אשה זרה – אבירמה גולן / סקירה וביקורת

לאורך כל הספר תהיתי האם תאטרון הזהויות הוא דבר שאכן מודגש באופן חריג בספר, או שהוא מאפיין את הספרות העברית כולה? האם שם הספר "אשה זרה" לא מכוון לקריאה מגדרית/ פוסט-קולוניאליסטית כזאת? או שבעצם "הבעיה" היא בקורא (הפרשן), שמְסַוֵּג מיד ספר שנכתב על ידי אשה כ"ספרות נשית" (כאשר ברור שאין כזה דבר "ספרות גברית" אלא "רק" ספרות). גולן ממחישה ששני הקצוות – האדם הלבן והעובדת הזרה מתחברים, והדבר המקסים בסיפור הוא שאת התובנה הזו עוברים ביחד הקורא והגיבורה הראשית, עד לסוף הסיפור בו גולן טורפת את כל הקלפים

אשה זרה – אבירמה גולן / סקירה וביקורת

לאורך כל הספר תהיתי האם תאטרון הזהויות הוא דבר שאכן מודגש באופן חריג בספר, או שהוא מאפיין את הספרות העברית כולה? האם שם הספר "אשה זרה" לא מכוון לקריאה מגדרית/ פוסט-קולוניאליסטית כזאת? או שבעצם "הבעיה" היא בקורא (הפרשן), שמְסַוֵּג מיד ספר שנכתב על ידי אשה כ"ספרות נשית" (כאשר ברור שאין כזה דבר "ספרות גברית" אלא "רק" ספרות). גולן ממחישה ששני הקצוות – האדם הלבן והעובדת הזרה מתחברים, והדבר המקסים בסיפור הוא שאת התובנה הזו עוברים ביחד הקורא והגיבורה הראשית, עד לסוף הסיפור בו גולן טורפת את כל הקלפים

הספר "אשה זרה" של אבירמה גולן מתחמם לאט. התנעה מאוחרת של העלילה היא הימור. מחד, המחברת מסתכנת באובדן סובלנותם של הקוראים. מצד שני, הדבר מאפשר לקוראים להתבשל עם הדמויות המרכזיות, להתוודע לכל שיגיונותיהם, לשמוח בשמחתם ולהצטער ביום אידם. על מנת שההימור יהיה הימור מחושב, הימור משתלם, על המחברת להיות בטוחה ביכולתה לרתק את תשומת הלב של הקוראים.

גולן לקחה את ההימור הזה, והיא מצליחה לתפוס את החבל משני קצותיו: מצד אחד הקוראים מקבלים הזדמנות להכיר היכרות מעמיקה עם הדמויות, ומצד שני אין תחושה של סטגנציה.
לקראת השליש האחרון של הספר העלילה נעה במהירות, אירוע רודף אירוע ולפני שהקורא שם לב הספר נגמר בין הידיים.

הספר מורכב משני סיפורים שמשתרגים בסוף לסיפור אחד: סיפורה של מלי נוסבאום, עורכת דין פלילית שבמהלך הסיפור תובעת מטעם המדינה את רבקה בנבנישתי על רצח בן זוגה, ובה בעת מנהלת רומן עם יואב מנדל, אחד השופטים באותו משפט; ושל סלאבה סמיונובה, עובדת זרה אשר מנקה בביתה של נוסבאום למרות שרישיון העבודה שלה פג.

הדיבור של הספר בשני קולות הזכיר לי את "דקלי פרא" של ויליאם פוקנר, לא רק בפיצול העלילתי אלא גם בעובדה שסיפור אחד נותן קונטרה לסיפור השני. הדיבור הכפול אמנם קצת מוחמץ לדעתי, וניתן היה למנף אותו לרומן פוליפוני יותר, אך הוא ממחיש את שיח המעמדות או את משחק הזהויות שבספר: מלי כמייצגת את מעמד הביניים השָֹבֵע מול סלאבה, העובדת הזרה; רבקה בנבנישתי המזרחית הנתבעת ברצח בעלה, מול מלי התובעת, שאף היא ממוצא מזרחי, ושהצליחה "לטפס" בסולם המעמדות ולכבוש את הפסגה.

לאורך כל הספר תהיתי האם תאטרון הזהויות הזה הוא דבר שאכן מודגש באופן חריג בספר, או שהוא מאפיין את הספרות העברית כולה? האם שם הספר "אשה זרה" לא מכוון לקריאה מגדרית/ פוסט-קולוניאליסטית כזאת? או שבעצם "הבעיה" היא בקורא (הפרשן), שכך בוחר לקרוא את הסיפור, שמְסַוֵּג מיד ספר שנכתב על ידי אשה כ"ספרות נשית" (כאשר ברור שאין כזה דבר "ספרות גברית" אלא "רק" ספרות).

