Skip to content

אם לא נגיע למילניום – שיהיה לנו לפחות מגפון

לפני שנה וחצי נכתב פוסט על אודות חלום, פנזטיה, להקים את "מילניום" הישראלי. כשנה אחרי שנכתב הפוסט הההוא, התאספנו – עשרות ומאות אנשים – אותם האנשים, והקמנו את מגפון. אנחנו לא מילניום ישראלי וספק אם אי פעם נהיה. אבל אולי נהיה לפחות הבטחה ראשונית למילניום מסוג כלשהו. כון, אנחנו עדיין לא מספיק נשכנים ואולי גם […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לפני שנה וחצי נכתב פוסט על אודות חלום, פנזטיה, להקים את "מילניום" הישראלי. כשנה אחרי שנכתב הפוסט הההוא, התאספנו – עשרות ומאות אנשים – אותם האנשים, והקמנו את מגפון. אנחנו לא מילניום ישראלי וספק אם אי פעם נהיה. אבל אולי נהיה לפחות הבטחה ראשונית למילניום מסוג כלשהו. כון, אנחנו עדיין לא מספיק נשכנים ואולי גם לא הכי אמיצים – אבל אנחנו לגמרי בלתי תלויים

מאת טובי פולק

נערה עם קעקוע דרקון, הספר הראשון וסימן ההיכר של הטרילוגיה המרתקת "מילניום 3-2-1" – מאת העיתונאי השוודי המנוח סטיג לרסון הוא ספר מתח מרתק. שלושה ספרי מתח מעולים ומרתקים. תענוג צרוף. לא אקח אתכם למחוזות השחיתות והסיאוב השבדים, עולמות אפלים של עיתונות ועסקים, סקס ומוות, כאוס חברתי ותאוות בצע. מכל טוב הארץ הקרה והקודרת ההיא. באמת תענוג. ולא, זו לא ביקורת ספרות. אני כאן בעניין אחר. בעניין "מילניום".

"מילניום" הוא שם העיתון, כתב-עת, שבו עובד ושותף גיבור הסדרה. אחד משני גיבורי הסדרה: העיתונאי מיכאל בלומקוויסט. הוא שותף בכתב העת העצמאי שעוסק בענייני כלכלה, חברה ופוליטיקה שבדית; הוא עיתונאי מהזן שלא מייצרים עוד; הוא מספיק מבוסס ובעל ביטחון עצמי בשביל לכתוב על מה שהוא רוצה, בשביל לחקור את מה שצריך, בשביל לא להתפתות ולהיכנע לפיתויי כסף גדול וניסיונות השתקה; הוא חוקר עיתונאי מוכשר, הוא כותב עיתונאי מיומן.

מיכאל בלומקוויסט הוא העיתונאי שהיינו רוצים להיות. מילניום הוא כתב העת שבו אני הייתי רוצה להיות שותף, לכתוב בו ולערוך אותו. אבל אין כאן בלומקוויסט. וגם לא מילניום. ולא יהיו כבר.


במילניום הנוכחי לא יקום כאן מילניום

לפני כשנה וחצי ישבנו כמה עיתונאים בדימוס ודיברנו על בלומקוויסט ומילניום. ועלתה השאלה: למה שלא נעשה כזה? יש בינינו מספיק תחקירנים וכותבים ומראיינים ועורכים ומו"לים ואנשי עיתונות טובים ומנוסים, שכולם לא מועסקים היום על-ידי אף אחד מהמו"לים ולא פעילים בשום כלי תקשורת ממוסד. למה שלא נתאסף ונייסד סוג כזה של מילניום? למה לא בעצם? הסכמנו שזה לא יקרה. שאין שום סיכוי שזה יקרה. אין מי שיממן כזה מילניום; אין מי שיפרסם בכזה מילניום; אין מי שירכוש כזה מילניום בדוכנים (סביר להניח שגם לא יימצא דוכן שיסכים להעמיד כזה מילניום על המדפים שלו); ספק אם יימצאו 100 צדיקים שירכשו מנוי לכתב-עת כזה.

