במקצועיות אליטיסטית, ובאוויר נזרקו משפטים בנוסח: "כן, גברת א., את צודקת, הדֶקוֹלְטֶה פתוח מדי" או "בהחלט, צריך להצר קצת את הטָלְיַה", או "השרוול ארוך מדי, חייבים לקצר".

גברת ב. תמיד נתנה להן הרגשה שהן הכי יפות, הכי מדוגמות, ובתנאי שיקשיבו לעצותיה שלה ויאמינו לטביעת עינה החדה בלי יותר מדי ויכוחים. אצלה המראה תמיד חייכה והקליינטית מעולם לא חשה שמנה מדי, רזה מדי, גדולה מדי או פֶטִיט מדי.

את המחיר סיכמה די בהתחלה, ולא היה כמעט מקום למו"מ או למיקוח. "גברת ד., ג'קט כמו שלי לא תמצאי בשום מקום, והמחיר ממש נמוך". בזה נסגר העניין.

"הקליינטיות שלה"

לא פעם הגיעו נשים שהיום היינו מכנים אותן סלב או סלב-כמעט, אבל אצל גברת ב. זה לא נחשב. היא תפרה, עמלה, קשטה וזהו. העיקר שתהיינה מרוצות, הנשים, ותחזורנה שוב. אפילו כמה שמלות כלה היא תפרה.

והן חזרו. עונה רדפה עונה, שנה רדפה שנה, וגברת ב. קיבלה את "הקבועות שלה" ואת "החדשות" במאור פנים, תוקעת סיכות מעדנות, מודדת בחוט המדידה – או כפי שכונה בפיה "סְנְטִימֶטְר" (עם מבטא ספק צרפתי, ספק מרוקאי), שהיה תמיד מונח על כתפה – מקצרת, מאריכה ונותנת את הנשמה.

ובין לבין תמיד היו גם קפה ועוגה מעשה ידיה להתפאר, שיחות וחילופי מתכונים. לא פעם נרקמו בינה לבין "הקליינטיות שלה" ידידויות אמת ארוכות שנים.

אין ספור פעמים נשמעו קריאות התפעלות באֳטֶלְיֶה המסודר שלה – מרפסת שהוסבה לחדר עבודה עם מכונת תפירה, ערימות של בדים, עיתוני "בורדה", קופסאות פח עם כפתורים מכל המינים ומכל הסוגים וקרש גיהוץ. "הממלכה שלה" – "או, גברת ב., זה בדיוק מה שרציתי, כל הכבוד, אביא גם את החברה שלי, היא בדיוק מחתנת בת" או "הבת שלי צריכה לנסוע לחו"ל, את חייבת לתפור לה כמה פריטים".

וכשהיה קצת שקט ונותרה לבדה, הייתה רוכנת על שולחן העבודה, מפת גזרות פרוסה לפניה כמו איזה תצ"א צבאית שרק מומחה יכול לפענח, משרטטת גזרה על נייר פרגמנט באמצעות גיר מיוחד, מסמנת וגוזרת לפי קווים שהיו מובנים רק לה וליודעי ח"ן בתחום התפירה.

בשעות הצהרים התהלוכה שקטה. גברת ב. חזרה למטבח ולכביסה, קיבלה את הילדים מבית הספר עם ארוחה חמה ופרשׁה לנוח. דממה בבית בין שתיים לארבע ובין ארבע לשבע בערב התהלוכה הססגונית התחדשה לה, והסתיימה שוב לקראת ארוחת הערב.

פרט-א-פורטה

יום אחד אירע דבר. בעלה נסע באוטובוס ושמע דברי בלע על אשתו, משהו בנוסח "גברת ב. תופרת לא משהו, תפרתי אצלה שמלה והיא לא יצאה מוצלחת במיוחד…" בעלה, שזיהה מיד כי מדובר באשתו, נעלב, לא חשב פעמיים ולא נשאר חייב: "גברתי, אני מכיר אותך, את תמיד באה לתפור אצל אשתי. אני בעלה של גברת ב. שעליה את מרכלת. בבקשה, אל תגיעי אלינו יותר!", ללמדכם, שלעולם אינכם יכולים לדעת מי מאזין לכם…

חלפו עברו השנים, במהלכן הפכה באורח קסם אלפי בדים לבגדים מדהימים, שמן הראוי להתפאר ולהתהדר בהם במשך שנים רבות. כמו שאומרים היום במחוזותינו "אין דברים כאלה". גם את ילדיה ונכדיה לא שכחה, והיתה תופרת להם בגדים ותחפושות מיוחדים ויפים להפליא, שלא רואים בשום חנות.

היום היא כבר בשנות ה- 80 לחייה, אישה מבוגרת, עם אותן עיניים קורנות ופנים מאירות. כבר שנים שהיא תופרת רק לעצמה או מתקנת דברים קטנים. חדר העבודה הוא עדיין מעוזה ומבצרה, אבל לא כמו פעם. הגיל עשה את שלו, הכוח אזל, והנשים הלכו להן למחוזות אחרים, מחוזות ה-פרט-א-פורטה (מצרפתית: בגדים מוכנים שרוכשים בחנות), הקניונים וה-1+1.

היה הייתה תופרת עילית. גברת ב. אימא שלי.