Skip to content

יש תמורה לאגרה. ועוד איך. באנגליה

הבעיה אינה בחוק רשות השידור הקיים או בזה שיבוא. היא הייתה, הוה, ותהיה בביצוע החוק. אותו חוק שלא בוצע כרוחו וכלשונו וספק אם יבוצע אי פעם גם בעתיד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ועדת לנדס היא עוד ועדה במחרוזת הוועדות שהוקמו בעשורים האחרונים להבראת השידור הציבורי. אלא שבניגוד לוועדות הקודמות, ועדה זאת ממליצה לסגור את הרשות במתכונתה הנוכחית ולהקים אותה מחדש. פרופסור דן כספי, מומחה ותיק לחקר התקשורת ומי שהיה חבר הוועד המנהל של הרשות, כותב הבוקר פיליטון על מסקנות הוועדה.

הרשות והממסד ראויים גם ראויים ליותר מפיליטון. לפחות למערכון ארוך ב"ארץ נהדרת". ואולם, בצד הרציני ייאמר כי מי שהשחית ומה שהשחית את רשות השידור לא היה המבנה של הרשות. אלה היו הפוליטיקאים אשר לאחר שהפכו את שירות השידור, במסגרת משרד ראש הממשלה, והקימו את רשות השידור במסווה של גוף אוטונומי דאגו לכך שהגוף החדש יהיה קשור בטבור ובעטינים של הממשלה לאורך ולרוחב. כול השאר – המינויים של הוועד המנהל, של המליאה, של היו"ר ושל המנכ"ל היו פועל יוצא של אותו סידור.

אשר לדרג הביצועי, הרי רבים מן הכוכבים שמופיעים בערוצים המסחריים כיום, הם יוצאי הטלוויזיה הישראלית (כיום ערוץ 1). הם עזבו לא בשל הפיתוי הכספי, אלא בעיקר בשל החנק המקצועי שבו היו נתונים. איבוד כוח אדם מיומן היה חלק אינהרנטי מהידרדות הרשות.

בהקשר זה, אני מבקש לקבוע דבר שהוא מאוד רחוק מלהיות פופולרי, פעם ובעיקר היום.

אני חוזר ואומר שניתן היה לפעול במסגרת אותו חוק רשות השידור משנת 1965 אילו פעלו כרוחו וכשלשונו. גם ב- BBC יש מינויים מטעם הממסד. אלא שברגע שמתמנה היו"ר או המנכ"ל, הם פועלים לפי מיטב הנהלים של שידור ציבורי והם מקבלים גיבוי מחבר הנגידים של  השידור הציבורי – ה-BBC. מדי פעם גם שם הוקמו ועדות, אבל לא להבראת המערכת אלא כתוצאה של כשל מקצועי או ניהולי נקודתי.

אם אנו זקוקים לראיה שאכן כאן קבור הכשל של ביצוע החוק, נמצא אותו באירוע שלדעתי הוא קונסטיטוציוני, אשר קבע תקדים בשעתו ובית המשפט העליון נתן לו גיבוי. זה היה במאי 1969 כאשר הממשלה קיבלה החלטה על 7 ימי שידורי טלוויזיה בשבוע, לאחר ששידרה רק ארבעה ימים בשבוע. באוקטובר באותה השנה היו בחירות, שלאחריהן רוב שרי המערך היו נגד ממשלת ליכוד לאומי. השרים, ובעיקר ראש המשלה גולדה מאיר, העדיפו את המפד"ל –  המפלגה הדתית לאומית בראשותו של משה חיים שפירא. אחד התנאים שהתנה שפירא לצירוף המפד"ל לקואליציה, היה שהטלוויזיה לא תשדר בשבת. גולדה לא ראתה עם זה בעיה.

אמנם הממשלה החליטה ומוסדות רשות השידור רצו בזה, אבל היא אמרה לשפירא ש"זאת לא תהיה בעיה".

לא אכנס כאן למאבק שהתנהל בחוץ ובפנים, באמצעות לחצים חוקיים, מפלגתיים ואישיים, במאמץ להביא את מוסדות רשות השידור לעכב את המעבר לשבוע שידורים מלא. גם שידור עד כניסת השבת ומיד אחרי יציאתה, לא היה מקובל המפד"ל, שראתה בכך  "שידור של שבעה ימים". המכבש שהפעילה גולדה, שר המשפטים יעקב שמשון שפירא והשר ישראל גלילי, הממונה אז על ביצוע חוק רשות השידור, וכל השטיקים והטריקים – הם סיפר מתח שמופיע בספרי "בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית (הוצאת ספריית הפועלים 1986).