מדינת ישראל היא מדינה קצרת-רוח. מדינה קרתנית וטרחנית. ובניגוד לטענה המקובלת, הבעיה היא ממש לא בגודל המדינה או בכמות תושביה. בשבדיה חיים כתשעה מיליון תושבים, בדנמרק כחמישה וחצי מיליון תושבים, בנורבגיה פחות מחמישה מיליון – ואילו אנחנו כאן כבר יותר משבעה מיליון. אז אם המספרים לא מספרים את הסיפור, מה כן?

התשובה מורכבת ומוכרת: שפה, תרבות, מסורת, סובלנות, פתיחות, יושרה, הגינות. אז לשם ההשוואה ההוגנת, ראוי לציין שגם אם הכמות הרשמית של האוכלוסייה בישראל נע בין 7 ל- 8 מיליון תושבים – סביר להניח שקיימים כאן לא יותר מ- 2.5, מקסימום 3 מיליון קוראי עברית בוגרים. מספר קוראי העברית בא לכלל ביטוי חריף בכל ניתוח של התפלגות קריאת עיתונות יומית פופולארית, לא כל שכן במגזינים וכתבי עת מקצועיים ו/או ייעודיים. ואם בטלוויזיה מסחרית עוד אפשר לצפות (ובמספרים גדולים) גם אם את/ה לא לגמרי שולט בשפה – הרי שעיתון איכותי דורש, מעצם מהותו, קריאה נינוחה, התעמקות ובעיקר רצון. כאן דרושה התמסרות.

ובישראל אין מספיק אנשים בשביל כל זה. וגם אם יימצאו כמה אלפים שיהיו מוכנים לקרוא כתב-עת כזה,
הרי שאנשי הפוליטיקה ואבירי הכסף הגדול יחסלו אותו באיבו.


הטייקונים יהרגו את העובר הרבה לפני שייוולד

שיהיה ברור: אף אחד לא ייתן כאן צ'אנס לכל מילניום שהוא. לא המו"לים הקיימים, לא הפוליטיקאים, בוודאי לא אנשי העסקים. הציצו במגזינים של העיתונות הכלכלית, ותבינו מיד: כתב-עת כלכלי חוקר, נושך, חושף, אמיץ – לא יקום כאן. אין שום סיכוי. אנשי העסקים, ברובם, מאוד אוהבים שכותבים עליהם בעיתונים, מאוד אוהבים שמצלמים אותם לעיתונים, על אופני הרים, בהכנות למרתון ניו-יורק או על רקע של מטבח מודרני מעוצב ומושקע. הם מאוד אוהבים שמתחנפים אליהם. שמלקקים להם, שעושים מהם גאונים פיננסיים, שמנשקים את האדמה שעליה הם פוסעים-מרחפים. חנופה? כן, והרבה; תחקיר וביקורת – התביעה בדרך.

סטיג לרסון מת מיד אחרי שהשלים את הטרילוגיה שלו. הוא ברא את מילניום 1 ו-2 ו-3 – ושלושת הכרכים יחיו איתנו לנצח. לרסון ברא גם את מיכאל בלומקוויסט, ויצר עבורנו מודל פנטסטי שלעולם לא נהיה כמוהו. אבל לרסון מת, בלומקוויסט כבר לא נהיה ועל מילניום – אפילו אחד קטן וצנוע – אפשר להמשיך לפנטז.

אבל פחות משנה אחרי שנכתב הפוסט הזה, התאספנו – עשרות ומאות אנשים, אותם האנשים, והקמנו את מגפון. אז לא, אנחנו לא מילניום ישראלי וספק גדול אם אי פעם נהיה. כנראה שלא יהיה מי שיממן מילניום כזה ובעיקר קשה לראות מי יסכים להגן עליו ועל אנשיו. אבל סוג של מילניום, לפחות הבטחה ראשונית למילניום מסוג כלשהו, קם בדמותו של מגפון. נכון, אנחנו עדיין לא מספיק נשכנים ואולי גם עוד לא הכי אמיצים (תחקירים עולים הרבה כסף, הגנה משפטית עולה הון כסף) – אבל אנחנו לגמרי בלתי תלויים.

איך שגלגל מסתובב לו.

