פושע אוסלו

אומרים לנו שאוסלו מת. שהוא מת כבר בשעת לידתו. חלק גדול מהציבור התחיל להאמין בזה. אבל זה שקר. חרף המגרעות הבולטות של ההסכם, הוא שינה את מהות הסכסוך. פיתרון שתי המדינות, שהיה פעם רעיון של קבוצת שוליים מטורפת, הפך לקונסנזוס עולמי. אך כל זה הוא, כמובן, רחוק ממציאות השלום שרבים מאיתנו, ובכלל זה רון פונדק, ציפו לה

פושע אוסלו

אומרים לנו שאוסלו מת. שהוא מת כבר בשעת לידתו. חלק גדול מהציבור התחיל להאמין בזה. אבל זה שקר. חרף המגרעות הבולטות של ההסכם, הוא שינה את מהות הסכסוך. פיתרון שתי המדינות, שהיה פעם רעיון של קבוצת שוליים מטורפת, הפך לקונסנזוס עולמי. אך כל זה הוא, כמובן, רחוק ממציאות השלום שרבים מאיתנו, ובכלל זה רון פונדק, ציפו לה

מותו המצער של רון פונדק, אחד מהאדריכלים הישראליים המקוריים של הסכם אוסלו, החזיר את האירוע ההוא לתודעה הציבורית. 

בוא יבוא. רון פונדק
עדיין רחוק אבל בוא יבוא. רון פונדק

גדעון לוי הזכיר לנו שהמסיתים מהאספסוף הימני, שתקפו את ההסכם בזעם, קראו ליוזמיו "פושעי אוסלו" – חיקוי מודע של אחת מסיסמאותיו של אדולף היטלר בדרכו אל השלטון. התעמולה הנאצית הדביקה את התואר "פושעי נובמבר" למדינאים הגרמנים שחתמו בנובמבר 1918 על שביתת הנשק בתום מלחמת העולם הראשונה – אגב, לפי דרישת המטכ"ל הגרמני, שהפסיד במלחמה. 

בספרו "מיין קאמפף" (העומד לאבד את הקופירייט שלו, כך שכל אחד יוכל להדפיסו מחדש) ביטא היטלר תובנה אחרת: שאנשים נוטים להאמין לשקר ככל שיהיה גדול יותר, וככל שמרבים לחזור עליו. זה חל גם על הסכם אוסלו. זה עשרים שנה ויותר חוזר הימין הקיצוני ללא הרף על השקר, שלא זו בלבד שהסכם אוסלו היה מעשה-בגידה, אלא שהוא גם נחל כישלון חרוץ. 

אומרים לנו שאוסלו מת. שהוא מת, למעשה, כבר בשעת לידתו. חלק גדול מהציבור התחיל להאמין בזה. אבל זה שקר. ההישג העיקרי של אוסלו, מעשה ששינה את ההיסטוריה, הושג ביום ה-10 בספטמבר 1993 –  שהיה, במקרה, גם יום ההולדת ה-70 שלי. 

באותו יום החליפו יו"ר ארגון השחרור הפלסטיני וראש ממשלת ישראל  מכתבים של הכרה הדדית. יאסר ערפאת הכיר במדינת ישראל, ויצחק רבין הכיר באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני. 

הדור הנוכחי (בשני הצדדים) אינו יכול לרדת למלוא עומק המשמעות של שני מעשים-תאומים אלה. 

מאז לידתה, כמעט 100 שנה לפני כן, הכחישה התנועה הציונית את עצם קיומו של עם פלסטיני. אני עצמי ביליתי הרבה מאות שעות מחיי בניסיונות לשכנע את הציבור הישראלי שאומה פלסטינית אכן קיימת. גולדה מאיר הכריזה, כידוע, ש"אין דבר כזה, עם פלסטיני". אני די גא בתשובה שנתתי לה באחד הוויכוחים בכנסת: "גברתי ראש הממשלה, יתכן שאת צודקת. יתכן שבאמת לא קיים עם פלסטיני. אבל אם מיליוני בני אדם מאמינים, לגמרי בטעות, שהם עם, ואם הם מתנהגים כמו עם, אז הם עם!" 

