ללא צל של ספק, השמאל בישראל נמצא בירידה מתמשכת כבר שנים ארוכות. משהו לא טוב בתוכו דוחף את הציבור לנוטשו ולפנות ימינה. הדבר הבולט ביותר בשיח שלו היא החלוקה הבינרית לשני מחנות של אנחנו והם: אנחנו הטובים, הצודקים והיפים כמובן, ואילו הם, הרעים, הבלתי צודקים ועמי הארצות. דבקותו הדתית כמעט של השמאל בערכים האנושיים האוניברסליים מרוממת אותו מעלה מעלה ומונעת ממנו להתמודד עם המציאות בכלי חשיבה טובים ומתאימים יותר.

ערכים הם דבר חשוב אך איתם בלבד אי אפשר לקום בבוקר ולעשות מעשה. הם אינם תכנית עבודה. חברה של בוגרים איננה יכולה להרשות לעצמה דפוס התנהלות המתאים לתנועת נוער. זה לא עובד. רצון טוב איננו ערובה למעשים טובים ואת זאת השמאל מתקשה לקבל. במקום שיעשה חשבון נפש נוקב עם עצמו, הוא תוקף בזעם וחרון-אף כל מה שזז סביבו: הניאו ליברליזם, הכיבוש, הגזענות, ההתנחלויות והימין הקיצוני, והקנאים הדתיים, המדינה, הטייקונים, הקפיטליזם החזירי, השוק החופשי, הגלובליזציה ועוד ועוד. "ככה לא בונים חומה" ולא זו הדרך להתמודד עם בעיות.

אינני מציע לשמאל להיפרד מערכי היסוד שלו, אך כן הייתי מציע לו לאמץ דרכי התנהלות חדשים. מגיע לנו.

דוגמה טובה יכול השמאל לקחת מן האבות המייסדים של המדינה בראשותו של דוד בן גוריון. סיפור הצלחתם הוא מדהים. בסופו של יום על השמאל לדעת שאדם מוסרי וחברה מוסרית נמדדים קודם כול ומעל לכל על פי תוצאות מעשיהם ומחדליהם. ואם התוצאות הן שליליות – זה אומר דרשני. אפשר להזדהות עם חלק ניכר מערכי השמאל אך אין בכך די, כאמור. בעיקר יש להפנים שחיינו מורכבים עד מאוד, ומתן תשובות לבעיות מציב אותנו בפני דילמות מוסריות לא פשוטות, ואין ערך אחד ועקרון-על אחד שגובר על כל השאר. מוסרניות היתר של השמאל רק מייצרת לכולנו מציאות שהיא פחות מוסרית.

תחת להאשים את כל העולם ואשתו, מן הראוי שהשמאל בישראל יישיר מבט אל עצמו, ואת אי שביעות רצונו מן המצב בארץ, ומכך שכוחו הולך ופוחת בציבור, יפנה אל עבר רפורמות מרחיקות לכך בתוכו. "זה לא הם זה אנחנו" חייבת להיות הסיסמה של הקמפיין הגדול הזה. תיקון עולם מתחיל בתוכנו פנימה.

הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ונדרשת כאן חשיבת עומק ותהליכים נרחבים של עיון והגות. נפנוף בדגלים ובסיסמאות, והתמרקות בערכים אינם תחליף ראוי. כך, למשל, מבלי שנהיה ערים ונבין זאת, לשמאל האידאולוגי ולימין הקיצוני, שנוא נפשו, יש הרבה מן המשותף. בתשתית הדברים שניהם מייצגים הלך רוח שבא לענות על צורכי נפש "איחודיים" (ראו ספרו של פרופסור גיורא שוהם בתורת האישיות "מרד יצירה והתגלות") – זה על דרך השמאל וזה על דרך הימין.

חובה על אנשי השמאל להיות קצת יותר צנועים ובלתי מתנשאים. אין להם  מונופול על התבונה והדעת. ואם נוסיף לכך שמרבית הבעיות שמטרידות אותנו – פתרונן מצריך שיח מאוד טכני ומקצועי ופחות אידאולוגי וערכי, ושלא כל דבר תלוי במה שאנו נעשה, זה בלבד מצדיק שינוי מרחיק לכת בדרכו של השמאל.

זכורני שנים בהן הייתי רץ בבוקרי השבת עם חבר יקר וטוב המכונה בשפת העם "שמאלן". בוויכוחינו הגדולים הדגשתי בפניו שוב ושוב, שבמונחי השורה התחתונה אני מסכים עם חלק ניכר מדבריו ולעיתים אף הולך רחוק ממנו, אך ההבדל בינינו הוא בתהליך ובדרך שכל אחד מעמנו עובר. אותי מכוונת גישה תועלתית לחיים וניסיון לבחון את הדברים באופן מקצועי וענייני יותר, ואילו הוא מונחה על ידי הערכים האוניברסליים. וההבדל הזה הוא משמעותי ורב ערך. איכות התוצאות המתקבלות נגזרת ישירות מאיכותם של התהליכים.

לרוח השמאל יש תפקיד מאוד חשוב בתוכנו. גם חלק מרעיונותיו לגבי מדינת-ישראל-טובה-יותר נכונים, אך אם ברצונו להשפיע ולא להסתגר ולהפוך לכת איזוטרית ובלתי רלוונטית, עליו "לעגון על התהליך" – להתמקד בתהליכים ולהשקיע בכך. ללא שיקום הדמוקרטיה הישראלית, דרך פיתוח עוצמה של חיים דמוקרטיים במדינה, והכלת רפורמות מבניות וערכיות/תרבותיות מרחיקות לכת במערכת הפוליטית שלנו, לא נוכל לשנות דבר. התנשאות ורוממות עצמית הם מכשול בדרך ויש לפנותן.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]