לא הכי פוליטיקלי קורקט מה שאכתוב כאן. נשבר לי לראות ולשמוע אייטמים בתקשורת בנושא יום האישה הבינלאומי, שאוטוטו נחגג ב-8 במרץ ברחבי העולם וכמובן גם אצלנו. בכל האייטמים מועלות לשידור נשים מצליחות כדי לספר כמה הן הצליחו נגד כל הסיכויים וכמה שהנשים מקופחות בחברה שלנו. רק השבוע שמעתי וראיתי את מנכ"לית "אינטל" ישראל, מקסין פסברג, מתראיינת כמעט בכל כלי תקשורת וחוזרת על הסיפור האישי שלה. המסר ברור. נכון, נשים מקופחות במגזרים רבים מבחינת שוויון הזדמנויות, שוויון בשכר וכד'. לא תמיד ולא בכל מקום. בראש מערכת הבנקאות שולטות נשים. בתקשורת הן הרוב. ובר רפאלי היא שגרירתנו בעולם. אבל לא לשם כך התכנסנו.

מה שנעדר מכל האייטמים האלה – ואלה אכן אייטמים, לא ממש דיונים מעמיקים – הן התחומים האמיתיים שבהם האישה מקופחת, גם בדמוקרטיות חופשיות. לא ארחיק לכת לאפריקה ולמדינות מוסלמיות חשוכות, שם המצב נורא בכל הקשור לחיי אדם בכלל ולנשים בפרט. אפשר להביט במראה שלנו. הנשים בישראל סובלות מניצול, קיפוח ואלימות בחברה המוסלמית, החרדית, האתיופית והבדואית. החל מהשפלה יומיומית ועד רצח בדם קר בגלל "כבוד המשפחה". נשים בחברות הנ"ל קיימות, בדרך כלל, כדי לספק את רצון הגבר, שהוא הקובע והמחליט בכל דבר ועניין. ודווקא אלה הנשים שהכי קשה להן לצאת ולזעוק את מצוקתן.

בשום תכנית רדיו או טלוויזיה לא שמעתי או ראיתי שמקדישים לכך זמן ומקום. למה? כי זה לא פוליטיקלי קורקט, זה לא סקסי, זה לא מביא רייטינג. כמו מצב העוני. כמה אפשר לשמוע על עוד אישה שנרצחת על ידי בן משפחה כי העזה ללבוש בגד "נועז" או להתאהב במישהו שלא מקובל על אבא שלה או על אחיה?

וכולם שותקים. רק כשזה קורה, מקדישים לכך כמה דקות של סיקור תקשורתי, ועוברים "במעבר חד" לאייטם הבא. ועל מה כן משחיתים מילים? על תחרות מלכת היופי, ש"משפילה את הנשים". אני קורא מאמרים חוצבי להבות וסטטוסים נחושים בפייסבוק לפיהם "צריך לבטל ומיד את התחרות הזו שמבזה את האישה". במדינה חופשית לא מבטלים אירועים שהמשתתפים בהם, במקרה זה המשתתפות עושות זאת מרצונן החופשי. אולי קודם נבטל את החובה לכפות על נשים לעטות על פניהן רעלות? או לשמש כשפחות מין? אולי קודם נבטל את המנהג "התרבותי" לכרות את הדגדגן אצל בדואיות כדי שלא יחוו, חס וחלילה, הנאה מיחסי מין?

ועוד לא דיברתי על סחר בנשים ועל חברות שבהן בעל רשאי לחיות עם כמה נשים שירצה ואילו אישה לא יכולה אפילו לחלום על כך. עם כל הדיבורים והצקצוקים על מעמד האישה בכנסת ובממשלה, רק השבוע הכנסת הכשילה הצעת חוק, שנועדה לפטור מתשלום ארנונה נשים שהוכו על ידי בעליהן ונאלצו לעזוב את הבית.

לפני שכל מיני צדקנים יתנפלו עלי, אומר שקיפוח נשים קיים גם בחברות הנאורות ביותר והצפונבוניות ביותר. אבל הוא קיים בעיקר בחברות נחשלות ופרימיטיביות, שמקפחות את הנשים בחסות שלטון החוק. ישראל, המתהדרת בתואר מדינת חוק ומדינה דמוקרטית, אינה בדיוק כזו כשמדובר בהגנה על כבוד האישה ועל החופש שלה להיות מה שהיא רוצה להיות ולא מה שיגידו לה להיות. בישראל קיימת קלות בלתי נסבלת של אלימות נגד נשים, השפלת נשים ורצח נשים. בחברות מסוימות הבעל רשאי להכות את האישה וזו אפילו "מצווה" להחטיף לה. מי שמגן על תופעות אלה בשם הצורך לכבד את "התרבות" של כל עדה ועדה, אינו מבין מה זאת תרבות ואין לו כבוד לחיי אדם.

את יום האישה יחגגו על הבימות ברחבי הארץ בליווי זמרים ואמנים בשידור חי ועם נשים ש"עשו את זה". אבל במקלטים לנשים מוכות יישבו נשים אומללות לבד בחושך ויבכו על מר גורלן. ומה יהיה אחרי ה-8 במרץ? קיפוח הנשים יישכח – עד יום האישה הבא.