(הפוסט המקורי – "עיתונות עם קעקוע דרקון" – פורסם ב- 9 באוקטובר 2010 ב"במחשבה שנייה")

6 Comments

  1. יוסי יניב
    22 באפריל 2012 @ 8:20

    אני חושש לגלות את זרועותיה של משטרת הדיעות הבונה מראש את טיפוליה באתרים ועיתונים על פי מי שמצין אותם ….
    ז"א: שאם אני אזכיר באתר שלי את אוניברסיטת בר אילן – סימן שאני דתי לאומי.
    היום שמעתי שמזכירים כל מפרסם שמאלני את "מוצאו מאוניברסיטת באר שבע"….
    משטרת המוחות הגיעה?

  2. mafyahu
    16 בפברואר 2012 @ 9:43

    לא היה לי מושג על איזה באנרים אתה מדבר, עד שלא הזכרת אותם. הסעיף דווקא עלה לי כשמצאתי את שמכם בלינק של שתי"ל שצירפתי לתגובתי הקודמת. עכשיו, אחרי שהפנית את תשומת לבי, ראיתי את שמה של שתי"ל גם ברשימת ההפניות שבתחתית עמוד הבית, ושם גם מצאתי עוד רבות מהכתובות המופיעות גם ב"מיפוי" של שתי"ל. אני פשוט תוהה לי מה מהות הקשרים שלכם עם שתי"ל, שהוא גוף ארגוני – חברה זרה הרשומה בארה"ב – בעל אג'נדה ברורה למדי (למרות שהם מנסים לפעמים לטשטש אותה). עכשיו גם ברור שהחברה הזרה הזאת מבקשת להיות מעורבת בפוליטיקה המקומית.
    כך שכולה אני מבקש לדעת אם, ובאיזו מידה, אתם מהווים חלק מהיוזמות הפוליטיות של שתי"ל.
    אשמח כמובן לדעת ששמה של שתי"ל השתרבב בלי משים לאותה רשימת באנרים, כשם ששמכם השתרבב בטעות למיפוי של שתי"ל.

  3. טובי פולק
    16 בפברואר 2012 @ 8:03

    איש לא תומך בנו. לא איש ולא קרן. לא חדשה ולא ישנה. לא בדולר, לא בשקל וטלא באגורה. ולתשומת לב לקורא העירני, בעמוד הבית יש עשרות באנרים. מעניין איך זה שדווקא הבאנרים האלה מעלים את הסעיף לכמה קוראים עירניים. נקודה למחשבה

  4. mafyahu
    16 בפברואר 2012 @ 1:43

    אני שמח כמובן על היוזמה החדשה, ברם איך תסביר את העובדה ששתי"ל,מיסודה של"הקרן החדשה לישראל", כוללת אתכם במסגרת "המיפוי" שלה?

    http://mipuy.nif.org.il/

    האם אפשר לקבל גילוי נאות של מהות הקשר ביניכם ובין שתי"ל?
    אני מבקש להניח, כמובן, שאין קשר כזה, וששתי"ל מגלה כלפיכם סוג של פטרונות מחבקת בלי ששאל לדעתכם. במקרה כזה, היה מן הראוי שתעמידו אותם על טעותם.
    אני בטוח שתסכים אתי, שהעיתונאי מיכאל בלומקוויסט איש "מילניום" לא היה מסכים לקבל תמיכה כלשהי מאיזה קרנות זרות הרשומות בארה"ב, שתורמים להם טייקונים אמריקאים מסתוריים , קרנות שאינן מגלות מינימום של שקיפות מול האזרח הישראלי, ולפי עדות המנהלת של שתי"ל פועלות "מאחורי הקלעים" של הפוליטיקה הישראלית.
    בטוחני שתוכל להרגיע את חששותי.

  5. טובי פולק
    10 בפברואר 2012 @ 17:59

    ירון, אני מעריך את התגובה המושקעת. אין טעם להיכנס לדיון פרטני על יצירה ספרותית בדיונית, שהיא – בדיוק כפי שאתה טוען – יצירה ספרותית בדיונית. אני השתמשתי בה בשביל להגיד כמה דברים עקרוניים על העיתונות שלנו והחברה שלנו. אלגוריה ותו לא. ולא שאין רעות חולות בשבדיה, בעיתונות ובכלכלה שלה – וגם בחברה. בדיוק כמו אצלנו.