ההכחשה הציונית לא הייתה סתם שיגיון. המטרה הציונית העיקרית הייתה להשתלט על ארץ-ישראל, כל ארץ-ישראל. זה הצריך את הרחקת תושבי הארץ. אבל הציונות הייתה תנועה אידיאליסטית. רבים מפעיליה המזרח אירופים היו חדורים ברעיונות של לב טולסטוי ושאר אנשי המוסר האוטופיים. הם לא יכלו להתמודד עם העובדה שאפשר היה לבנות את האוטופיה שלהם רק על חורבות עם אחר. לכן הייתה ההכחשה חיונית מבחינה מוסרית. 

ההכרה הישראלית בעם הפלסטיני הייתה, על כן, מעשה מהפכני. 

אצל הפלסטינים הייתה ההכרה קשה אף יותר. מאז היום הראשון של הסכסוך, כמעט כל הפלסטינים, ולמעשה כמעט כל הערבים, ראו בציונים שבט פולש שהתכוון לשדוד את מולדתם, לגרשם ולבנות את מדינת השודדים שלהם על החורבות. לכן הייתה המטרה של התנועה הלאומית הפלסטינית לפרק את המדינה הציונית ולזרוק את היהודים לים, כפי שעשו אבות אבותיהם כאשר זרקו את אחרוני הצלבנים מהמזח של עכו, פשוטו כמשמעו. 

והנה בא מנהיגם הנערץ, יאסר ערפאת, והכיר בחוקיות מדינת ישראל, תוך הפיכת האידיאולוגיה של מאה שנות מאבק, שבהן איבד העם הפלסטיני את רוב מולדתו ורוב בניו הפכו לפליטים. 

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו (צילום: יעקב סער, לע"מ, ויקימדיה)
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו (צילום: יעקב סער, לע"מ, ויקימדיה)

בהסכם אוסלו, שנחתם כעבור שלושה ימים על מדשאת הבית הלבן, עשה ערפאת עוד דבר שנשכח לגמרי בישראל: הוא ויתר רשמית על 78% מאדמת פלסטין ההיסטורית. האיש שחתם על ההסכם במו ידיו היה אבו-מאזן. תמהני עם רעדה ידו כאשר חתם על ויתור אדיר זה, כמה דקות לפני שערפאת ורבין לחצו ידיים.

אוסלו לא  מת. חרף המגרעות הבולטות של ההסכם (בפי ערפאת: "ההסכם הטוב ביותר במצב הרע ביותר!"). הסכם אוסלו  שינה את מהות הסכסוך, אך לא את הסכסוך עצמו. הרשות הפלסטינית, שהיא מסד המדינה-בדרך, קיימת ועומדת. פלסטין מוכרת על-ידי רוב מדינות העולם, ולפחות חלקית גם על-ידי האו"ם. פיתרון שתי המדינות, שהיה פעם רעיון של קבוצת שוליים מטורפת, הפך לקונסנזוס עולמי. שיתוף הפעולה השקט אך האמיתי נמשך בתחומים רבים.  

אך כל זה הוא, כמובן, רחוק ממציאות השלום שרבים מאיתנו, ובכלל זה רון פונדק, ציפו לה באותו יום מאושר ואופטימי, ה-13 בספטמבר 1993. כעבור עשרים שנה וחצי, להבות הסכסוך מתנשאות לגובה. רבים אף אינם מעזים לבטא את המילה "שלום", כאילו היה תועבה פורנוגראפית. 

מה השתבש? פלסטינים רבים מאמינים שהוויתורים ההיסטוריים של ערפאת באו מוקדם מדי, שהוא היה צריך לתת אותם רק אחרי שישראל תכיר במדינה הפלסטינית כבמטרה הסופית של התהליך. 

רבין שינה את כל השקפת-עולמו בגיל 71 וקיבל החלטה היסטורית, אך הוא לא היה האדם המתאים לפרוץ קדימה. הוא היסס, חיכה והכריז ש"אין תאריכים קדושים". 

אמירה זו הפכה למטרייה, שתחתיה הופרו התחייבויות רבות. ההסכם הסופי היה אמור להיחתם ב-1999. זמן רב לפני כן היו צריכים להיפתח ארבעת "המעברים הבטוחים" בין הגדה המערבית ורצועת עזה. הפרת התחייבות זו היא שהבטיחה את הפרישה של עזה מהרשות הפלסטינית. 

ישראל גם הפרה את ההתחייבות לבצע את "הפעימה השלישית" של הנסיגה מהגדה. "אזור סי" הפך למעשה לחלק מישראל וממתין לסיפוח רשמי, כנדרש על-ידי מפלגות הימין. 

אמנם לא הייתה התחייבות לשחרר את האסירים. אך השכל הישר דרש זאת. שיבת עשרת אלפי האסירים הייתה מחשמלת את האווירה. במקום זאת בנו ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, התנחלויות חדשות בקצב קדחתני. 

ההפרות הראשונות של ההסכם והכשלת התהליך כולו עודדו את הקיצונים משני הצדדים. הקיצונים הישראלים רצחו את רבין, והקיצונים הפלסטינים פתחו במערכה של פיגועים רצחניים.  

כבר הערתי בשבוע שעבר על המנהג של ממשלותינו שלא למלא התחייבויות חתומות, בכל פעם שהן חושבות שהאינטרס הלאומי מחייב זאת. כחייל במלחמת תש"ח לקחתי חלק במתקפה הגדולה לפתיחת הדרך לנגב, שהיה מנותק על-ידי הצבא המצרי. זאת הייתה הפרה של ההפוגה (השנייה) שהוכרזה על-ידי האו"ם. השתמשנו בטכניקה פשוטה כדי להטיל את האשמה על האויב. 

אותה הטכניקה הופעלה לאחר-מכן על-ידי אריאל שרון כאשר שבר את שביתת הנשק בחזית הסורית וגרם שם לתקריות דמים, במטרה לספח את "האזורים המפורזים" . מאוחר יותר שימש הזיכרון של תקריות אלה כדי לספח את רמת הגולן. 

מלחמת לבנון הראשונה הייתה הפרה ישירה של הפסקת האש שהושגה שנה לפני כן על-ידי דיפלומטים אמריקניים. האמתלה הייתה קלושה כרגיל: קבוצת טרור ניסתה לרצוח את השגריר שלנו בלונדון. כאשר הודיע ראש המוסד למנחם בגין שאותה קבוצת טרור דווקא לוחמת באש"ף, בגין השיב, כידוע: "כולם אש"ף!" 

האמת היא שערפאת הקפיד מאוד באותה עת לשמור על הפסקת האש, מכיוון שחשש מפני פלישה ישראלית. הוא גם הצליח לכפות את הפסקת האש על הארגונים הקיצוניים. במשך 11 חודשים לא נורה בגבול הלבנוני ולו כדור אחד. אך כאשר דיברתי לפני מספר ימים עם בכיר לשעבר במערכת הביטחון, הוא אמר לי בכל הרצינות: "ירו בנו שם בכל יום. המצב היה בלתי נסבל".

אחרי שישה ימי מלחמה הוסכם על הפסקת אש. אולם באותה שעה עדיין לא הצליחו כוחות צה"ל לכתר את ביירות. על כן שבר שרון את הפסקת האש וניתק את הכביש החיוני ביירות-דמשק. 

המשבר הנוכחי ב"תהליך השלום" נגרם על-ידי סירוב הממשלה למלא את התחייבותה לשחרר אסירים ביום מסוים. ההפרה הייתה כל-כך חד-משמעית עד שגרמה לג'ון קרי לפלוט את ה"פוף" המפורסם. למעשה בנימין נתניהו לא העז למלא את התחייבותו, אחרי ששותפיו ואנשיו בתקשורת הסיתו במשך שבועות את הציבור נגד שחרור ה"רוצחים" ש"יש להם דם על הידיים". גם בשמאל לא הושמעה הדרישה לשחרור בקול רם. 