אבל מוסדות רשות השידור, המליאה והוועד המנהל, אשר היו נציגי המפלגות שמהם הורכבה הטלוויזיה – קבעו אחרת. הם החליטו לשדר שבעה ימים בשבוע, כולל בשבת. הוועד המנהל החליט, המליאה בישיבתה ב-6 בנובמבר גיבתה את ההחלטה והתרגילים של גולדה לעכב את ביצוע ההחלטה עד לישיבת הממשלה ביום א' הקרוב לא עזרו. להיפך: הם דרבנו  עורך דין צעיר בשם יהודה רסלר לפעול חוקית נגד הממשלה. בעצה עם המשפטן אמנון רובינשטיין הוגשה אתירה לבג"ץ. באותו יום ששי היה שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון שופט תורן, והוא זה שקיבל את הבקשה. השופט קבע שמוסדות הרשות רשאים לפי החוק להפעיל את השידורים שבעה ימים בשבוע. פסק הדין קיבל לאחר מכן גיבוי של בית המשפט העליון, וככה החלו באותו ערב שבת שידורי הטלוויזיה למשך שבוע ימים, להוציא את יום הכיפורים. אלמלא אותו ועד מנהל, באותה רשות השידור – בהחלט ייתכן מאוד ששידורי הטלוויזיה בערוץ 1 היו משדרים חמישה וחצי ימים בשבוע עד היום.

הרי לנו דוגמה שגם לפי אותו חוק, אם ראשי המוסד רואים עצמם כמי שהמנדט הציבורי שלהם שניתן להם, והוא להגן על האוטונומיה של השידור הציבורי – אפשר להעביר גם החלטה כזאת. אבל הפוליטיקאים דאגו לכך שבהמשך הדרך יהיו ובוועד המנהל ובהנהלה נציגים עושי דברם, וזה התדרדר מקדנציה לקדנציה עד למצב הנוכחי, שהוא כאוטי מכל בחינה שהיא.

זאת ועוד: הבשורה הגדולה של שר התקשורת, גלעד ארדן, השר הממונה על ביצוע החוק, היה ביטול האגרה. "אגרת הטלוויזיה" – אמר – "נתפסת בציבור כקנס מאוס שנגבה ללא הצדקה וללא תמורה". זה כמובן טיעון תמוה, בלשון המעטה. וכי מה תפקידה של אגרת הטלוויזיה אם לא להפעיל את אותה הטלוויזיה ללא לחץ פוליטי? ואף תתמודד הרשות החדשה עם הלולאה התקציבית על צווארה? ומן הצד השני, התלות בפרסומות, שמייצגות את שלטון ההון. מכאן שתקציב ממשלתי ישיר, ולא באמצעות  האגרה, יגביר את התלות בממסד במקום להקטין אותו.

במקרה זה, לא משנה אם מוסדות הרשות, המליאה, המנכ"ל ושאר המנהלים, למעט היו"ר שאמור להתמנות על-ידי הממשלה – ימונה על ידי גוף מיוחד בראשות שופט. אין שוט גדול יותר ואין חמצן יעיל יותר מאשר שוט התקציב.

במקום לחזור לעוד רפורמה, אחרי כל אלה שלא בוצעו, בחרה הוועדה בחלופה נוחה יותר: לסגור ולפתוח מחדש. בעניין זה אביא כאן חילופי דברים בין מי שהיה מנהל הטלוויזיה בים השנים 1969  ל-1972, חגי פינסקר, למי שהיה אז המנכ"ל, שמואל אלמוג. גם אז היו בעיות קשות, גם פוליטיות ובעיקר בעיות כוח אדם. פינסקר הציע לאלמוג לסגור את הטלוויזיה ולפתוח אותה מחדש במבנה אחר. על כך השיב לו אלמוג: " חגי: אם אתה יכול לערוב לי שאחרי שתהרוס את המבנה הקיים ותקים אחר תחתיו יהיה שינוי – אני איתך".

"את זה אני לא יכול להבטיח לך", אמר לו פינסקר.

אני מסופק אם לנדס וחברי הוועדה ושרי התקשורת והאוצר יכולים לערוב לכך. וגם אם יערבו, אז מה?

* * *

צבי גיל נמנה עם מייסדי הטלוויזיה הישראלית, שימש בתפקידים בכרים ברדיו ובטלוויזיה, עוקב אחר השידור הציבורי ותיעד אותו בין השאר בספרו "בית היהלומים"

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן