"אני מלאת שמחה שאוכל ליישם את התהליך המדיני. הכל תלוי בהרכב הממשלה, בעולם, בפלסטינים, אבל קודם כל בנו. כשיש לי אפשרות להיות אחראית לגורלנו הכללי זה נותן לי תקווה".

כך, באופטימיות מפוכחת, אמרה ציפי לבני בפברואר 2013, יממה לאחר שהצטרפה לממשלת נתניהו. כעת, כשהמשא ומתן המקרטע נקלע למבוי סתום, לשרת המשפטים שמופקדת על המו"מ המדיני נוצרה הזדמנות פז להשפיע על "גורלנו הכללי".

בפני השרה לבני ניצבות שתי אפשרויות – להמשיך בשיחות הטפלות שמובילות לשומקום, או לגלות אומץ לב ציבורי ולהודיע על התפטרות מהממשלה.

יושבת ראש "התנועה" נכנסה לממשלת נתניהו על בסיס הבטחה מפורשת  לקדם את התהליך המדיני. למרבה הצער, נדמה כי "התהליך" הפך לחזות הכל. ביולי 2013 הושקו השיחות המדיניות, לאחר שישראל הסכימה לשחרר 104 אסירים, חלקם עם דם על הידיים, עבור הזכות המפוקפקת לנהל משא ומתן.

לא צריך לזלזל בחשיבות המשא ומתן, אך שחרור מחבלים בתמורה להתנעת השיחות היווה תקדים מסוכן. באופן די תמוה, הצעד המקומם הזה עבר ללא התנגדות משמעותית מצד "הבית היהודי" (אפשר רק לשער לאילו זעקות שבר היינו נחשפים אם ממשלת שמאל הייתה חתומה על המהלך).

מאז שוחררו לא מעט מחבלים, הבנייה בהתנחלויות שברה שיאים חדשים (לפי נתוני הלמ"ס, ב-2013 נבנו ביהודה ושומרון 2,534 יחידות דיור – יותר מפי שניים מאשר ב-2012), ושיחות השלום לא הניבו דבר. אם הושגה פריצת דרך בחדר המשא ומתן, היא לא הובאה לידיעת הציבור הרחב.

בנקודת הזמן הנוכחית, אחרי שמונה חודשים שכולם מדברים על שלום (ומצליחים לראות רק את הצדק שלהם), ברור שהמשא ומתן נידון לכישלון חרוץ. במשולש הלא-רומנטי של ארה"ב-ישראל-הפלסטינים, רק הצלע הראשונה מעוניינת בקידום התהליך. למעט ג'ון קרי, "המשיחי והאובססיבי" כהגדרת בוגי יעלון, וציפי לבני שנבחרה על הטיקט המדיני, איש לא מעוניין להניע תהליך אמיתי שיוביל לקץ הסכסוך.

אבו מאזן רוצה בשיחות כדי לחזק את מעמדו ברחוב הפלסטיני באמצעות שחרור אסירים, ונתניהו חפץ בתהליך מדיני וירטואלי, שיפחית את הלחץ בזירה הבינלאומית ויאפשר לו לשרוד עוד קדנציה מיותרת.

ברגע שנתניהו העדיף שחרור מחבלים על פני הקפאת התנחלויות – שהייתה מובילה לפרישת הבית היהודי – הוא הצהיר הלכה למעשה כי שלמות הקואליציה עומדת בראש מעייניו. תהליך השלום הוא רק רעש רקע שמסייע לראש הממשלה לגרוף רווחים פוליטיים על חשבון אינטרסים לאומיים.

הדבר היחיד שמעסיק את שני הצדדים, הן בהנהגה הישראלית והן בהנהגה הפלסטינית, הוא התשובה לשאלה הקריטית – על מי תוטל האשמה ברגע שהשיחות יקרסו.

במציאות שכזו, ברור שציפי לבני משמשת עלה תאנה במשחק הציני של נתניהו. מול האמריקנים והרוב השפוי בישראל נתניהו יכול לנפנף בתהליך השלום, כשיושבת ראש "התנועה" משמשת כסמן השמאלי, ומול מחנה הימין ראש הממשלה מצטייר כנושא ונותן קשוח שלא מתקפל בפני לחצים חיצוניים. אם ישראל משחררת אסירים, או מביעה נכונות ללכת לקראת הפלסטינים, חיצי הביקורת של הימין מופנים אל עבר לבני שמופקדת על המשא ומתן.

אפשר להגיד על לבני הרבה מאוד דברים, אבל חוסר אינטיליגנציה לא נכלל ביניהם. שרת המשפטים יודעת היטב שנתניהו הוא לא בגין, ודאי שלא רבין, ואין לו שום כוונה לבצע מהלכים דרמטיים.

היא יודעת שראש הממשלה משתמש בה לצרכים פוליטיים במטרה לאותת לאובמה, ולרוב השפוי בישראל, שהוא מוכן ללכת רחוק למען הסכם שלום.

אם לבני באמת מעוניינת (ואני מאמין בכוונותיה) לתרום לתהליך השלום היא צריכה לעשות צעד אחד בלבד – לשים את המפתחות ולפרוש ממשלת נתניהו. בצעד אמיץ שכזה לבני תבהיר שיש לה עמוד שדרה, והיא איננה סטטיסטית בנשף המסכות של נתניהו.

נראה את הגיבורים בממשלת הימין הקיצוני, בהובלת הכת המשיחית שקרויה "הבית היהודי", נלחמים בטרור ובבידוד הבינלאומי. שר הביטחון, שכבר הוכיח שאין לו מעצורים, יקבל כרטיס פתוח לעלוב בבית הלבן בלי ש"יפי הנפש" יפריעו לו במלאכת הקודש. גם נפתלי בנט, המתלהם הראשי בממשלה, ימשיך להיאבק בטרור באמצעות סטטוסים בפייסבוק.

ציפי לבני נמצאת בנקודה מכרעת מבחינת החיים הציבוריים. אם תישאר בממשלת ימין שזונחת את המשא ומתן, או מנהלת שיחות סרק, היא תבגוד בבוחריה ותיזכר כעוד פוליטיקאית. אם תתפטר מהממשלה ותסיר את המסכה מעל פניו של נתניהו, היא תפגין מנהיגות אמיתית ותצטייר כאלטרנטיבה לקראת הבחירות הבאות.

ליבני נהנית מתדמית של אשת ציבור הגונה. עכשיו, כשברור שאין תוחלת לנוכחות "התנועה" בממשלה, יש לה הזדמנות להוכיח שהדימוי הוענק לה ביושר.  

[related-posts title="מאמרים קודמים של תומר פלג:"]