פסטיבל שירת הים בתיאטרון גבעתיים עוסק בחיבור שבין תרבות כללית ויהדות, ופונה לקהל דתי, מסורתי וחילוני גם יחד במטרה ליצור דו-שיח וקרבה למורשת היהודית. את המופע המרכזי אימצתי כהזדמנות מצוינת לחוות מופע של עמיר בניון, מהאמנים היותר חשובים במוזיקה הישראלית.

בניון, שעל מדפו מצויים עשרה אלבומי אולפן, אלבום אוסף, שני אלבומי  EP ושורה ארוכה של מוזיקאים הניזונים מתמליליו ומלחניו בשלל פרויקטים שהפכו לאלבומים, לא שוקט על שמריו. לאחרונה השיק את הסינגל הראשון מאלבומו הבא – סופה, שכבר נאחז בפסגת מצעדי ההשמעות בתחנות הרדיו. ועוד לא אמרתי מילה על זוגתו מרים הכותבת חלק נכבד משיריו, ולא הזכרתי את אחיו, אבי בניון, המלווה אותו בגיטרה אקוסטית, ויוצא אף הוא לדרך ככותב, מלחין ומבצע.

כשעולים חברי ההרכב המלווה, המאוד צנוע – אודי תורג'מן על הפסנתר והמלודיקה, אבי בניון בגיטרה אקוסטית והלל אמסלם בכלי הקשה, אני מבין שהערב זה תכלס, בלי פוזות בלי רוח וצלצולים, עמיר יקח את הקהל למסע נטו לתוככי הנשמה בשרשרת שירים ופיוטים מהארסנל המפואר שלו.

בניון פותח עם "יד ענוגה" למילותיו של זלמן שניאור – "הוֹי, יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ, אִישׁ לֹא הֵעֵז גַּעַת בָּהּ. זוּג שְׂפָתֶיהָ שָׁנִי חֵן, רַק לִנְשִׁיקוֹת נוֹצְרוּ הֵן, הוֹי, אִמָּא, רַק לִנְשִׁיקוֹת נוֹצְרוּ הֵן.". בניון, נטול גינונים, יורה אש של פייטנות נשמה.

השירה של בניון מגיעה לאו דווקא מהזווית הדתית, אלא מתוך אמונה פשוטה, בסיסית, בהיות האדם טוב מנעוריו. שירים שהפכו מזמן להמנוני נשמה, עם הסלסולים, עם הקינה החצי מבכה, ועם פשטות המאירה את הנשמה. כלי הנגינה המלווים לא מנסים לעטוף את שירתו של עמיר, ליווי סמלי, מותירים לקהל להתענג.

קונצרט השירה של בניון הוא זמן לנפש ולנשמה, ועושה את השעה ורבע לזמן איכות משובח. בין שיריו משלב עמיר שירים נוספים, מה שנקרא בעברית – ביצועי מחווה, אבל כל אחד כזה מקבל משמעות אחרת עם קולו של עמיר. כעת נותר רק להמתין לאלבומו החדש.