[rating=3]

"המבול" הוא סרטו הגדול ביותר של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "פיי") עד היום. כ-130 מיליון דולר הושקעו בהפקה מגושמת ומלאת גשם זו, ובהחלט ניתן לחוש זאת בכל שוט. זהו סרט אפי תנ"כי, במלוא מובן המילה, המספר מעשיה על אמונה ודת באמצעים חילוניים, וארונופסקי (יהודי, שלמד קבלה בישיבה) עושה זאת באופן מאוד מעניין.

רוב האנשים שגדלו בארץ מכירים את הסיפור של נוח (אם כי השם "המבול" בעברית אינו נאמן לשם הלועזי של הסרט – "נוח", ויוצר ספוילר בכינוי בעברית), ואכן הסרט מעניק את מלוא המשמעות לכל מה שידוע לנו על נוח, פלוס הרבה תוספות דמיוניות למדי. בעוד העלילה הבסיסית מבוססת על המיתוס שאלוהים שטף את הארץ מחטאי האדם, ונוח (ראסל קרואו, "גלדיאטור") אוסף את כל החיות לתיבה, הסרט מרחיב הרבה מעבר בעודו מחסיר פרטים מסוימים. "המבול" מתמקד יותר במיתוסים ובמשל סביב נוח מאשר בסיפור התנ"כי עצמו. למעשה, רק חצי מהסרט מוקדש לעלילה כפי שמתוארת בספר המקרא ואילו שאר הסרט נראה כמחקר ממוקד באופי הדמויות, באמונה ובחסד.

חייבים כמובן להזהיר את הקוראים שטרם צפו בסרט, כי תחילתו של הסרט נראה כמו סרט פנטזיה פוסט אפוקליפטי, שבו מגלים שנוח הוא בנו של סת', צאצא של אדם, וכי הוא חי עם אשתו, נעמה (ג'ניפר קונלי, "נפלאות התבונה"), ושלושת בניהם: חם, שם ויפת. הם חיים לבד, מחוץ לערים הנשלטות על ידי תובל קין (ריי ווינסטון, "השתולים"), צאצאו של קין, בנו של אדם.

כידוע, ובהתאם לסיפור המוזכר בספר בראשית, תושבי הערים פושעים והחטא משתולל בכל מקום. כאשר נוח חולם על סוף העולם, משפחתו מסייעת לו למצוא את סבו של נוח, מתושלח (אנתוני הופקינס, "שתיקת הכבשים"), ובדרכם אליו הם פוגשים את איילה (אמה ווטסון, "הארי פוטר"). מכאן ואילך דברים מתפתחים פחות או יותר כמו שמצפים, חוץ מכמה ענקי אבן שהם בעצם מלאכים נופלים שקוללו, ומסייעים לנוח בבניית התיבה.

כל מה שמתרחש במחציתו הראשונה של הסרט לגיטימי, בהנחה שאתם מגיעים לצפות בפנטזיה מבדרת הממחישה את כישרונו של ארונופסקי כבמאי, אולם מרגע זה, הסרט הופך בעצם לחיקוי מוזר של "שר הטבעות". ברגע שהמבול מתפרץ כזעם שיטפונות, הצופה בעצם מתמודד עם המעשה בפועל של הריגת כל תושבי כדור הארץ, במקביל להתמודדות הדמויות בסרט. נוח משתכנע יותר ויותר שכל בני האדם צריכים למות, כולל הוא עצמו ומשפחתו, ומתחיל מאבק בין אמנותו לבורא לבין אהבתו למשפחתו. מאבקים פנימיים של בני משפחה הם עובדה מוצקה וותיקה כמו התנ"ך עצמו, אך כאן יש מבט מעמיק לסיפור המיתי תוך הדגשת מצבים קורעי לב, שהם מה שנותנים את הרגש בסרט.

לפני המבול ההתרחשויות בסרט היו מאוד מהירות, כאילו ארונופסקי רק רצה להגיע לחלק של הסרט שהוא יודע שעשוי טוב. העלילה מתפתחת כבדרך אגב, ובעוד הקרב הגדול להגן על התיבה הוא מגניב, אין כמעט שום התפתחות רגשית. הצופה מעביר למעלה משעה בבהייה בדמויות שאמורות להינעל בסירה יחד. זו שעה יפה, אך יפה שעה אחת קודם. השעה השנייה מקבלת אינטנסיביות ושם גם הדמויות מתחילות לשחק באמת. קונלי עוצמתית בתפקיד כשהיא מתפרקת בשל מעשיו של בעלה, וקרואו מעביר בצורה נפלאה את ההשתקפות המופלאה לאמונה המיוחסת בסרט.

מאוד מעניין לראות את הסרט כהצהרה דתית של הבמאי, כי לפעמים – גם אם הצופה אינו אדם מאמין – מעשיו של נוח נראים כמו עבודתו של הנבל בסרט. הרבה פעמים שומעים את הגיבור צועק שורות על כוחו של המין האנושי. זה היפוך תפקידים מעניין שארונופסקי מעביר במטרה להתעמת בתחושת הגרגרנות והתאווה שלנו לגמוע את כל מה שמציע העולם, אלא גם כדי לצייר את "הבורא" (המילה אלוהים / God – לא מוזכרת בסרט) באור שאינו פולחני. כמובן, החוטאים חייבים להיענש כדי לקשר בין שני רעיונות אלו, אבל המאבק הפנימי של נוח עם ההחלטות שלו מפצות על הכול.

מה שעוד הופך מוזר את המסע החזותי המופלא של ארונופסקי, כפי שכבר ניתן לכנות כסימן המסחרי שלו (אחרי "ברבור שחור" ו"רקוויאם לחלום"), נעלם כמעט לחלוטין במחציתו השנייה של הסרט – כאילו בוים על ידי שני במאים שונים. חלקו הראשון של הסרט נראה כחזות מטפורית שמימית, ואילו חלקו השני הוא חיפוש בנבכי נשמתו של נוח.

ניתן לסכם ש"המבול" הוא סרט פנטזיה עם תקציב ענק. יש מספר גדול של קטעי פעולה מצויינים וגם מעט הומור, אך לא בשביל זה משלמים כשבאים לראות אפוס תנ"כי. הבעיה, שהסרט עובד כשהוא אינו פנטזיה, פעולה או הומור. "המבול" עובד כשהוא עוסק בנוח ולא במבול, ומכאן המפיץ בעברית היה צריך להישאר עם השם המקורי – "נוח".