"איך פגשתי את אמא" או: איך יוצרי הסדרה אכזבו את הצופים

אחרי 9 עונות ו-208 פרקים ירדה הסדרה "איך פגשתי את אמא". נגה גור-אריה, שהאמינה, כמו רבים מהצופים, שנמצאה סופסוף היורשת של "חברים", טוענת שמדובר בהונאה. לא פחות

"איך פגשתי את אמא" או: איך יוצרי הסדרה אכזבו את הצופים

אחרי 9 עונות ו-208 פרקים ירדה הסדרה "איך פגשתי את אמא". נגה גור-אריה, שהאמינה, כמו רבים מהצופים, שנמצאה סופסוף היורשת של "חברים", טוענת שמדובר בהונאה. לא פחות

השבוע, באה לסיומה "איך פגשתי את אמא", אחרי 9 עונות, 208 פרקים והרבה רגשות מעורבים. הסדרה, שעלתה בשנת 2005, היתה אמורה למלא את החלל העצום שהשאירה "חברים", אשר ירדה מהמסכים שנה אחת קודם אחרי עשר עונות, ולהיכנס למשבצת של "סיטקום קליל על קבוצה של חברים". הנתונים היו זהים (קבוצת חברים בשנות ה- 20 וה-30 לחייהם), המציאות קצת יותר ריאלית וההומור בשפע.

מה זה השטויות האלה?

בהתחלה, "איך פגשתי את אמא" סיפקה את הסחורה, ועבור קהל לא קטן של צופים אף התעלתה על המקור. העונות הראשונות זכו לחיבוק הקהל והמבקרים, והציגו הומור שנון ודמויות שקל להתחבר אליהן. אני, באופן אישי, ניגשתי אל הסדרה בחשדנות. בתור מעריצה גדולה (מאד) של "חברים", "איך פגשתי את אמא" נראה לי על פניו כניסיון עלוב ומועד לכישלון להתעלות על הסדרה הטובה בכל הזמנים. אבל ברגע שהתחלתי לצפות ידעתי שאין טעם להכחיש – הסדרה טובה, אפילו מאד.

רק משהו אחד עמד בדרך: העובדה שהסיפור מסופר מהעתיד חשף לנו, הצופים, את העובדה שטד ורובין, שנכנסו למשבצת של רוס ורייצ'ל, הם לא הזוג של הסדרה. רובין, מושא האהבה של טד בעונות הראשונות ומי שרק חיכינו שיהיה לה הפי אנדינג איתו, היא בסך הכל "דודה רובין" עבור הילדים של טד.

ההפרעה הזו לקתרזיס שהיא הידיעה שהזוג שאנחנו אוהבים עתיד להיפרד, קצת פגמה בהנאה, אבל ההומור השנון והתזמון הקומי של השחקנים הזמין המשך צפייה. ואז – אי שם בעונה הרביעית, הכל השתבש. הסדרה תפסה כיוון קצת דרמטי והתחילה לשחק על הקו הדק שבין דרמה לקומדיה. במקביל, מלחמת ההתשה בציפייה להופעת האמא כבר הרגה אותי, והיתה תחושה שהסדרה איבדה לחלוטין את הפואנטה שלה. זה השלב שבו פרשתי מצפייה קבועה, ועברתי לצפייה מזדמנת כשאין משהו אחר במקום. הבעיה היתה שהסדרה שודרה כל הזמן ובכל מקום, כך שאת שתי העונות האחרונות ראיתי כמעט במלואן.

כשהאמא הופיעה, מתישהו בסוף העונה השמינית, המצב הידרדר עוד יותר. הרגשתי שהונו אותי, שהכותבים לא חשבו קדימה בשום צורה ואופן, והחליטו "לזרום" על חשבון עלילה הגיונית. כדי לנסות לפצות על המצב ההזוי, שבו הדמות לה חיכינו מהפרק הראשון מופיעה לקראת סוף הסדרה, ניסו היוצרים להראות לנו שבעצם היא היתה שם כל הזמן, באמצעות פלאשבקים שמראים אותה ברקע של אירועים מעונות קודמות. תחושת הזלזול הזו התערבבה עם הרמת גבה מתמשכת לנוכח נישואיו של הזוג הכי גרוע שהטלוויזיה יצרה אי פעם – ברני ורובין.