עכשיו הולך ומתגבש לנגד עינינו נרטיב שקרי חדש. הרוב הגדול בישראל כבר משוכנע לגמרי שהפלסטינים הם שהפרו את ההסכם בכך שהצטרפו ל-15 אמנות בינלאומיות. אחרי הפרה ברורה זו של ההסכם, צדקה ממשלתנו בכך שסירבה לשחרר את האסירים. התקשורת חזרה על זיוף זה של מהלך הדברים כל כך הרבה פעמים, עד  שהוא הפך לעובדה. 

חזרה לפושעי אוסלו. לא הייתי שותף לתהליך (שלא ידעתי על קיומו), אך ביקרתי אצל ערפאת בתוניס בשעה שהשיחות נמשכו באוסלו. דיברתי איתו על כל מגוון הפשרות האפשריות.  

ינוח רון פונדק בשלום – למרות שהשלום, שלמענו פעל, עדיין נראה רחוק. 

אבל – בוא יבוא.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

2 Comments

  1. ניר
    20 באפריל 2014 @ 2:09

    אני בכונה לא אכנס ל"תשבחות" של מר אורי אבנרי על הפלסטנאים רק אני חושב שפרס נובל לשלום אז היה בדיחה מוקדם מדי לא?? וכי איזה שלום פרס נותנים על ביצוע כך נידמה לי ולא על חלמות הינה נשיא ארצות הברית אובה קיבל פרס נובל לשלום מצחיק לא?

  2. גידי
    19 באפריל 2014 @ 18:33

    מדהים שאומרים שהשמאלנים חכמים היכן החכמה אם הם נוהים אחרי המשיח שקר אבנרי. קראתי את כתב האישום שלו נגד מדינת ישראל ואני בטוח שהשמאלנים חותמים על כל מילה שלו (האוייב תמיד רצה ועשה למען שלום).איך מקום המדינה היה רוב מכריע של שרי חינוך של השמאל (15 מ-21)וילדי ישראל לא קנו את ההגדה לבית אבנרי…
    היום כל ילד יודע שהנזק הגדול ביותר שגרם אורי אבנרי זה לא למדינת ישראל ,הנזק הגדול ביותר אבנרי גרם לשמאל הישראלי.!!!

מותו המצער של רון פונדק, אחד מהאדריכלים הישראליים המקוריים של הסכם אוסלו, החזיר את האירוע ההוא לתודעה הציבורית. 

בוא יבוא. רון פונדק
עדיין רחוק אבל בוא יבוא. רון פונדק

גדעון לוי הזכיר לנו שהמסיתים מהאספסוף הימני, שתקפו את ההסכם בזעם, קראו ליוזמיו "פושעי אוסלו" – חיקוי מודע של אחת מסיסמאותיו של אדולף היטלר בדרכו אל השלטון. התעמולה הנאצית הדביקה את התואר "פושעי נובמבר" למדינאים הגרמנים שחתמו בנובמבר 1918 על שביתת הנשק בתום מלחמת העולם הראשונה – אגב, לפי דרישת המטכ"ל הגרמני, שהפסיד במלחמה. 

בספרו "מיין קאמפף" (העומד לאבד את הקופירייט שלו, כך שכל אחד יוכל להדפיסו מחדש) ביטא היטלר תובנה אחרת: שאנשים נוטים להאמין לשקר ככל שיהיה גדול יותר, וככל שמרבים לחזור עליו. זה חל גם על הסכם אוסלו. זה עשרים שנה ויותר חוזר הימין הקיצוני ללא הרף על השקר, שלא זו בלבד שהסכם אוסלו היה מעשה-בגידה, אלא שהוא גם נחל כישלון חרוץ. 

אומרים לנו שאוסלו מת. שהוא מת, למעשה, כבר בשעת לידתו. חלק גדול מהציבור התחיל להאמין בזה. אבל זה שקר. ההישג העיקרי של אוסלו, מעשה ששינה את ההיסטוריה, הושג ביום ה-10 בספטמבר 1993 –  שהיה, במקרה, גם יום ההולדת ה-70 שלי. 

באותו יום החליפו יו"ר ארגון השחרור הפלסטיני וראש ממשלת ישראל  מכתבים של הכרה הדדית. יאסר ערפאת הכיר במדינת ישראל, ויצחק רבין הכיר באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני. 

הדור הנוכחי (בשני הצדדים) אינו יכול לרדת למלוא עומק המשמעות של שני מעשים-תאומים אלה. 

מאז לידתה, כמעט 100 שנה לפני כן, הכחישה התנועה הציונית את עצם קיומו של עם פלסטיני. אני עצמי ביליתי הרבה מאות שעות מחיי בניסיונות לשכנע את הציבור הישראלי שאומה פלסטינית אכן קיימת. גולדה מאיר הכריזה, כידוע, ש"אין דבר כזה, עם פלסטיני". אני די גא בתשובה שנתתי לה באחד הוויכוחים בכנסת: "גברתי ראש הממשלה, יתכן שאת צודקת. יתכן שבאמת לא קיים עם פלסטיני. אבל אם מיליוני בני אדם מאמינים, לגמרי בטעות, שהם עם, ואם הם מתנהגים כמו עם, אז הם עם!" 

ההכחשה הציונית לא הייתה סתם שיגיון. המטרה הציונית העיקרית הייתה להשתלט על ארץ-ישראל, כל ארץ-ישראל. זה הצריך את הרחקת תושבי הארץ. אבל הציונות הייתה תנועה אידיאליסטית. רבים מפעיליה המזרח אירופים היו חדורים ברעיונות של לב טולסטוי ושאר אנשי המוסר האוטופיים. הם לא יכלו להתמודד עם העובדה שאפשר היה לבנות את האוטופיה שלהם רק על חורבות עם אחר. לכן הייתה ההכחשה חיונית מבחינה מוסרית. 

ההכרה הישראלית בעם הפלסטיני הייתה, על כן, מעשה מהפכני. 

אצל הפלסטינים הייתה ההכרה קשה אף יותר. מאז היום הראשון של הסכסוך, כמעט כל הפלסטינים, ולמעשה כמעט כל הערבים, ראו בציונים שבט פולש שהתכוון לשדוד את מולדתם, לגרשם ולבנות את מדינת השודדים שלהם על החורבות. לכן הייתה המטרה של התנועה הלאומית הפלסטינית לפרק את המדינה הציונית ולזרוק את היהודים לים, כפי שעשו אבות אבותיהם כאשר זרקו את אחרוני הצלבנים מהמזח של עכו, פשוטו כמשמעו. 

והנה בא מנהיגם הנערץ, יאסר ערפאת, והכיר בחוקיות מדינת ישראל, תוך הפיכת האידיאולוגיה של מאה שנות מאבק, שבהן איבד העם הפלסטיני את רוב מולדתו ורוב בניו הפכו לפליטים. 

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו (צילום: יעקב סער, לע"מ, ויקימדיה)
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו (צילום: יעקב סער, לע"מ, ויקימדיה)

בהסכם אוסלו, שנחתם כעבור שלושה ימים על מדשאת הבית הלבן, עשה ערפאת עוד דבר שנשכח לגמרי בישראל: הוא ויתר רשמית על 78% מאדמת פלסטין ההיסטורית. האיש שחתם על ההסכם במו ידיו היה אבו-מאזן. תמהני עם רעדה ידו כאשר חתם על ויתור אדיר זה, כמה דקות לפני שערפאת ורבין לחצו ידיים.

אוסלו לא  מת. חרף המגרעות הבולטות של ההסכם (בפי ערפאת: "ההסכם הטוב ביותר במצב הרע ביותר!"). הסכם אוסלו  שינה את מהות הסכסוך, אך לא את הסכסוך עצמו. הרשות הפלסטינית, שהיא מסד המדינה-בדרך, קיימת ועומדת. פלסטין מוכרת על-ידי רוב מדינות העולם, ולפחות חלקית גם על-ידי האו"ם. פיתרון שתי המדינות, שהיה פעם רעיון של קבוצת שוליים מטורפת, הפך לקונסנזוס עולמי. שיתוף הפעולה השקט אך האמיתי נמשך בתחומים רבים.  

אך כל זה הוא, כמובן, רחוק ממציאות השלום שרבים מאיתנו, ובכלל זה רון פונדק, ציפו לה באותו יום מאושר ואופטימי, ה-13 בספטמבר 1993. כעבור עשרים שנה וחצי, להבות הסכסוך מתנשאות לגובה. רבים אף אינם מעזים לבטא את המילה "שלום", כאילו היה תועבה פורנוגראפית. 

מה השתבש? פלסטינים רבים מאמינים שהוויתורים ההיסטוריים של ערפאת באו מוקדם מדי, שהוא היה צריך לתת אותם רק אחרי שישראל תכיר במדינה הפלסטינית כבמטרה הסופית של התהליך. 

רבין שינה את כל השקפת-עולמו בגיל 71 וקיבל החלטה היסטורית, אך הוא לא היה האדם המתאים לפרוץ קדימה. הוא היסס, חיכה והכריז ש"אין תאריכים קדושים". 

אמירה זו הפכה למטרייה, שתחתיה הופרו התחייבויות רבות. ההסכם הסופי היה אמור להיחתם ב-1999. זמן רב לפני כן היו צריכים להיפתח ארבעת "המעברים הבטוחים" בין הגדה המערבית ורצועת עזה. הפרת התחייבות זו היא שהבטיחה את הפרישה של עזה מהרשות הפלסטינית. 

ישראל גם הפרה את ההתחייבות לבצע את "הפעימה השלישית" של הנסיגה מהגדה. "אזור סי" הפך למעשה לחלק מישראל וממתין לסיפוח רשמי, כנדרש על-ידי מפלגות הימין. 

אמנם לא הייתה התחייבות לשחרר את האסירים. אך השכל הישר דרש זאת. שיבת עשרת אלפי האסירים הייתה מחשמלת את האווירה. במקום זאת בנו ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, התנחלויות חדשות בקצב קדחתני. 

ההפרות הראשונות של ההסכם והכשלת התהליך כולו עודדו את הקיצונים משני הצדדים. הקיצונים הישראלים רצחו את רבין, והקיצונים הפלסטינים פתחו במערכה של פיגועים רצחניים.  

כבר הערתי בשבוע שעבר על המנהג של ממשלותינו שלא למלא התחייבויות חתומות, בכל פעם שהן חושבות שהאינטרס הלאומי מחייב זאת. כחייל במלחמת תש"ח לקחתי חלק במתקפה הגדולה לפתיחת הדרך לנגב, שהיה מנותק על-ידי הצבא המצרי. זאת הייתה הפרה של ההפוגה (השנייה) שהוכרזה על-ידי האו"ם. השתמשנו בטכניקה פשוטה כדי להטיל את האשמה על האויב. 

אותה הטכניקה הופעלה לאחר-מכן על-ידי אריאל שרון כאשר שבר את שביתת הנשק בחזית הסורית וגרם שם לתקריות דמים, במטרה לספח את "האזורים המפורזים" . מאוחר יותר שימש הזיכרון של תקריות אלה כדי לספח את רמת הגולן. 

מלחמת לבנון הראשונה הייתה הפרה ישירה של הפסקת האש שהושגה שנה לפני כן על-ידי דיפלומטים אמריקניים. האמתלה הייתה קלושה כרגיל: קבוצת טרור ניסתה לרצוח את השגריר שלנו בלונדון. כאשר הודיע ראש המוסד למנחם בגין שאותה קבוצת טרור דווקא לוחמת באש"ף, בגין השיב, כידוע: "כולם אש"ף!" 

האמת היא שערפאת הקפיד מאוד באותה עת לשמור על הפסקת האש, מכיוון שחשש מפני פלישה ישראלית. הוא גם הצליח לכפות את הפסקת האש על הארגונים הקיצוניים. במשך 11 חודשים לא נורה בגבול הלבנוני ולו כדור אחד. אך כאשר דיברתי לפני מספר ימים עם בכיר לשעבר במערכת הביטחון, הוא אמר לי בכל הרצינות: "ירו בנו שם בכל יום. המצב היה בלתי נסבל".

אחרי שישה ימי מלחמה הוסכם על הפסקת אש. אולם באותה שעה עדיין לא הצליחו כוחות צה"ל לכתר את ביירות. על כן שבר שרון את הפסקת האש וניתק את הכביש החיוני ביירות-דמשק. 

המשבר הנוכחי ב"תהליך השלום" נגרם על-ידי סירוב הממשלה למלא את התחייבותה לשחרר אסירים ביום מסוים. ההפרה הייתה כל-כך חד-משמעית עד שגרמה לג'ון קרי לפלוט את ה"פוף" המפורסם. למעשה בנימין נתניהו לא העז למלא את התחייבותו, אחרי ששותפיו ואנשיו בתקשורת הסיתו במשך שבועות את הציבור נגד שחרור ה"רוצחים" ש"יש להם דם על הידיים". גם בשמאל לא הושמעה הדרישה לשחרור בקול רם. 

עכשיו הולך ומתגבש לנגד עינינו נרטיב שקרי חדש. הרוב הגדול בישראל כבר משוכנע לגמרי שהפלסטינים הם שהפרו את ההסכם בכך שהצטרפו ל-15 אמנות בינלאומיות. אחרי הפרה ברורה זו של ההסכם, צדקה ממשלתנו בכך שסירבה לשחרר את האסירים. התקשורת חזרה על זיוף זה של מהלך הדברים כל כך הרבה פעמים, עד  שהוא הפך לעובדה. 

חזרה לפושעי אוסלו. לא הייתי שותף לתהליך (שלא ידעתי על קיומו), אך ביקרתי אצל ערפאת בתוניס בשעה שהשיחות נמשכו באוסלו. דיברתי איתו על כל מגוון הפשרות האפשריות.  

ינוח רון פונדק בשלום – למרות שהשלום, שלמענו פעל, עדיין נראה רחוק. 

אבל – בוא יבוא.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

2 Comments

  1. ניר
    20 באפריל 2014 @ 2:09

    אני בכונה לא אכנס ל"תשבחות" של מר אורי אבנרי על הפלסטנאים רק אני חושב שפרס נובל לשלום אז היה בדיחה מוקדם מדי לא?? וכי איזה שלום פרס נותנים על ביצוע כך נידמה לי ולא על חלמות הינה נשיא ארצות הברית אובה קיבל פרס נובל לשלום מצחיק לא?

  2. גידי
    19 באפריל 2014 @ 18:33

    מדהים שאומרים שהשמאלנים חכמים היכן החכמה אם הם נוהים אחרי המשיח שקר אבנרי. קראתי את כתב האישום שלו נגד מדינת ישראל ואני בטוח שהשמאלנים חותמים על כל מילה שלו (האוייב תמיד רצה ועשה למען שלום).איך מקום המדינה היה רוב מכריע של שרי חינוך של השמאל (15 מ-21)וילדי ישראל לא קנו את ההגדה לבית אבנרי…
    היום כל ילד יודע שהנזק הגדול ביותר שגרם אורי אבנרי זה לא למדינת ישראל ,הנזק הגדול ביותר אבנרי גרם לשמאל הישראלי.!!!

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן