השיחות על הסכם השלום תקועות בעוד שמוטי רייף יצא מהארון הירוק. מה אנו בוחרים להיות, כן או לא?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
כאשר אני מסתכל על העולם אני רואה כיצד הוא מתנדנד בין תפיסות ישנות לחדשות; בין התפיסות הישנות, המפרידות, המצמצמות, המרחיקות, המגבילות, השוללות, לבין התפיסות החדשות, המרחיבות, המאפשרות, המקרבות, המשחררות. בין פחד לבין אהבה מתנדנד העולם שלנו, ודרך מה שהחדשות מספרות אני יכול לראות היטב את הנדנדה בתוכי.
מוטי רייף בליווי לינור אברג'יל (צילום: רונית מטיאס)
התפיסות הישנות
המקום הבולט ביותר בו הפחד מדבר בחדשות שלנו הוא השיחות בין ישראל לפלסטינים על הסכם השלום. כל צד מונע מחוסר אמון ופחד וכל צד רוצה להשיג את המקסימום שהוא יכול, או במילים אחרות לתת את המינימום שהוא יכול לתת.
בשבוע האחרון עלו השיחות הללו על שרטון נוסף והניסיון להבין מי באמת הכניס טריז לגלגלים המקרטעים יהיה בלתי אפשרי. כמו בחיים הפרטיים כך גם בקולקטיביים, כאשר שני אנשים רבים – שניהם לרוב אומרים אמת ובו זמנית מטשטשים אותה.
עם זאת ישנה אמת אחת שאי אפשר לטשטש במקרה הזה: עיקרי ההסכם כבר דוברו ותוכננו לאורך שנים רבות. כל מה שנדרש כרגע זה תבונה ואומץ, המתבססים על עקרון רוחני האומר כי מה שאני נותן הוא מה שאני מקבל. אם אני נותן כבוד וחופש אני אקבל אותם בחזרה, בדרך זו או אחרת; ואם אני נותן זלזול וכלא, זה מה שאני אמגנט בחזרה אל חיי.
העקרון הרוחני הזה נראה היטב במציאות המשותפת לנו ולשכנינו: כל צעד של שלילת חופש וכבוד מעורר מיד בצד השני צעד דומה. כדי להבין שהחוק הזה עובד גם כאשר נותנים כבוד וחופש, נדרשת מידה של אמון שעדיין איננה בנמצא.
זה נכון גם בתוכנו, בחיים הפרטיים: מלחמות וסכסוכים שאנו מנהלים עם עצמנו ועם האנשים הקרובים אלינו במשפחה ובין חברים, לרוב נמשכים בגלל שאנו מפחדים להתפייס. אנו ממשיכים להחזיק בתואר "אני צודק" ומסרבים להבין כי לכל אחד יש מה ללמוד, גם אם אותו אחד חושב שהוא ממש צודק.
התפיסות החדשות
במקביל תפסה המשטרה סוחר סמים, שהחליט לספר על שלושה מפורסמים שהשתמשו בשירותיו. בצעד מפתיע אחד מהם התוודה באופן פומבי.
הכוונה היא למפיק תצוגות האופנה הידוע מוטי רייף, שבמקום להסתתר מאחורי פנים מטושטשות, הוא יצא בפומבי והודה בחשבון הפייסבוק שלו שהוא מעשן מריחואנה, במטרה לסייע לעצמו לחיות חיים נינוחים ונעימים יותר.
מיותר כמעט לציין שהוא אינו היחיד. למעשה, בפייסבוק תופסת תאוצה יוזמה במסגרתה אנשים יוצאים מהארון הירוק ומזדהים באופן מלא כמעשני מריחואנה. רייף הוא ככל הנראה המפורסם היחיד שעושה זאת בתקופה זו.
האומץ של רייף להגן על צרכיו אל מול הפחד מהמשטרה הוא דבר שאינו מובן מאליו. אני שמח שהוא אינו היחיד. תפיסות חדשות מחלחלות בארצות הברית ובמדינות נוספות בעולם, לפיהן יש צורך לאשר מחדש את השימוש במריחואנה לצרכים רפואיים, תעשיתיים ואישיים. רייף משקף שינוי המתרחש לטובה – מעבר מעולם של פחד לעולם של שיתוף פעולה.
מגמה זו מבטאת בעיניי שינוי, המתרחש בתוך כולנו (או כזה שכדאי שיתרחש), גם אם איננו מעשנים מריחואנה, שכן שינוי הגישה הוא הפואנטה ולא הצמח עצמו. במילים אחרות, ישנה התרככות הולכת וגוברת, הבנה שנוקשות אינה נכונה, אינה רצויה ואינה מועילה.
זו הבנה שכדאי שתתרחש בתוכנו ביחס לצרכים ותשוקות שבעבר פסלנו ושפטנו. הבנה האומרת שאם זה דבר מה שאני רוצה, דבר מה שעושה לי טוב, כל עוד איני מסכן בדרך זו אחרים, אין סיבה למנוע אותו מעצמי. זו תפיסה חדשה המתפשטת בעולמנו החיצוני כמו גם הפנימי, ומעידה כי למרות שיש עוד הרבה דרך לפנינו, ישנה דרך יפה שכבר עשינו.