הפרק האחרון מבחינתי שבר את כל השיאים. נראה היה שאיזה אסימון נפל למישהו שם בצוות היוצרים, אם כי באיחור של שמונה שנים, והוא הבין שבעצם הזוג שהסדרה צריכה ליצור הוא אכן טד ורובין. אז בפרק האחרון, מלבד להראות לנו סוף סוף את הרגע הספציפי שבו טד וטרייסי, האמא, נפגשו (למי אכפת?!), חיברו אותנו לרגע העתידני, שליווה אותנו במשך כל הסדרה, ובו טד מספר לילדים שלו איך הוא פגש את אמא.

מתברר שטרייסי מתה ממחלה כלשהי לפני שש שנים, והילדים מגיעים למסקנה אליה הגיעו הצופים מהיום הראשון, שטד מאוהב ברובין. אז הם דוחקים בו להתקשר אליה ולהציע לה לצאת, ובמקום זאת הוא הולך אליה הביתה במחווה רומנטית, שקורצת לסצנה שבה הם הפכו לזוג בפעם הראשונה.

זוהי עוד הוכחה לכך שהכותבים לא חשבו על שום דבר מראש, מה שמחזק את תחושת ה"פראייריות" של הצופה: גרמתם לנו לרצות לראות את טד ורובין, ואז קראתם לה "דודה רובין", וגרמתם לנו לצפות למישהי אחרת, שמגיעה בדמות אהבת חייו של טד בסוף הסדרה, עד שמתברר שהיא בכלל לא אהבת חייו של טד, אלא רובין, שזה מה שחשבנו וקיווינו לו בהתחלה. כל זה הפך את הפואנטה המקורית של הסדרה, לענות על השאלה "איך פגשתי את אמא", למיותרת וללא מעניינת. מה זה משנה אם בסוף הוא עם מישהי אחרת?

סצנת הסיום הזו היא הרגע המושלם לסיים את הסדרה. זו הסצנה לה חיכו הצופים עוד מהפרק הראשון. מה חבל שהדרך לשם היתה רצופה שטויות וטעויות.

1 Comment

  1. נועה
    10 באפריל 2014 @ 22:19

    לדעתי את ממש טועה…. זאת סדרה מעולה ואת ממש ירדת עלייה בהקצנה..
    זכותך לכתוב את הדעה שלך אבל לא צריך להגזים… אני חושבת שזאת באמת סדרה שתמיד כיף לצפות בה ואותי היא אף פעם לא שיעממה…
    אני ממליצה בחום למי שעדיין לא מכיר 🙂
    ודרך אגב זה די מוזר:
    הצלחתי להתחבר לכל דבר חיובי שכתבת על הסדרה אבל משום מה לא הרגשתי שום דבר מהדברים השליליים שכתבת..
    כתבה נחמדה בכל מקרה 🙂

השבוע, באה לסיומה "איך פגשתי את אמא", אחרי 9 עונות, 208 פרקים והרבה רגשות מעורבים. הסדרה, שעלתה בשנת 2005, היתה אמורה למלא את החלל העצום שהשאירה "חברים", אשר ירדה מהמסכים שנה אחת קודם אחרי עשר עונות, ולהיכנס למשבצת של "סיטקום קליל על קבוצה של חברים". הנתונים היו זהים (קבוצת חברים בשנות ה- 20 וה-30 לחייהם), המציאות קצת יותר ריאלית וההומור בשפע.

מה זה השטויות האלה?

בהתחלה, "איך פגשתי את אמא" סיפקה את הסחורה, ועבור קהל לא קטן של צופים אף התעלתה על המקור. העונות הראשונות זכו לחיבוק הקהל והמבקרים, והציגו הומור שנון ודמויות שקל להתחבר אליהן. אני, באופן אישי, ניגשתי אל הסדרה בחשדנות. בתור מעריצה גדולה (מאד) של "חברים", "איך פגשתי את אמא" נראה לי על פניו כניסיון עלוב ומועד לכישלון להתעלות על הסדרה הטובה בכל הזמנים. אבל ברגע שהתחלתי לצפות ידעתי שאין טעם להכחיש – הסדרה טובה, אפילו מאד.

רק משהו אחד עמד בדרך: העובדה שהסיפור מסופר מהעתיד חשף לנו, הצופים, את העובדה שטד ורובין, שנכנסו למשבצת של רוס ורייצ'ל, הם לא הזוג של הסדרה. רובין, מושא האהבה של טד בעונות הראשונות ומי שרק חיכינו שיהיה לה הפי אנדינג איתו, היא בסך הכל "דודה רובין" עבור הילדים של טד.

ההפרעה הזו לקתרזיס שהיא הידיעה שהזוג שאנחנו אוהבים עתיד להיפרד, קצת פגמה בהנאה, אבל ההומור השנון והתזמון הקומי של השחקנים הזמין המשך צפייה. ואז – אי שם בעונה הרביעית, הכל השתבש. הסדרה תפסה כיוון קצת דרמטי והתחילה לשחק על הקו הדק שבין דרמה לקומדיה. במקביל, מלחמת ההתשה בציפייה להופעת האמא כבר הרגה אותי, והיתה תחושה שהסדרה איבדה לחלוטין את הפואנטה שלה. זה השלב שבו פרשתי מצפייה קבועה, ועברתי לצפייה מזדמנת כשאין משהו אחר במקום. הבעיה היתה שהסדרה שודרה כל הזמן ובכל מקום, כך שאת שתי העונות האחרונות ראיתי כמעט במלואן.

כשהאמא הופיעה, מתישהו בסוף העונה השמינית, המצב הידרדר עוד יותר. הרגשתי שהונו אותי, שהכותבים לא חשבו קדימה בשום צורה ואופן, והחליטו "לזרום" על חשבון עלילה הגיונית. כדי לנסות לפצות על המצב ההזוי, שבו הדמות לה חיכינו מהפרק הראשון מופיעה לקראת סוף הסדרה, ניסו היוצרים להראות לנו שבעצם היא היתה שם כל הזמן, באמצעות פלאשבקים שמראים אותה ברקע של אירועים מעונות קודמות. תחושת הזלזול הזו התערבבה עם הרמת גבה מתמשכת לנוכח נישואיו של הזוג הכי גרוע שהטלוויזיה יצרה אי פעם – ברני ורובין.

הפרק האחרון מבחינתי שבר את כל השיאים. נראה היה שאיזה אסימון נפל למישהו שם בצוות היוצרים, אם כי באיחור של שמונה שנים, והוא הבין שבעצם הזוג שהסדרה צריכה ליצור הוא אכן טד ורובין. אז בפרק האחרון, מלבד להראות לנו סוף סוף את הרגע הספציפי שבו טד וטרייסי, האמא, נפגשו (למי אכפת?!), חיברו אותנו לרגע העתידני, שליווה אותנו במשך כל הסדרה, ובו טד מספר לילדים שלו איך הוא פגש את אמא.

מתברר שטרייסי מתה ממחלה כלשהי לפני שש שנים, והילדים מגיעים למסקנה אליה הגיעו הצופים מהיום הראשון, שטד מאוהב ברובין. אז הם דוחקים בו להתקשר אליה ולהציע לה לצאת, ובמקום זאת הוא הולך אליה הביתה במחווה רומנטית, שקורצת לסצנה שבה הם הפכו לזוג בפעם הראשונה.

זוהי עוד הוכחה לכך שהכותבים לא חשבו על שום דבר מראש, מה שמחזק את תחושת ה"פראייריות" של הצופה: גרמתם לנו לרצות לראות את טד ורובין, ואז קראתם לה "דודה רובין", וגרמתם לנו לצפות למישהי אחרת, שמגיעה בדמות אהבת חייו של טד בסוף הסדרה, עד שמתברר שהיא בכלל לא אהבת חייו של טד, אלא רובין, שזה מה שחשבנו וקיווינו לו בהתחלה. כל זה הפך את הפואנטה המקורית של הסדרה, לענות על השאלה "איך פגשתי את אמא", למיותרת וללא מעניינת. מה זה משנה אם בסוף הוא עם מישהי אחרת?

סצנת הסיום הזו היא הרגע המושלם לסיים את הסדרה. זו הסצנה לה חיכו הצופים עוד מהפרק הראשון. מה חבל שהדרך לשם היתה רצופה שטויות וטעויות.

1 Comment

  1. נועה
    10 באפריל 2014 @ 22:19

    לדעתי את ממש טועה…. זאת סדרה מעולה ואת ממש ירדת עלייה בהקצנה..
    זכותך לכתוב את הדעה שלך אבל לא צריך להגזים… אני חושבת שזאת באמת סדרה שתמיד כיף לצפות בה ואותי היא אף פעם לא שיעממה…
    אני ממליצה בחום למי שעדיין לא מכיר 🙂
    ודרך אגב זה די מוזר:
    הצלחתי להתחבר לכל דבר חיובי שכתבת על הסדרה אבל משום מה לא הרגשתי שום דבר מהדברים השליליים שכתבת..
    כתבה נחמדה בכל מקרה 🙂

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן