"צלמי אותי" זו הקריאה הנפוצה ביותר שאני שומעת כאשר אני מסתובבת ביניהם ב"יד לה" – הרחבה שלפני בניין יד לבנים ברעננה, שבה הם מתכנסים עם תחפושותיהם. בשנה שעברה היתה כאן מסיבה לנוער, מוזיקה וצפיפות. השנה הגשם בא והולך והעירייה ביטלה את המסיבה.

למרות השמש הלא יציבה המתחלפת לרגע בטפטופים, הנערים והנערות באים, מתקבצים כמו עננים ברוח – לרגע קבוצות מתחברות ושוב מתנתקות. כמעט כולם בתחפושות קבוצתיות – הבנות בסדרות של תחפושות בעלות חצאיות קצרצרות, נסיכות, חנוניות, דמויות מסיפורי ילדים, העיקר שיהיה מעט מאוד בד. נעלי העקב כבר מוחזקות ביד, יצאו לגמלאות, והבנות בגרביים או יחפות, דורכות בקצות אצבעות על הרצפה הלחה.

הבנים, הרבה בחזה חשוף וצבוע, שפנפנים, אינדיאנים ודרדסים. וגם שכבה אחת שהיגיעה בסרבלים ופנים מכוסות בצבע, תוצאת מלחמות צבע מהבוקר. בין "צלמי אותי" אחד למשנהו אני מחפשת את הרגע שלהם עם עצמם, בו החיוך עם הליפסטיק נמוג לרגע והם רק ילדים, קצת אבודים, מחפשים תשומת לב, אהבה, חברים.

הנמר לכד תמונה (צילום: ענבל כהן-חמו)