אני לא בטוח שזו קריאה "נכונה", אך אני חושב שבסיפור של גולן קריאה מבעד לעדשות שיח הזהויות תהיה קריאה מעשירה יותר. על אף שיש לכך בסיס תאורטי-פוליטי, אותי מפתיע כל פעם מחדש החיבור שבין "השמאל הלבן", הבורגני, השָֹבֵע, לבין מיעוטים-פלסטינים, מהגרי העבודה, פליטים. או יותר נכון, מדהים אותי הניכור שבין, למשל, יהודים מדלת העם למיעוטים אלו.

גולן ממחישה בספר ששני הקצוות – האדם הלבן והעובדת הזרה אינם מרוחקים זה מזה אלא מתחברים בסוף למעגל. הדבר המקסים בסיפור הוא שאת התובנה הזו עוברים ביחד הקורא והגיבורה הראשית, עד לסוף הסיפור שבו גולן טורפת את כל הקלפים.

אשה זרה, אבירמה גולן, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, 250 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן – ביקורות"]

הספר "אשה זרה" של אבירמה גולן מתחמם לאט. התנעה מאוחרת של העלילה היא הימור. מחד, המחברת מסתכנת באובדן סובלנותם של הקוראים. מצד שני, הדבר מאפשר לקוראים להתבשל עם הדמויות המרכזיות, להתוודע לכל שיגיונותיהם, לשמוח בשמחתם ולהצטער ביום אידם. על מנת שההימור יהיה הימור מחושב, הימור משתלם, על המחברת להיות בטוחה ביכולתה לרתק את תשומת הלב של הקוראים.

גולן לקחה את ההימור הזה, והיא מצליחה לתפוס את החבל משני קצותיו: מצד אחד הקוראים מקבלים הזדמנות להכיר היכרות מעמיקה עם הדמויות, ומצד שני אין תחושה של סטגנציה.
לקראת השליש האחרון של הספר העלילה נעה במהירות, אירוע רודף אירוע ולפני שהקורא שם לב הספר נגמר בין הידיים.

הספר מורכב משני סיפורים שמשתרגים בסוף לסיפור אחד: סיפורה של מלי נוסבאום, עורכת דין פלילית שבמהלך הסיפור תובעת מטעם המדינה את רבקה בנבנישתי על רצח בן זוגה, ובה בעת מנהלת רומן עם יואב מנדל, אחד השופטים באותו משפט; ושל סלאבה סמיונובה, עובדת זרה אשר מנקה בביתה של נוסבאום למרות שרישיון העבודה שלה פג.

הדיבור של הספר בשני קולות הזכיר לי את "דקלי פרא" של ויליאם פוקנר, לא רק בפיצול העלילתי אלא גם בעובדה שסיפור אחד נותן קונטרה לסיפור השני. הדיבור הכפול אמנם קצת מוחמץ לדעתי, וניתן היה למנף אותו לרומן פוליפוני יותר, אך הוא ממחיש את שיח המעמדות או את משחק הזהויות שבספר: מלי כמייצגת את מעמד הביניים השָֹבֵע מול סלאבה, העובדת הזרה; רבקה בנבנישתי המזרחית הנתבעת ברצח בעלה, מול מלי התובעת, שאף היא ממוצא מזרחי, ושהצליחה "לטפס" בסולם המעמדות ולכבוש את הפסגה.

לאורך כל הספר תהיתי האם תאטרון הזהויות הזה הוא דבר שאכן מודגש באופן חריג בספר, או שהוא מאפיין את הספרות העברית כולה? האם שם הספר "אשה זרה" לא מכוון לקריאה מגדרית/ פוסט-קולוניאליסטית כזאת? או שבעצם "הבעיה" היא בקורא (הפרשן), שכך בוחר לקרוא את הסיפור, שמְסַוֵּג מיד ספר שנכתב על ידי אשה כ"ספרות נשית" (כאשר ברור שאין כזה דבר "ספרות גברית" אלא "רק" ספרות).

אני לא בטוח שזו קריאה "נכונה", אך אני חושב שבסיפור של גולן קריאה מבעד לעדשות שיח הזהויות תהיה קריאה מעשירה יותר. על אף שיש לכך בסיס תאורטי-פוליטי, אותי מפתיע כל פעם מחדש החיבור שבין "השמאל הלבן", הבורגני, השָֹבֵע, לבין מיעוטים-פלסטינים, מהגרי העבודה, פליטים. או יותר נכון, מדהים אותי הניכור שבין, למשל, יהודים מדלת העם למיעוטים אלו.

גולן ממחישה בספר ששני הקצוות – האדם הלבן והעובדת הזרה אינם מרוחקים זה מזה אלא מתחברים בסוף למעגל. הדבר המקסים בסיפור הוא שאת התובנה הזו עוברים ביחד הקורא והגיבורה הראשית, עד לסוף הסיפור שבו גולן טורפת את כל הקלפים.

אשה זרה, אבירמה גולן, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, 250 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן – ביקורות"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן