כל הצביעות, השקרים, העמדות הפנים, הפוליטיקה הקטנה, הפחדים הגדולים, הלאומיות, הלאומנות, החמדנות – כל אלה נחשפים בימים אלה של פיצוץ המו"מ המדיני.

אבל בדיוק כאן, בצמד המילים הזה – "מו"מ מדיני" – טמון כל השקר כולו. לא היה כאן שום מו"מ מדיני. לא משא ובטח לא מתן. אף אחד מאיתנו, יהודים כמו ערבים, לא ממש הבין וגם לא רצה להבין מה עשה כאן בשנה האחרונה האיש האמריקני הגבוה עם השיער השופע, אבל דבר אחד בטוח: הם לא ספרו אותו. מביך. מאוד מביך.

בכל השנה האחרונה, כמו בעשרות השנים שלפני השנה האחרונה, ובוודאי בכל תקופות כהונתו של רודף השלום בנימין נתניהו (וחבורתו) – היו כאן כל מיני דברים: מו"מ מדיני לא היה כאן.

נתניהו לא רוצה פתרון, לא יכול לקדם פתרון וממילא לא מסוגל לשלם את המחירים המינמליים הדרושים בשביל לקדם פתרון. לא הייתה לו שום בעיה לנאום את אותו נאום בר-אילן שלו (כמה פתטי ושקרי זה נשמע היום), ולחזור כמו תוכי שנשבר לו התקליט על "שתי מדינות לשני עמים", כשברור לו וברור לנו וברור להם שהוא לא מאמין לאף מילה שיוצאת לו מהפה. וגם יודע שזה לא יקרה. לא בתקופתו. לא בקדנציה (הקדנציות) שלו.

נתניהו לא רוצה הסדר. השותפים שלו לא רוצים הסדר. חבריו במפלגתו שלו לא רוצים הסדר; לא ליברמן (היחיד שמבין ערבית ויעיף מכאן את כל ערביי המשולש); לא חבריו לליכוד (דנון? אלקין? חוטובלי? לוין? יעלון?) רוצים הסדר; לא שותפיו מהימין הלאומני (בנט וחבורת המטורללים שלו) וגם לא נביאי הפוליטיקה החדשה. מישהו רואה את לפיד הולך לאיזשהו מקום?

ועכשיו נכנס למשוואה המטופשת הזאת גם פולארד. אותו בוגד אמריקני (כן, אמריקני; פולארד הוא אזרח אמריקני) שגנב מאות אלפי מסמכים וניסה למכור אותם לכל המרבה במחיר, והצליח למצוא כמה ישראלים מופקרים שהתפתו לעשות איתו עסקה מסריחה. מה לאיש הזה ולחיינו כאן? ואיך הוא בכלל נושא לדיון ונשוא הדיון?

ייאמר בקול ברור: המקסימום שנתניהו ושות' רוצים ויכולים לתת לפלסטינים (רמז: שום דבר) לא נוגע ולא מתקרב למינימום שבלעדיו לפלסטינים אין סיבה לקום בבוקר. ולא, אין שוויון בין הצדדים ואין איזון. בצד אחד יש מדינה מבוססת, חזקה, עשירה למדי; מדינה מפותחת יחסית, מדינה שיש לה צבא ענק, עצום, אימתני – צבא שיש לו מדינה; מדינה מפונקת שמחזיקה בצד פילגש, אשה לא חוקית – מדינת המתנחלים – שבשביל שהיא תשב בשקט ולא תפרק אותה היא משלמת לה דמי שתיקה, הון עתק, מדי שנה, עשרות שנים.

ובצד השני יש כלום ושום דבר.

לא, אין איזון בין כובש לנכבש. אין איזון בין חזק לחלש. אין ולא יהיה.

וגם הצד השני לא רוצה, לא יכול ולא מסוגל לשלם את המחיר. לא תהיה הכרה בדרישה המטוטמטמת, חסרת הפשר, הצדקנית והצייקנית, להכיר בישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". לא תהיה ולא צריכה להיות. כי הרי התסריט הזה נכתב מראש בשביל הפיצוץ. הדרישה היא הנפץ שננעץ בחבית חומר הנפץ. ערימת הדינמיט הייתה שם – הדרישה של נתניהו הוצמדה אליה רק בשביל להצית אותה. ולפוצץ.  וככה גם הדרישות האחרונות של המנהיג הפלסטיני, מהבירה במזרח יושלים, שחרור אלפי אסירים (למה אנחנו בכלל מחזיקים אותם כאן כל כך הרבה שנים? לשם מה?), החזרת פליטים והשד יודע מה עוד. הוא יודע שאנחנו יודעים שהוא יודע שהכל כלאם פאדי. ואז הוא הלך וחתם על הצטרפות לכמה מוסדות הומאניים שאיכשהו מתקשרים לאו"ם. אבל רגע, למה זו עילה לפיצוץ המו"מ שלא היה? במה זה כל כך מפריע לצדקנים העלובים שלנו? איך בדיוק זה אמור לשרוף את הפיוזים של ה"ה נתניהו, שטייניץ, יעלון וליברמן? מילא בנט, אצלו הכל ייתכן. אבל לאחרים יש איזה סוג של אינגריטי, לפחות למראית עין. אז אבו מאזן חתם על אמנות הומאניות כלשהן. ביג דיל. ועדיין לא ברור מה זה בכלל העסק שלנו.

וגם הם לא יכולים. לא אבו מאזן ולא אף מנהיג פלסטיני אחר. למה שאבו מאזן ישלם במשרתו ואולי בחייו, מבלי שקיבל דבר? בלי מדינה של ממש, בלי פתרון – אפילו סמלי – של טרגדיית הפליטים; בלי הכרה (לפחות עקרונית וסמלית) בזכות השיבה (ובאמת, למה מדינה שכל כולה מבוססת על "חוק השבות" תסכים לשמוע על אותה הזכות בדיוק, רק של מישהו אחר?); בלי עיר בירה; בלי צבא ובלי דגל ובלי טריטוריה עצמאית; בלי גישה לים; בלי שדה תעופה; בלי תשתיות; בלי רצף טריטוריאלי. בלי מסחר, בלי תעשייה, בלי כלכלה.

תסריט הפיצוץ הזה נכתב עוד לפני שקרי נחת כאן בפעם הראשונה. נכתב בשמחה ובחדווה. הוא היה כתוב כי לא הייתה שום אופציה אחרת. אף אחד לא חשב שיש אופציה אחרת. איש לא העלה על דעתו שתיתכן אופציה אחרת.

וגם הפיצוץ הזה, גם אם יגרור אחריו סבב אלימות (מבוקר) נוסף, הוא לא הסוף. כי אחרי הסוף, תמיד יבוא עוד סבב. ועוד תיווך. ועוד מגעים. כי אין כאן סוף שהוא לא התחלה של סוף חדש שנקבע מראש. כי הישראלים יישארו אותם ישראלים, כמו שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים (זכויות היוצרים לאביו המנוח של שר החקלאות).

ובקרוב יימשכו השיחות. במלמול חרישי (זה אלתרמן והוא בכלל משיר אחר).

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]