Skip to content

לגור בחמישה בתים ולאכול בשני מזלגות שלוש ארוחות בארוחה אחת

שכר גבוה במידה הוא לא בהכרח חמדנות והצלחה נאה ראויה לתמורה המתאימה. אבל יש חזירות. ויש חזירים. אנשים שמשתכרים מאות אלפי שקלים בחודש על חשבון הציבור הם חזירים

לגור בחמישה בתים ולאכול בשני מזלגות שלוש ארוחות בארוחה אחת

שכר גבוה במידה הוא לא בהכרח חמדנות והצלחה נאה ראויה לתמורה המתאימה. אבל יש חזירות. ויש חזירים. אנשים שמשתכרים מאות אלפי שקלים בחודש על חשבון הציבור הם חזירים

אין לי בעיה עם כסף. אני לא נמנע ממנו, אני לא בז לו. הוא לא דבר מגונה. אי אפשר בלעדיו. ובכלל: המנגנון הבסיסי ששולח אותנו לעשות את מה שצריך בשביל לקבל את הכסף, נניח שנקרא לזה עבודה, הוא סוג של סדר חברתי שכנראה שאי אפשר בלעדיו. לאורך ההיסטוריה נוסו שיטות שונות, אבל זה לא ממש עבד. שלא לדבר על זה שיש היום הרבה יותר אנשים ופחות מדי אמצעים, מזון, מים, קורות גג וכל השאר. אז צריך לעבוד ובתמורה לעבודה ראוי לקבל שכר.

גם אין לי בעיה עם משכורות ראויות בתמורה לעבודה ראויה. כל אדם ראוי לשכר על עבודתו ועמלו; מי שעובד קשה ראוי לתמורה הולמת על עבודתו; המוכשרים, החרוצים, הייעודיים, הנדירים ראויים לשכר גבוה. לעיתים נדירות ובמקרים מיוחדים אפילו גבוה במיוחד.

וגם מנהלים מוכשרים, שמנהלים היטב מערכות מורכבות, שמעסיקים ומנהלים אנשים רבים, ועושים זאת ביושר ובמסירות – ראויים לתמורה ראויה. משמעותית. אמיתית.

ובכן, כן: אנחנו נמדדים בכישרון, באופי, באישיות שלנו – וגם בתמורה שאנחנו מצליחים להשיג לעצמנו. ככה זה, וזה בסדר. אולי יש שיטות תגמול אחרות – אני לא מכיר אותן. כנראה שהן לא מי יודע מה תפסו. ובכל מקרה: זה מה שיש. בצד אחד האדם מספק עבודה. משמש כאמצעי ייצור; בצד השני הוא מקבל כסף. זה הדיל.

אנשי הכסף והבונוס שהביאו את העתיד. לפיד ופרי (צילום ארכיון: ציפי מנשה)
אנשי הכסף והבונוס שהביאו את העתיד. לפיד ופרי (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

וגם אין לי בעיה עם אנשים שהתמזל מזלם וירשו הון; או כאלה שעלו על רעיון מבריק ונדיר, הקימו חברה מצליחה ואולי נרכשו בהון עתק. אני אמנם חושב שזה לא הוגן שמישהו אחד שוחה במיליונים ואחר רעב ללחם, אבל כל עוד האחד לא לקח משולחנו ומפיו של השני – אין ברירה אלא לקבל את זה. ובמאמר מוסגר נגיד רק שגם כאן יש יותר מדרך אחת, אנושית והומנית, לחלק את העושר בדרך הרבה יותר ראויה והגיונית. כזו שלא תפגע במי שיש לו, אבל גם לא תרושש עוד את מי שאין לו.


יש שכר, יש שכר גבוה – ויש חזירות לשמה

ואחרי שאמרנו את כל זה, נגיד בקול רם ובמילים ברורות: תמורה הולמת היא לא חזירות; שכר גבוה הוא לא בהכרח חמדנות. ואם הצלחה נמדדת בתמורה – אזי הצלחה נאה ראויה לתמורה המתאימה.