    וכן, הייתי שמח אם הייתי יכול להוביל עיתון תחקירים אמיתי. אמיץ ובלתי תלוי. לא טוב לך מילניום? שיהיה פרופבליקה. או קואופרטיב החדשות של שיקגו. יש הרבה דוגמאות מוצלחות.

    שבת שלום

  6. ירון הרפז
    10 בפברואר 2012 @ 15:50

    גם אני קראתי את הטרילוגיה. אפילו פעמיים. וגם ראיתי את טרילוגיית השבדית. ודווקא בגלל זה מה שכתבת כל כך מגוחך בנמלצותו. כל כך לא מציאותי.

    כי במציאות אין הרבה עיתונאים שיכולים להתגאות ביחסים ארוכי טווח עם מו"לית ממשפחה עשירה. אריקה ברגר, חברתו של בלומקוויסט, היא בדיוק אישה כזו. כמה עיתונאים אתה מכיר שיש להם את המזל הזה? סילבן שלום, אולי. וגם הוא כבר מזמן לא עיתונאי. הוא בחר לעצמו קריירה אחרת. אגב, יש עוד כמה כתבים ועורכים שנשואים לנשים עשירות. מעניין כמה הם יכולים לכתוב על החברות שעומדות מאחוריהן. ראית פעם את בלומקוויסט כותב נגד עסקי משפחת ברגר?

    שניים. במציאות, טובי היקר, "מילניום" פרסם תחקיר ענק על קונגלומרט פיננסי בראשות מיליונר כבד בשם הנס-אריק ונרסטרום. לאחר מכן התברר שכל הראיות בתחקיר היו מזויפות. שכל המקורות בעל פה היו מתחזים. שהכול נועד רק לעבוד על בלומקוויסט, לדפוק אותו בתביעת דיבה ולהוציא אותו מהמשחק. בלומקוויסט הלך ופרסם את זה כמו אידיוט, בלי לאמת ובלי להצליב – ונפל. כזו רמה של אמינות עיתונאית אתה רוצה גם במדיום שתקים?

    הלאה. בלומקוויסט שוכב עם המקור שלו (ולאחר מכן העוזרת שלו), ליסבת סלאנדר. נכון, שניהם מייצגים את הטובים, אבל זו לא הנקודה. גם את זה אתה מתכנן לעיתון שלך, טובי? שהעורכים ישכבו עם התחקירניות? לא למדנו משהו מהפרשיות העצובות שליוו אותנו בשנים האחרונות?

    ארבע. לאחר ש"מילניום" משרת את האינטרסים של הנריק ונגר וחושף שאחייניתו הארייט עדיין חיה (ואף מחזיר אותה לשבדיה), הוא מקבל תזרים מזומנים והשקעה שוטפת מהתאגיד שבבעלות המשפחה הזאת. מה ההבדל, למשל, בין מצב כזה לבין תמיכה של דנקנר, תשובה או מימן במדיום שמהלל את פועלם או מתגייס לחלצם מצרה?

    אני יכול להמשיך כך עוד ועוד, אבל אין לדבר סוף. עד שלא תלמד שפיקציה היא פיקציה ומציאות היא מציאות, לא נגיע לידי הסכמה. לארסון יצר פיקציה. אולי בעטיפה מאוד ריאליסטית, אבל עדיין פיקציה. אתה בחרת לקחת מתוך זה את ההתמודדות של הטובים מול הרעים. הטובים הם אנחנו, העיתונאים ואנשים הנאורים הניזונים מבלומקוויסט וסלאנדר. הרעים הם הוונרסטרומים והסלאצ'נקואים, שבישראל הם אילי ההון ומשרתיהם. אבל העניין הרבה יותר מורכב. ואם כבר מצטטים את הטרילוגיה המרתקת הזאת, כדאי להתמקד גם בצדדים הלא מחמיאים של עבודת העיתונות בה. כאלה שאינם מודל לחיקוי בישראל.

    חמש.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן