המקום היחיד בו אנחנו יכולים עדיין להרוויח כסף וגם כאן לא מדובר בהון תועפות אלא בתחרות קשה עם מאות אלפי צלמים מכל העולם, זה האינטרנט. בדקנו את כל האפשרויות להרוויח כסף על האינטרנט מצילום, וזה לא כולל הכנסה חד פעמית על פופולריות באינסטגראם או בטוויטר אלה הכנסה פרופר מפרי יצירתנו, מהתמונות שלנו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בעידן בו לכל טלפון יש מצלמה וכל איפוניסט קורא לעצמו צלם. אנחנו הצלמים המקצועים נדחקים איכשהו לפינה. אלו מביננו שמתמחים בצילום אוכל, חתונות או כל נושא ספציפי מוצאים שעבורם יותר קל למצוא פרנסה. צלמי הרחוב והחדשות (כמוני) מוצאים את עצמם נופלים בין המגבלות הארורות שהציב העולם המערבי על צילום הרחוב מטעמי פרטיות, הנוגדות באופן מוחלט את "זכות הציבור לדעת", לבין הדרישות האנאכרוניסטיות של עולם הפרסום לצילום בטכניקה וקונספציה של לפני 30 שנה. רק בארה"ב יכול צלם רחוב עדיין ליהנות מאומנותו.
מסתבר שעל האינטרנט אפשר להרוויח כסף. נכון, לא מדובר בהון תועפות והתחרות עם מאות אלפי צלמים מכל העולם קשה מאוד, אבל זה עדיין אפשרי. בדקנו את כל האפשרויות להרוויח כסף על האינטרנט מצילום. ואין זה כולל הכנסה חד פעמית על פופולריות באינסטגראם או בטוויטר, אלא הכנסה פרופר מפרי יצירתנו, כלומר מהתמונות שלנו. סדר האפשרויות הולך מהפחות רלוונטי ליותר רלוונטי.
אתרי הסטוק פוטו – חבל על האנרגיה!
האתרים הללו אמורים להיות אחרונים ברשימה. מדובר בסוס מת, עמוס לעייפה בתמונות חסרות חיים מוארות יתר על המידה ללא הצללות וחדות עד כדי גיחוך.
האתרים הללו הם מאגרי תמונות, בהם יכולים משרדי הפרסום, הגרפיקאים ועוד בעלי מקצוע לעיין ולבחור תמונה שתתאים לצרכיהם. כדי שתמונה תאושר על ידי אחד האתרים הללו היא צריכה להיות כל כך משעממת שצלם רגיל בכלל לא יחשוב לצלם אותה. אבל משרדי הפרסום, בעיקר האמריקנים, עדיין משוכנעים שיש להם מושג מה מושך את עיין הציבור, זה לא ממש משנה להם שמדובר בקונספציה עתיקה בת לפחות שלושה דורות והעולם התקדם מאז.
מבחינת הצלם מדובר בעבודה סיזיפית, שכן רוב הצלמים יגלו שאולי 10 אחוזים מהתמונות שלהם יאושרו לשימוש. תהליך ההעלאה מייגע, והתיסכול מפסילתם של תמונות יוציא אתכם מדעתכם. לא מצדיק את המאמץ, שכן גם אם תמונה כבר אושרה, היא "טובעת" בין מיליוני תמונות אחרות הדומות לה בצורה מפחידה והסבירות איננה גבוהה ליהנות מהכנסה סבירה. מעבר לכך, חלק מהאתרים מבצעים מבחן לצלמים שרוצים להתקבל למאגר שלהם. ויש כאלו שאפילו מתנים את הקבלה בסוג המצלמה בה הצלם משתמש. אחד האתרים אליהם פניתי דרש שתהיה לי מצלמת DSLR – פניתי אליהם ושאלתי האם הם מחפשים מצלמות או צלמים? תשובתם: "כמובן שצלמים. אנחנו רק רוצים לוודא שהרזולוציה תהיה גבוהה מספיק" – תשובה שרק מוכיחה חוסר הבנה, בנושא המצלמות לפחות.
מי שמעוניין בכל אופן לנסות הנה כמה אתרים:
Istock
dreamstime
ShutterStock
Photo bucket
יש עוד מאות אתרים כאלו, אבל כמו שאמרתי חבל על האנרגיה.
למכור מוצרים עם תמונה מודפסת – Zazzle
באתר הנ"ל התמונות שלכם הם מוצר לוואי, דקורציה למוצרים אחרים. האתר מאפשר לכם לפתוח חנות משלכם ולמכור מוצרים (משלהם) כשתמונותיכם מודפסות עליהם. רעיון נחמד אם כי לא ממש מעשי. תמונות המוצרים עם ההדפסה הן בעצם סימולציה וההנחה שמוצר ימכר עם תמונה משלכם עליו בגלל התמונה איננה הנחה סבירה.
בדרך כלל מוצרים מהסוג הנ"ל נמכרים בחנויות בהם ללקוח יש מגע מידי עם המוצר ולמוצר יש שם רצוי אפילו מותג. צלמים שניסו את האופציה התייאשו די מהר.
תחרויות צילום נושאות פרסים – ViewBug
תחרויות צילום יש מאות בכל שבוע. הבעיה היא שרובן אינן ממש מקצועיות והזוכים נקבעים על פי מספר ה"לייקים" שהם זוכים להם, דהיינו כל תחרות שכזו פירושה עבודת הפצה מסיבית ברשתות החברתיות בלי קשר לאיכות התמונה. אחרי התחרות הראשונה תגלו שהפכתם להיות נודניקים חברתיים.
אבל עקב העובדה שהאתרים הללו צריכים לחיות ממשהו, ומפרסום אי אפשר לחיות, רבים מהם מיינו את התחרויות לשני סוגים: אלו הפתוחות לחברים ללא תשלום והללו אינן נושאות פרסים כספיים אלא מתנות למיניהן או שווי ערך בכסף – מה שלא ממש תורם לחשבון הבנק. הסוג השני הן תחרויות הפתוחות לחברים Premium, אלו שמשלמים על השימוש באתר או אפשרות תשלום על כל תמונה שצלם רוצה להכניס לתחרות. הללו כבר נושאות פרסים ראויים לשמם (וגם זה יחסי).
גם כאן סביר להניח שתוותרו אחרי תחרות או שתיים או שפשוט תתנו לתמונות לרוץ בלי להתאמץ יותר מדי, זה לא יביא לכם הכנסה כמובן, האתר הטוב ביותר בתחום הוא ViewBug
מישהו קונה תמונות מודפסות?
יש מי שטוען שכן. וישנם לא מעט אתרים שיציעו את התמונות שלכם להדפסה ומכירה בגדלים שונים (בהתאם לרזולוציה כמובן) ועל חומרים שונים. המחיר הסופי כל כך יקר שאנשים לא ממש רוכשים. אבל מצד אחר, אתרים כמו Deviant art המאוד ותיק ופופולרי יסייעו רבות למיקום התמונות שלכם במנועי החיפוש. כך שלא הפסדתם כלום ותהליך ההעלאה של התמונות קל ופשוט. גם ה- ViewBug מציע את השירות הזה ואני מניח שיש עוד רבים אחרים. אישית אני לא מכיר מישהו שמכר תמונה מצולמת מודפסת.
ישר לאמזון ולאי ביי – לוחות שנה משלכם – Calvendo
Calvendo היא חברה גרמנית המציעה ממשק נהדר, קל ויעיל לבניית לוחות שנה לצרכי הדפסה, אבל החברה לקחה את הנושא צעד אחד קדימה והגיעה להסכמים עם אמזון ואי ביי, וכל לוח שנה שעובר את התהליך, מוצע למכירה ישירות על ענקי המכירות הללו.
נשמע נהדר אבל כאן שולפת החברה רובה קצוץ קנה ויורה לעצמה ברגל: כעקרון הרעיון יוצא מהכלל שכן אחרי הוצאות פיתוח המערכת, לכאורה אין לחברה הוצאות רלוונטיות ואין לה התחייבות כספית, כך שכל מכירה היא רווח נטו לצלם ולחברה. כאן באה החברה והעמידה מכשול ושמו "חבר המושבעים" (Jury), גוף שלכאורה אמור לאשר את לוחות השנה. הלכה למעשה הקריטריונים של חבר המושבעים הנ"ל דומים במפתיע לאלו של אתרי הסטוק פוטו. העליתי ארבעה לוחות שנה: האחד הכיל תמונות של שחפים (נפסל כי יש יותר מדי לוחות שנה עם תמונות של שחפים), שניים עם תמונות של גרפיטי מכל העולם (נפסלו בגלל שהם פוחדים מתביעות בנוגע לזכויות יוצרים של האמנים – הם לא טרחו לבדוק את מאות הספרים בנושא שפורסמו בכל העולם). לשאלה אם תבעו אותם הלכה למעשה אי פעם ענו לי: "לא, אבל איימו עלינו בתביעה". לניסיון הרביעי שלחתי סדרה של 13 תמונות, שכל אחת מהן זכתה בפרס צילום בפני עצמו והן נפסלו כי התמונות לא טובות מספיק.
בעל החברה, סבסטיאן הרמן, טוען שהם מוכרים בעונות הבוערות 30 אלף לוחות שנה בחודש. אבל לא הצליח להסביר לי למה נחוץ חבר המושבעים. שכן אין לחברה עלות, אלא אם כן יש הזמנה, ואם יש הזמנה, הרי שיש הכנסה ממנה. ובעידן הרשתות החברתיות הצלם עצמו הופך להיות איש מכירות שלהם, וחבריו על הרשתות החברתית הם לקוחות פוטנציאלים. אני מאמין שאם תיפטר החברה מחבר המושבעים הקטלני שלה יוכלו צלמים להרוויח כסף מהמערכת יהיוצאת מהכלל שלהם.
מסתבר שיש כסף בעיתונות – Demotix
דמוטיקס החלה כרעיון חכם, הופעלה נכון (אם כי ללא בלי בעיות), בסבלנות ובחוכמה והיום לא רק שהיא סוכנות לצילום חדשות לכל דבר, היא רווחית, ונרכשה לא מכבר על ידי ענק הסטוק פוטו "קורביס". כדי לעבוד עם דמוטיקס צריך קודם לכן להבין מהו סיפור עיתונאי. כי זה מה שדמוטיקס מוכרת, סיפורים עיתונאים. הרישום לדמוטיקס חינם ואיש לא יבדוק לכם בציציות ולא יכריחו אתכם לעשות דבר. אחרי עשרה סיפורים עיתונאיים תקבלו את הזכות לשאת תעודה של דמוטיקס. אם תהיו מספיק טובים תצורפו לצוות ה-Wire, שאמור להעביר כתבות עד ארבע שעות מעת התרחשות האירוע והללו נדחפים למערכות העיתונים במהירות ויעילות.
דמוטיקס, כאמור, נרכשה על ידי קורביס בלי שקורביס תשנה את המבנה של החברה. עבור הצלמים זה נהדר, שכן יש שתי מערכות שיווק בשתי רמות שונות.לא כל סיפור נמכר אבל לעולם לא תוכלו לדעת מה ימכר ומתי תמונות שהעליתי לפני ארבע שנים ושכחתי מהן נמכרו ל- MSN ברוסית השנה. כתבה שעשיתי על פריצה בלונדון לפני שלוש שנים נמכרה לפני שבועיים למגזין היוקרתי לגבר ה- GQ. בסך הכל מדובר במערכת שמכניסה מזומנים, כשהחברה חולקת עם הצלמים את ההכנסות (50 אחוז לכל צד), הזכויות נשמרות של הצלם ותמונה יכולה להימכר מספר פעמים.
בדמוטיקס לשם שינוי היתרון הוא של צלמי הרחוב והעיתונות – משוגעים כמוני וכמו רבים אחרים – והדרישה היחידה מהצלמים הוא לדעת לספר סיפור, אבל את זה אנחנו יודעים יותר טוב מכולם.
ההבטחה הגדולה ביותר – Image Brief
אימג' בריף הוא ההבטחה הגדולה לצלמים. הרעיון הוא חיבור בין צלמים לכל מי שזקוק לתמונות ספציפיות, בין אם אלו משרדי פרסום, הוצאות לאור או אנשים פרטיים. הללו מעלים Brief, היינו תדריך, שמתאר מה בדיוק הם רוצים והצלמים מציעים את תמונות משלהם, או מצלמים בהתאם.
המחיר לתמונה נקבע מראש וצלם לא חייב להשתתף בבריף זה או אחר. הרישום חינם, אם כי צלם חדש מוגבל לתמונה בודדת עבור כל בריף (קוץ לא קטן בישבן, בעיקר אם יש לצלם הרבה תמונות). רק לאחר שתמונה אחת של הצלם עברה את שלב ה- short listing מטעם לקוח זה או אחר, הוא יקבל זכות להעלות עשר תמונות לכל בריף.
הצלם מקבל 70% מערך הבריף ולפעמים מדובר באלפי דולרים לתמונה. על פניו נשמע מבטיח אם כי לא חסרות בעיות:
החברה מתהדרת בתואר Start up – מה שנתפס כצורך של בעליה לבצע אקזיט מהיר, דבר שאיננו מגביר את הביטחון אצל הצלמים ומעביר רושם רע לסוכנויות שעובדות עימם. להערכתי הגדרת החברה כסטארט אפ נועדה לקרוץ למשקיעים, ואכן החברה ממומנת על ידי קרן הון סיכון. למרות שסך הכל פיתוח גדול אין כאן.
החברה איננה מסוגלת להתמודד עם שפות זרות – מה שמשאיר אותה עם מספר בריפים מוגבל שחלקם הגדול מגיעים מהשוק האמריקני באותה גישה פוריטנית-קונסרבטיבית לגבי צילום והחיים בכלל. כל פיסת עור חשופה היא תועבה, והתמונות שנבחרות משעממות, חסרות חיים ונראות מבוימות, אבל גם ליצר דרעק צריך לדעת.
כמו חברות רבות אחרות החברה מנסה להציג מספרים גדולים ויצאה בתכנית קידום לאיסוף צלמים נוספים, למרות שברישומים שלה מופיעים נכון להיום 12 אלף צלמים. עוד סיבה לצלמים הקיימים לחוש חוסר ביטחון. מנכ"ל החברה סימון מוס ניסה להסביר לי שהם חייבים להגדיל את מספר הצלמים מכיוון שהצלמים נמצאים ב-161 מדינות ומשמעות הדבר שחצי מהזמן חצי מהצלמים ישנים בעת שחרור בריף. נכון. אבל לא רלוונטי, כי הדדליין של כל הבריפים בלי יוצא מהכלל גדול מ-24 שעות.
הבעיה הגדולה ביותר היא בעיית האמינות. לכל בריף יש דדליין שלעיתים נדירות מכובד על ידי הלקוח, וגם אם תמונה עברה שורטליסטינג הרי שלא ברור בכלל מתי יקרה מה אם בכלל. זה נכון שמדובר בתהליך מורכב של לקוח… סוכנות… צוות קריאייטיב… צלמים והוא דורש זמן, אבל מצד אחר, דווקא הצלמים, לב ליבו של כל הפרויקט, לא מקבלים מידע על המשך התהליך. שוב, סיטואציה בעייתית שעלולה לגרום למשבר אמון בין החברה לצלמים.
בסך הכל, אם יצליחו לשמור על האיזון בין הלקוחות והצלמים, ואם יסירו את המגבלות הלא רלוונטיות מעל הצלמים וילמדו לכפות לוח זמנים גם על הלקוח ולא רק על הצלמים (אחרי הכל הלקוח יודע למה הוא שם. עבורו זה חיסכון של זמן והרבה כסף והוא לא עושה טובה לאף אחד), או לחלופין יוודאו שהצלמים יעודכנו על כל עיכוב בתהליכים, ואם במקום להגדיל את מספר הצלמים יעבדו על הגדלת כמות הבריפים (שנכון להיום איננה מספיקה לקיים חברה עם שמונה עובדים) – הרי שמדובר בקילר אמיתי. אולי האתר המבטיח ביותר שקם מאז ומעולם עבור הצלמים ומשרדי הפרסום.
אם אתם צלמים ויש לכם מאגר תמונות ששוכב ומעלה אבק, זה הזמן לנסות להרוויח ממנו כסף, רק כדאי מאוד למיין אותו לפי נושאים. אחרת, החיפוש אחר תמונה ספציפית הוא דרך יסורים אינסופית.