אבל יש חזירות. ויש חזירים. אנשים שמשתכרים מאות אלפי שקלים בחודש על חשבון הציבור (הכללי) או ציבור המשקיעים או כספי תורמים ואפילו בעסקים פרטיים שמבוססים על עבודה של אנשים רבים שעובדים בשכר מינימום או טיפה יותר מזה – הם חזירים.

מנהלים ובכירים בבנקים, בבתי השקעות, בחברות הביטוח, בקרנות ציבוריות, במשרות בכירות, נבחרי ציבור, משרתי ציבור, פקידים בכירים, פקידים ממונים, מנכ"לים, יו"רים, דירקטורים – שמעניקים, מקבלים, מושכים או מלקטים שכר של מיליונים על כסף שהוא לא שלהם אלא שלנו – הם חזירים.

אנשים שמושכים מאות אלפים, מיליונים, צוברים נדל"ן אגדי, מעופפים במחלקות ראשונות, לנים בסוויטות מפוארות – והכל על חשבון הציבור, על חשבון המשקיעים והחוסכים, על חשבוננו, מהכסף שלנו – הם חזירים. לכסף אולי אין ריח, אבל לחזירים יש ועוד איך.

הכסף הזה שלנו. לא שלהם. גם אם הוא נסחר בבורסה. גם אם הוא מנוהל בחו"ל. גם אם הוא הוטמן בחשבון סודי במקלט מס עלום. גם אם הכל נעשה כחוק. והרי את החוק הזה הם חוקקו, הם תיקנו, הם המפקחים עליו. אין שום הצדקה, לא מוסרית, לא עניינית, גם לא מעשית, לכך שקבוצה לא גדולה, כמה אלפי אנשים, יגזלו את הכסף שלנו. של כולנו.

גם אם זה אחוז זעיר מסך הכסף שלנו – זה פשוט לא מגיע להם. ושלא יספרו לם סיפורים: זה הרבה יותר מאחוז זעיר. ובכל מקרה, זה שלנו – לא שלהם.

אנחנו מצקצקים בשפתינו למראה בתי השימוש המפוארים של הרודן מאוקראינה, האחוזה של הרוצח מרומניה, מרתפי התענוגות של הפסיכופט מלוב, מתכווצים במבוכה מול מופעי ההדוניזם של הזאבים מוול סטריט ודומיהם – אבל עוצמים עיניים ואוטמים את האף כשקבוצה לא גדולה של אנשים, פקידים, מנהלים ממונים, נבחרי ציבור, שולחת את היד לכיסים שלנו – שלנו! – ולוקחת לנו את מה ששלנו.

זה חזירי. זה מצחין. זה בלתי נסבל.

תזכרו את כל זה כשאתם שומעים ורואים וקוראים על מסיבת המיליונים שהחבורה הזאת, בדיוק החבורה הזאת, ערכה לאחד משלהם באולם אירועים יוקרתי בנמל ת"א.

מילא, אם היו מתביישים. קצת. בקטנה. אבל הם לא. אפילו זה לא.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]

 

4 Comments

  1. יוסי
    15 במרץ 2014 @ 16:37

    והנה מה שכתב איתן אבריאל בדה מרקר על הבעיה ועל חלק מהפיתרון-

    הכלכלן פרופ' תומס פיקטי מציע נוסחה פשוטה לחלוטין לחישוב החלק מההון שמועבר מה-99% אל המאיון העליון:
    מגמת הפער בהכנסות בין העשירים לבין כל היתר, ולכן גם הפער בעושר הנצבר, היא תוצאה של ההפרש בין שיעור התשואה על נכסי הון (r), כלומר כל הון שאינו תשלום על עבודה, לבין שיעור הצמיחה (g) של המשק כולו.

    הנוסחה אינטואיטיבית. אם התשואה על הון – תשואה מהשכרת נדל"ן, תשואה על ניירות ערך או תשואה על אחזקת מפעלים – גבוהה יותר משיעור הגידול (נטו) של המשק כולו, הרי שחלק גדל והולך מהבעלות על המשק עובר לידי בעלי ההון.

    הנתונים אתו: במשך הרוב מבין 200 השנים האחרונות התשואה על נכסי הון היתה כ–5%–6%, בעוד הצמיחה היתה כ–1%, כך שהפערים גדלו, והעושר נצבר בידי בודדים.

    בתקופות מסוימות בהיסטוריה, כאשר הצמיחה היתה מהירה במיוחד, למשל אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר תושבי אירופה יצאו לעבודה כדי לבנות אותה מחדש, המגמה התהפכה. נתוני מסי ההכנסה הלאומיים אכן אישרו שפערי אי השוויון מצטמצמים.

    אלא שבחלק גדול מהמערב – ארה"ב, אירופה ויפן הן דוגמאות בולטות – חזרה מציאות של צמיחה נמוכה מול תשואה גבוהה יותר על הון שאינו מעבודה. והתוצאה היא גידול חד בחלקו של ה–1% – גם במונחים של חלקו בהכנסה מדי שנה, וגם בחלקו מתוך סך העושר הכללי.

    ומה עם קצת נתונים על ישראל?

    אין לנו שום סיבה לחשוב שישראל שונה. אצלנו, נתוני מדד ג'יני מראים שהאי־שוויון בישראל הוא מהגבוהים בקרב המדינות המפתחות.

    אנחנו יכולים לעשות תרגיל, ולקבל מושג לא רע על מה שקרה בשנים האחרונות: הרי כל מה שצריך לבדוק הוא את שיעור התשואה על ההון מול קצב הצמיחה.

    ובכן: ב–2013 היתה הצמיחה בישראל סביב 3%, לאחר שמנכים מהצמיחה הגולמית את החלפת הציוד הקיים שהתבלה, קיזוז של כ–10% על פי פיקטי. לעומת זאת, התשואה על ההון היתה גבוהה בהרבה. הבורסה עלתה ב–2013 ב–12% (מדד ת"א 25). תיק השקעות מפוזר טיפוסי, עם מעט יותר אג"ח מאשר מניות, עלה השנה בכ–10% בממוצע. גם שוויו של הון נדל"ני עלה מהר יותר מהצמיחה: התשואה השוטפת על נדל"ן היתה בין 3% ל–10%, וכאשר מוסיפים לכך את עליית ערך הנכסים, כלומר רווחי הון, העלייה חדה פי כמה.

    אין ספק: גם מבלי שננתח סדרות של נתוני מס הכנסה והצהרות הון של האזרחים (שייקח שנים עד שיתקבלו ברמה סבירה של אמינות, אם בכלל), ברור שב–2013 חל עוד זינוק גדול בהון של העשירים (והזינוק גדול יותר ככל שהעושר ההתחלתי היה גדול יותר) – מול עלייה קלה, דריכה במקום או ירידה עבור כל האחרים. 2012, ו–2011 לפניה, היו דומות במגמתן: גם אז שיעור התשואה על ההון היה גבוה יותר מקצב הצמיחה של הכלכלה. לפיכך אנחנו מוכנים להמר, שכשהנתונים ייבחנו בעוד כמה שנים, נראה שהאי־שוויון עלה בשלוש השנים אחרונות.

    האם יש בכך בעיה? זוהי הרי מהות הקפיטליזם – כל אחד מרוויח בהתאם ליכולת או למזל שלו. על פי רבים מהאמריקאים, בעיקר אלה שמשתייכים למחנה הרפובליקאי, זהו בדיוק "הרוטב הסודי" שגורם לאנשים להתאמץ, לחלום, לנסות ובסופו של דבר להצליח ולהתעשר בעצמם.

    אלא שפיקטי, שאינו קומוניסט, מזהיר שבטווח המעט יותר ארוך, פערים גדלים והולכים בין ההכנסה והנכסים שצברו העשירים לבין אלה של כל השאר אינם בריאים לחברה וליציבות שלה. ההיגיון שלו פשוט: מדינות שאימצו תרבות דמוקרטית ואמונה שלפיה אנשים נולדים שווים וכל אחד מקבל לפי יכולותיו – כלומר מדינות בעלות אתוס מריטוקרטי – לא יוכלו לקבל לאורך זמן מציאות שבה 1% מהאוכלוסייה מקבלים חלק גדל והולך מהעושר הכלכלי, מבלי שעשו לשם כך דבר למעט גביית ריבית ושכר דירה על נכסיהם. זוהי מציאות שמזמינה מתחים גוברים בין העשירים לבין שאר הציבור – ומחאה בהתאם.

    האם יש לפיקטי המלצת מדיניות לתקופות כאלה?
    בהחלט – אלא שהעשירים לא יאהבו אותן.
    לטענתו, יש להטיל מס גבוה מאוד על עושר גדול במיוחד, אפילו יותר מאשר ה–75% שממשלת צרפת הטילה על מי שמרוויח יותר ממיליון יורו בשנה. כן, זוהי למעשה הלאמה של הון יוצא דופן. הוא בעד מסים גבוהים על עשירים, הוא בעד מסי ירושה, והוא טוען שברגע שיהיו מסים כאלה נראה גם התמנות בהשתוללות של שכר הבכירים. מדוע? כי אנשים כאלה קובעים לעצמם את השכר, אבל כאשר המס על שכר גבוה במיוחד יהיה, נניח, 80% – אותם אנשים יאבדו עניין במלחמה על הדולר השולי הנוסף.

    ההמלצה היא על מיסוי גלובלי, תוך תיאום של כל המדינות בעולם, כדי שאותם עשירים לא ידלגו למדינות אחרות. פיקטי מבין ומודה שהמהלך קשה עד כמעט בלתי אפשרי, אבל ממליץ לכל הפחות על תיאום בין המדינות המפותחות שחברות בארגונים הגדולים, כמו OECD.

    http://www.themarker.com/news/1.2207756

  2. יפה
    6 במרץ 2014 @ 7:44

    הצלחה נמדדת במידת היכולת לקחת מאחרים. זאת אומרת ככל שעסק הוא חזירי יותר , כך אלה שמובילים אותו מוצלחים יותר. ההצלחה הזו מתורגמת לשכר והטבות וכך שיטת התגמול בכלכלה המפוארת שלנו עובדת: ככל שהחברות מרויחות יותר ,ככל שהבכירים מרויחים בהם יותר כך כלל הציבור הולך ומפסיד. זה נכון לגבי הבנקים , לגבי ה"בכירים" בשירות הציבורי וזה נכון גם לגבי כל אלה שבטעות זוכים להערצה , חברות כמו ווייז , וואטסאפ ואחרות – שהמליארדים שהן גורפות מגיע מהכיס של כל אחד מאיתנו (או של דומים לנו במדינות אחרות). הגישה לפיה תגמול ניתן לפי כישרון או יכולת היא לא פחות מאגדה. הכישרוניים ביותר מרויחים שכר ממוצע אם לא למטה מזה ואלה שלהם הכישרון לקידום עצמי וצבירת הון , הם המרויחים העיקריים. כל השיטה עקומה מיסודה ואת פירותיה הבאושים לאחר שכבר הרקיבו והצחינו אנחנו אוכלים היום.
    ועוד לא שאלנו אם בכלל מגיע לנו עונש או גמול על המתנות הגנטיות (והאחרות) שקיבלנו מההורים ומהסבים שלנו. שכן זוהי תמצית הקאפיטליזם הטהור – שימור הכוח והמשאבים בידי שבטים מסוג מאוד מסויים.

  3. גידי
    4 במרץ 2014 @ 16:40

    "חזירות" היא מילה עדינה לתיאור קניבליזם. מה קרה טובי רק כשאתה מתאר ימניים אתה מרשה לעצמך להתפרע…
    כל הזמן אומרים שיש צורך לתגמל "בכירים" אחרת יעברו למגזר הפרטי,אני אומר שילכו לשם .מעט מהאלפים יתקבלו ,כוחם הוא בציבורי שם הם חכמים על חלשים והחוק שומר עליהם .ולא צריך חוכמה ומוצלחים במגזר הציבורי.כל אחד עם השכלה ושכל ישר יעשה זאת מצויין. יש צורך להוקיע אותם את נשיהם וילדיהם של אותם ממזרים חסרי כבוד. להפגין ואולי לשבור ולהרוס את רכושם , להציק להוריהם ,לילדיהם ונשיהם בכל מקום שילכו ,להפיץ רשימה מסודרת ברשת של הקניבלים וקרובי משפחתם ולעקוב אחריהם. כל זאת למען יראו ויראו לפני ששודדים אותנו. אגב אל תצפו מהממשלה(כל ממשלה) לפעול בנושא הם באותה קליקה.

  4. איה
    4 במרץ 2014 @ 8:45

    ואפילו אין מה לדבר על רגולטור, כי הם גם הרגולטורים, גם ממנים אותם, ודואגים גם להם.
    והרגולטור האמתי – אנחנו – שותק כמו תמיד

אין לי בעיה עם כסף. אני לא נמנע ממנו, אני לא בז לו. הוא לא דבר מגונה. אי אפשר בלעדיו. ובכלל: המנגנון הבסיסי ששולח אותנו לעשות את מה שצריך בשביל לקבל את הכסף, נניח שנקרא לזה עבודה, הוא סוג של סדר חברתי שכנראה שאי אפשר בלעדיו. לאורך ההיסטוריה נוסו שיטות שונות, אבל זה לא ממש עבד. שלא לדבר על זה שיש היום הרבה יותר אנשים ופחות מדי אמצעים, מזון, מים, קורות גג וכל השאר. אז צריך לעבוד ובתמורה לעבודה ראוי לקבל שכר.

גם אין לי בעיה עם משכורות ראויות בתמורה לעבודה ראויה. כל אדם ראוי לשכר על עבודתו ועמלו; מי שעובד קשה ראוי לתמורה הולמת על עבודתו; המוכשרים, החרוצים, הייעודיים, הנדירים ראויים לשכר גבוה. לעיתים נדירות ובמקרים מיוחדים אפילו גבוה במיוחד.

וגם מנהלים מוכשרים, שמנהלים היטב מערכות מורכבות, שמעסיקים ומנהלים אנשים רבים, ועושים זאת ביושר ובמסירות – ראויים לתמורה ראויה. משמעותית. אמיתית.

ובכן, כן: אנחנו נמדדים בכישרון, באופי, באישיות שלנו – וגם בתמורה שאנחנו מצליחים להשיג לעצמנו. ככה זה, וזה בסדר. אולי יש שיטות תגמול אחרות – אני לא מכיר אותן. כנראה שהן לא מי יודע מה תפסו. ובכל מקרה: זה מה שיש. בצד אחד האדם מספק עבודה. משמש כאמצעי ייצור; בצד השני הוא מקבל כסף. זה הדיל.

אנשי הכסף והבונוס שהביאו את העתיד. לפיד ופרי (צילום ארכיון: ציפי מנשה)
אנשי הכסף והבונוס שהביאו את העתיד. לפיד ופרי (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

וגם אין לי בעיה עם אנשים שהתמזל מזלם וירשו הון; או כאלה שעלו על רעיון מבריק ונדיר, הקימו חברה מצליחה ואולי נרכשו בהון עתק. אני אמנם חושב שזה לא הוגן שמישהו אחד שוחה במיליונים ואחר רעב ללחם, אבל כל עוד האחד לא לקח משולחנו ומפיו של השני – אין ברירה אלא לקבל את זה. ובמאמר מוסגר נגיד רק שגם כאן יש יותר מדרך אחת, אנושית והומנית, לחלק את העושר בדרך הרבה יותר ראויה והגיונית. כזו שלא תפגע במי שיש לו, אבל גם לא תרושש עוד את מי שאין לו.


יש שכר, יש שכר גבוה – ויש חזירות לשמה

ואחרי שאמרנו את כל זה, נגיד בקול רם ובמילים ברורות: תמורה הולמת היא לא חזירות; שכר גבוה הוא לא בהכרח חמדנות. ואם הצלחה נמדדת בתמורה – אזי הצלחה נאה ראויה לתמורה המתאימה.

אבל יש חזירות. ויש חזירים. אנשים שמשתכרים מאות אלפי שקלים בחודש על חשבון הציבור (הכללי) או ציבור המשקיעים או כספי תורמים ואפילו בעסקים פרטיים שמבוססים על עבודה של אנשים רבים שעובדים בשכר מינימום או טיפה יותר מזה – הם חזירים.

מנהלים ובכירים בבנקים, בבתי השקעות, בחברות הביטוח, בקרנות ציבוריות, במשרות בכירות, נבחרי ציבור, משרתי ציבור, פקידים בכירים, פקידים ממונים, מנכ"לים, יו"רים, דירקטורים – שמעניקים, מקבלים, מושכים או מלקטים שכר של מיליונים על כסף שהוא לא שלהם אלא שלנו – הם חזירים.

אנשים שמושכים מאות אלפים, מיליונים, צוברים נדל"ן אגדי, מעופפים במחלקות ראשונות, לנים בסוויטות מפוארות – והכל על חשבון הציבור, על חשבון המשקיעים והחוסכים, על חשבוננו, מהכסף שלנו – הם חזירים. לכסף אולי אין ריח, אבל לחזירים יש ועוד איך.

הכסף הזה שלנו. לא שלהם. גם אם הוא נסחר בבורסה. גם אם הוא מנוהל בחו"ל. גם אם הוא הוטמן בחשבון סודי במקלט מס עלום. גם אם הכל נעשה כחוק. והרי את החוק הזה הם חוקקו, הם תיקנו, הם המפקחים עליו. אין שום הצדקה, לא מוסרית, לא עניינית, גם לא מעשית, לכך שקבוצה לא גדולה, כמה אלפי אנשים, יגזלו את הכסף שלנו. של כולנו.

גם אם זה אחוז זעיר מסך הכסף שלנו – זה פשוט לא מגיע להם. ושלא יספרו לם סיפורים: זה הרבה יותר מאחוז זעיר. ובכל מקרה, זה שלנו – לא שלהם.

אנחנו מצקצקים בשפתינו למראה בתי השימוש המפוארים של הרודן מאוקראינה, האחוזה של הרוצח מרומניה, מרתפי התענוגות של הפסיכופט מלוב, מתכווצים במבוכה מול מופעי ההדוניזם של הזאבים מוול סטריט ודומיהם – אבל עוצמים עיניים ואוטמים את האף כשקבוצה לא גדולה של אנשים, פקידים, מנהלים ממונים, נבחרי ציבור, שולחת את היד לכיסים שלנו – שלנו! – ולוקחת לנו את מה ששלנו.

זה חזירי. זה מצחין. זה בלתי נסבל.

תזכרו את כל זה כשאתם שומעים ורואים וקוראים על מסיבת המיליונים שהחבורה הזאת, בדיוק החבורה הזאת, ערכה לאחד משלהם באולם אירועים יוקרתי בנמל ת"א.

מילא, אם היו מתביישים. קצת. בקטנה. אבל הם לא. אפילו זה לא.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]

 

4 Comments

  1. יוסי
    15 במרץ 2014 @ 16:37

    והנה מה שכתב איתן אבריאל בדה מרקר על הבעיה ועל חלק מהפיתרון-

    הכלכלן פרופ' תומס פיקטי מציע נוסחה פשוטה לחלוטין לחישוב החלק מההון שמועבר מה-99% אל המאיון העליון:
    מגמת הפער בהכנסות בין העשירים לבין כל היתר, ולכן גם הפער בעושר הנצבר, היא תוצאה של ההפרש בין שיעור התשואה על נכסי הון (r), כלומר כל הון שאינו תשלום על עבודה, לבין שיעור הצמיחה (g) של המשק כולו.

    הנוסחה אינטואיטיבית. אם התשואה על הון – תשואה מהשכרת נדל"ן, תשואה על ניירות ערך או תשואה על אחזקת מפעלים – גבוהה יותר משיעור הגידול (נטו) של המשק כולו, הרי שחלק גדל והולך מהבעלות על המשק עובר לידי בעלי ההון.

    הנתונים אתו: במשך הרוב מבין 200 השנים האחרונות התשואה על נכסי הון היתה כ–5%–6%, בעוד הצמיחה היתה כ–1%, כך שהפערים גדלו, והעושר נצבר בידי בודדים.

    בתקופות מסוימות בהיסטוריה, כאשר הצמיחה היתה מהירה במיוחד, למשל אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר תושבי אירופה יצאו לעבודה כדי לבנות אותה מחדש, המגמה התהפכה. נתוני מסי ההכנסה הלאומיים אכן אישרו שפערי אי השוויון מצטמצמים.

    אלא שבחלק גדול מהמערב – ארה"ב, אירופה ויפן הן דוגמאות בולטות – חזרה מציאות של צמיחה נמוכה מול תשואה גבוהה יותר על הון שאינו מעבודה. והתוצאה היא גידול חד בחלקו של ה–1% – גם במונחים של חלקו בהכנסה מדי שנה, וגם בחלקו מתוך סך העושר הכללי.

    ומה עם קצת נתונים על ישראל?

    אין לנו שום סיבה לחשוב שישראל שונה. אצלנו, נתוני מדד ג'יני מראים שהאי־שוויון בישראל הוא מהגבוהים בקרב המדינות המפתחות.

    אנחנו יכולים לעשות תרגיל, ולקבל מושג לא רע על מה שקרה בשנים האחרונות: הרי כל מה שצריך לבדוק הוא את שיעור התשואה על ההון מול קצב הצמיחה.

    ובכן: ב–2013 היתה הצמיחה בישראל סביב 3%, לאחר שמנכים מהצמיחה הגולמית את החלפת הציוד הקיים שהתבלה, קיזוז של כ–10% על פי פיקטי. לעומת זאת, התשואה על ההון היתה גבוהה בהרבה. הבורסה עלתה ב–2013 ב–12% (מדד ת"א 25). תיק השקעות מפוזר טיפוסי, עם מעט יותר אג"ח מאשר מניות, עלה השנה בכ–10% בממוצע. גם שוויו של הון נדל"ני עלה מהר יותר מהצמיחה: התשואה השוטפת על נדל"ן היתה בין 3% ל–10%, וכאשר מוסיפים לכך את עליית ערך הנכסים, כלומר רווחי הון, העלייה חדה פי כמה.

    אין ספק: גם מבלי שננתח סדרות של נתוני מס הכנסה והצהרות הון של האזרחים (שייקח שנים עד שיתקבלו ברמה סבירה של אמינות, אם בכלל), ברור שב–2013 חל עוד זינוק גדול בהון של העשירים (והזינוק גדול יותר ככל שהעושר ההתחלתי היה גדול יותר) – מול עלייה קלה, דריכה במקום או ירידה עבור כל האחרים. 2012, ו–2011 לפניה, היו דומות במגמתן: גם אז שיעור התשואה על ההון היה גבוה יותר מקצב הצמיחה של הכלכלה. לפיכך אנחנו מוכנים להמר, שכשהנתונים ייבחנו בעוד כמה שנים, נראה שהאי־שוויון עלה בשלוש השנים אחרונות.

    האם יש בכך בעיה? זוהי הרי מהות הקפיטליזם – כל אחד מרוויח בהתאם ליכולת או למזל שלו. על פי רבים מהאמריקאים, בעיקר אלה שמשתייכים למחנה הרפובליקאי, זהו בדיוק "הרוטב הסודי" שגורם לאנשים להתאמץ, לחלום, לנסות ובסופו של דבר להצליח ולהתעשר בעצמם.

    אלא שפיקטי, שאינו קומוניסט, מזהיר שבטווח המעט יותר ארוך, פערים גדלים והולכים בין ההכנסה והנכסים שצברו העשירים לבין אלה של כל השאר אינם בריאים לחברה וליציבות שלה. ההיגיון שלו פשוט: מדינות שאימצו תרבות דמוקרטית ואמונה שלפיה אנשים נולדים שווים וכל אחד מקבל לפי יכולותיו – כלומר מדינות בעלות אתוס מריטוקרטי – לא יוכלו לקבל לאורך זמן מציאות שבה 1% מהאוכלוסייה מקבלים חלק גדל והולך מהעושר הכלכלי, מבלי שעשו לשם כך דבר למעט גביית ריבית ושכר דירה על נכסיהם. זוהי מציאות שמזמינה מתחים גוברים בין העשירים לבין שאר הציבור – ומחאה בהתאם.

    האם יש לפיקטי המלצת מדיניות לתקופות כאלה?
    בהחלט – אלא שהעשירים לא יאהבו אותן.
    לטענתו, יש להטיל מס גבוה מאוד על עושר גדול במיוחד, אפילו יותר מאשר ה–75% שממשלת צרפת הטילה על מי שמרוויח יותר ממיליון יורו בשנה. כן, זוהי למעשה הלאמה של הון יוצא דופן. הוא בעד מסים גבוהים על עשירים, הוא בעד מסי ירושה, והוא טוען שברגע שיהיו מסים כאלה נראה גם התמנות בהשתוללות של שכר הבכירים. מדוע? כי אנשים כאלה קובעים לעצמם את השכר, אבל כאשר המס על שכר גבוה במיוחד יהיה, נניח, 80% – אותם אנשים יאבדו עניין במלחמה על הדולר השולי הנוסף.

    ההמלצה היא על מיסוי גלובלי, תוך תיאום של כל המדינות בעולם, כדי שאותם עשירים לא ידלגו למדינות אחרות. פיקטי מבין ומודה שהמהלך קשה עד כמעט בלתי אפשרי, אבל ממליץ לכל הפחות על תיאום בין המדינות המפותחות שחברות בארגונים הגדולים, כמו OECD.

    http://www.themarker.com/news/1.2207756

  2. יפה
    6 במרץ 2014 @ 7:44

    הצלחה נמדדת במידת היכולת לקחת מאחרים. זאת אומרת ככל שעסק הוא חזירי יותר , כך אלה שמובילים אותו מוצלחים יותר. ההצלחה הזו מתורגמת לשכר והטבות וכך שיטת התגמול בכלכלה המפוארת שלנו עובדת: ככל שהחברות מרויחות יותר ,ככל שהבכירים מרויחים בהם יותר כך כלל הציבור הולך ומפסיד. זה נכון לגבי הבנקים , לגבי ה"בכירים" בשירות הציבורי וזה נכון גם לגבי כל אלה שבטעות זוכים להערצה , חברות כמו ווייז , וואטסאפ ואחרות – שהמליארדים שהן גורפות מגיע מהכיס של כל אחד מאיתנו (או של דומים לנו במדינות אחרות). הגישה לפיה תגמול ניתן לפי כישרון או יכולת היא לא פחות מאגדה. הכישרוניים ביותר מרויחים שכר ממוצע אם לא למטה מזה ואלה שלהם הכישרון לקידום עצמי וצבירת הון , הם המרויחים העיקריים. כל השיטה עקומה מיסודה ואת פירותיה הבאושים לאחר שכבר הרקיבו והצחינו אנחנו אוכלים היום.
    ועוד לא שאלנו אם בכלל מגיע לנו עונש או גמול על המתנות הגנטיות (והאחרות) שקיבלנו מההורים ומהסבים שלנו. שכן זוהי תמצית הקאפיטליזם הטהור – שימור הכוח והמשאבים בידי שבטים מסוג מאוד מסויים.

  3. גידי
    4 במרץ 2014 @ 16:40

    "חזירות" היא מילה עדינה לתיאור קניבליזם. מה קרה טובי רק כשאתה מתאר ימניים אתה מרשה לעצמך להתפרע…
    כל הזמן אומרים שיש צורך לתגמל "בכירים" אחרת יעברו למגזר הפרטי,אני אומר שילכו לשם .מעט מהאלפים יתקבלו ,כוחם הוא בציבורי שם הם חכמים על חלשים והחוק שומר עליהם .ולא צריך חוכמה ומוצלחים במגזר הציבורי.כל אחד עם השכלה ושכל ישר יעשה זאת מצויין. יש צורך להוקיע אותם את נשיהם וילדיהם של אותם ממזרים חסרי כבוד. להפגין ואולי לשבור ולהרוס את רכושם , להציק להוריהם ,לילדיהם ונשיהם בכל מקום שילכו ,להפיץ רשימה מסודרת ברשת של הקניבלים וקרובי משפחתם ולעקוב אחריהם. כל זאת למען יראו ויראו לפני ששודדים אותנו. אגב אל תצפו מהממשלה(כל ממשלה) לפעול בנושא הם באותה קליקה.

  4. איה
    4 במרץ 2014 @ 8:45

    ואפילו אין מה לדבר על רגולטור, כי הם גם הרגולטורים, גם ממנים אותם, ודואגים גם להם.
    והרגולטור האמתי – אנחנו – שותק כמו תמיד

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן