שנים של אנליזה לימדו אותי להקשיב לחלומות שלי, לפעמים להתעורר באמצע הלילה בדחיפות של נושאת אוצר, שאם לא אעביר אותו במהירות אל חוף המבטחים של השפה – הוא יעלם…

באיזו מהירות נמוגים החלומות אל השכחה, ומעולמות מלאי חיים נותרות שאריות עמומות של חוויה שהולכת ומתרחקת ונעלמת לחלוטין…

שנים של אנליזה  ושנים של חלומות: שלי, של מטופלים שלי, ואני עדיין מתבוננת בהם כמו פלא – איך נושאים אנו עולמות מלאים של הוויה, שמצד אחד היא כה קרובה, התמצית של מה שאנחנו, ומצד אחר, זרה, אחרת: כל חלום הוא חידה, שאלה לא מובנת.

זיכרון של חלום מלווה במעין תחושה של ניצחון, אפילו חגיגיות מסוימת: הצלחנו לחלץ ממשות מהעולם החמקמק והבלתי נראה של הנפש, ממשות הנושאת מסר שידוע לנו למרות שעדיין איננו יודעים אותו. יש כאן פרדוקס: החלום יודע משהו שאינו ידוע לנו.

בפתרון חלומות יש משהו מסקרן  ומרגש, וגם מעורר חשש: יש מקומות שהמבט בהם יכול להכאיב לנו, לעורר תחושות שקשה לנו לשאת או יחייב שינויים שאינם קלים לביצוע. אבל לפעמים דווקא התבוננות והבנה של חלום יכולים לחשוף אפשרויות חדשות, סיכוי, תשובה להתלבטות, תקווה…

חלומות יכולים לאפשר הצצה אל תוך עולם חבוי, ששרויים בו יחדיו יכולות ופחדים, משאלות ומגבלות, שאיפות ובלימות…

אפשר לומר שחלום מאפשר הצצה אל האישי, אל האנושי…

חלום אחד, מטופל אחד

אחלוק עמכם חלום אחד, מטופל אחד, נקרא לו שאול. הוא בשנות ה-70 לחייו ומאחוריו קריירה מצליחה בחברת היי-טק.  גם כשיצא לפנסיה לפני מספר שנים, ולמרות הקושי למצוא אפיקים חדשים לפעולה ולעשייה, הוא המשיך לעסוק בפרויקטים שונים ולהצליח. בתקופה האחרונה האפשרויות התמעטו, הגיל החל נותן בו יותר ויותר את אותותיו והוא החל לסבול מכאבי ראש קשים.

בעקבות זאת הוטחה בו בקורת  חריפה מצד חברים ובני משפחה, שיעצו לו להפסיק לעבוד, למתן פעילות ולהשלים עם הגיל והמגבלות. אמרו לו שהוא הורג את עצמו, שהוא צריך ללמוד לנוח ולאפשר לצעירים ממנו לעשות את העבודה.

לפגישה הוא הגיע אחרי התקף של כאב ראש קשה במיוחד, מדוכא ומיואש. הוא מספר שכאבי הראש הופכים יותר ויותר בלתי נסבלים. אני מרגיש שאני קרוב להרים ידיים, לוותר… כן, עוברות לי בראש מחשבות: מה אני ממשיך לעבוד כמו בחור צעיר? למה אני נלחם ליזום אפשרויות? כמה זמן עוד נשאר לי? אולי באמת כאבי הראש הם סימן שעלי לנוח, להרפות, לפנות את הזירה למתמודדים צעירים ממני? אולי בכלל אני עושה צחוק מעצמי, מתנהג כמו איזה נער?

אה, אני נזכר, היה לי חלום…

העיתוי בו שאול נזכר בחלום בפגישה הטיפולית אינו מקרי: יש בחלום תשובה להתלבטות שלו, כמעט כאילו משהו מתוכו מתגייס לענות לו, לכוון אותו למקום הנכון עבורו. "מקום נכון" הוא לא מה שנכון לרוב האנשים או מה שנקבע ככזה לפי נורמה חברתית מקובלת או עצה חכמה של תיאוריה, זולת או תבונה שהיא חיצונית לנו.

להיות ב"מקום נכון" זה ללכת בנתיב מאוד ייחודי, שאופייני רק לנו, מקום שהוא תוצאה של כמיהה לעשות משהו מסוים  או להיות משהו מסוים. נדמה שאושר, אם אכן הוא אפשרי, קשור באופן כלשהו בהליכה בנתיב אישי, גם אם נתיב זה שונה מהמקובל. כמה מוזר: לפעמים המקום הזה, שהוא התמצית והמהות של מי שאנחנו, יכול להיות בלתי ידוע לנו. לפעמים דווקא הגישה אל מה שאנחנו רוצים באמת, אל מה שיעניק לנו משמעות ושמחה – נסתרת מעינינו וצריך לעשות דרך בתוך עצמנו כדי לגלות, כדי לדעת.

חלומות הם אחת האפשרויות לדרך כזו, דרך שנפרשת בחלום של שאול.

חלמתי, הוא אומר, שאני נמצא במקום העבודה שעבדתי בו לפני שיצאתי לפנסיה וזה למרות שאני יודע בחלום שאני כבר בפנסיה ולא עובד שם יותר. בחדר איתי נמצא בחור צעיר מיחידת המחשב ואחד הבוסים נכנס ואומר שהם רוצים שהבחור הצעיר יעשה איזו עבודה, משהו שקשור בפונקציית-על  ושהוא יתפוש פיקוד, אני לא בדיוק מבין מה… הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו אני שם ולא שם…התלבטתי מה לעשות: מה אכפת לי, זה יכול אפילו להקל עלי, שיעשה את העבודה! אבל משום מה  לא הסכמתי: התנגדתי, כעסתי, אמרתי שחשוב לי להיות עצמאי ובסוף הם ויתרו… וזהו, זה החלום…

האפשרות לחוות מימוש כמיהות

מה חושף החלום? החלום "שם" את שאול במקום עבודתו הקודם, למרות שהוא יודע שהוא לא עובד שם יותר. במציאות אפשרות כזאת איננה קיימת: איננו יכולים להיות במקום שאנחנו יודעים שאיננו נמצאים בו. אבל בחלומות הכל אפשרי: הם פותחים עבורנו עולם של נוכחות והוויה שאיננו יכולים לממש בעולם הריאלי. ליכולת זו של החלום יש היבט טיפולי: האפשרות לחוות מימוש כמיהות כמו מעבירה אותנו לאזור של כוחות ומעוף…

יתכן שעולה כאן פן אופייני לחלומות, זה של מילוי משאלה, כביכול שאול היה רוצה לחזור למקום העבודה הקודם והחלום מאפשר זאת. אם אכן כך, אפשר היה להניח שמילוי המשאלה יעורר בשאול תחושה של שמחה, אבל כשאני שואלת אותו על תחושתו בקטע הזה של החלום, הוא מהסס ולאחר מחשבה הוא עונה: זה מוזר, הוא אומר מהורהר, למרות שעבדתי שם וכביכול הכל היה בסדר, הרגשתי בחלום כמו אדם שנפל מצוק והוא מחזיק עם יד אחת, בקושי מצליח להחזיק, כמעט נופל, נאבק להחזיק מעמד ואז בא מישהו ובמקום לעזור לו – דורך לו על היד ומפיל אותו. זאת הייתה הרגשה מאוד קשה, הוא מוסיף בעצב.

אני תוהה: האם החלום אכן מייעץ לו להרפות ידיים, לפנות את המקום? האם הנחישות של שאול להמשיך באורח חיים פעיל, נחישות שמתממשת בחלום ומעוררת בו תחושות של "על פי תהום" מזיקה לו ואפילו מסכנת את בריאותו?

האם צודקים כל אלה שמייעצים לו להפסיק לעבוד ולנהל אורח חיים המתאים לגילו אחרת הוא, כמו שעולה מהחלום, משול לאדם שעומד ליפול מצוק? האם אותו מישהו בחלום, שבמקום לעזור לו דורך לו על הרגל, זה הוא עצמו? האם הקונפליקט הוכרע?

פונקציית על

אבל יש בחלום מוטיבים נוספים וצריך להמשיך להקשיב: בחלום אומרים לשאול שרוצים שהצעיר יעשה איזו עבודה, משהו שקשור בפונקציית על, ולשאול אין מושג במה מדובר. "תגידי את," הוא אומר לי, את המומחית!

אז גם אני פונקציית על? אני צוחקת. ידוע מפגישות קודמות, ששאול מאוד מכבד סמכות ומעדיף דעות של אחרים על פני אלו שלו. הוא גדל בבית שבו האבא היה דומיננטי ותמיד ידע מה נכון ומה לא נכון עבור בנו. שאול היה ילד טוב, מבוגר טוב, הולך טוב בתלם טוב, לא נכנס לעימותים, ותרן…

בתגובה לשאלה אם גם אני פונקציית על, הוא משיב בחיוך: את יודעת שכולם יודעים יותר טוב ממני, אז בוודאי שאת…

הפיתוי לדעת מה נכון עבור הזולת הוא עצום, בוודאי במסגרת טיפולית, שיש בה לחץ לידיעה מכוונת הן מצד המטפל והן מצד המטופל, ידיעה שתסיר את האבק במהירות ממשטחים הכמהים לבהוק, מסדקים המבקשים לנוע, מעננים הדורשים אור: כמה גדול הפיתוי לדעת על פני דרך קשה של חולות המוסרים אט אט מהעיניים… ובכל זאת, פסיכולוג חייב לדעת משהו כדי לעזור. אבל זאת ידיעה של שימת דגש, של קשב מאוד מדויק לאותם נתיבים חמקמקים בשיח המאוד ייחודי של המטופל בתוך הדרך האישית שהוא עושה, הוא ולא אחר.

אין תחליף למסע שאדם עושה בכוחותיו, נשען על מגבלותיו, נושא בתוכו את זיכרונותיו, קורא את כמיהותיו, נופל את נפילותיו ומתרומם אל אפשרויותיו. הן אל אלו שהיו לו והן אלו שנפתחו לו בעקבות הדרך שצעדיו יצרו. פסיכולוג חייב לדעת משהו, שפותח צוהר להבנה חדשה: לפעמים אלה יכולים להיות מילה או ביטוי שחוזרים על עצמם בהקשרים שונים ומבטאים חיבור שאינו גלוי לעין. באופן הזה אני מזכירה לשאול, שבתקופה האחרונה  הוא נתון ללחצים רבים מצד הסביבה להפסיק לעבוד ומציעה שאולי כאבי הראש קשורים לקושי שלו לצאת נגד הלחצים האלה ולא לעובדה שהוא ממשיך לעבוד…

הצעה זו איננה פירוש שנשען על הבנה אישית או על העדפה תאורטית, היא עולה מתוך החלום עצמו: היא איננה שלי, היא של החולם, היא לא עולה מתוך תיאוריה, היא עולה מתוך החלום. הכיצד?

בחלום שאול לא מסכים להצעה שהבחור הצעיר יתפוש פיקוד, ישמש פונקצית על. הוא מתנגד, עומד על שלו , אומר שהוא רוצה להיות עצמאי, אפשרות שבמציאות עדיין איננה מתממשת, ולכן נאמר בחלום: אני שם ואני לא שם.

האפשרות לערער על סמכות, לפעול כרצונו, להתנגד לזולת כבר קיימת: היא באה לביטוי בחלום, אבל עדיין לא במציאות. במובן מסוים החלום "תרגל" אפשרות חדשה, מנכיח אותה. אולי אפשר לומר שהפער בין מה שנוכח (ישנו בהוויה הפנימית אבל עדיין לא בא לביטוי במציאות) לבין מה שקיים (ישנו בהוויה הפנימית ומקבל ביטוי חיצוני) הוא הגורם לכאבי הראש.

אישור סופי לכך שהחלום אכן פורש נתיב של ערעור על סמכות מגיע בהמשך החלום, מכיוון בלתי צפוי של ביטוי אחד שחוזר. החלום של שאול מתחיל בזה שהוא נמצא במקום העבודה שעבד בו לפני שיצא לפנסיה. באופן לא ברור, עובדה זו לא רק שאיננה משמחת אותו, אלא מעוררת בו תחושות קשות: הוא מדמה את עצמו לאדם שעומד ליפול מצוק ומחזיק את עצמו בקושי עם יד אחת, ובא אדם שבמקום לעזור לו, דורך לו על היד.

מילה שחוזרת

וכבר לקראת סוף הפגישה, לקראת סיומה, שאול מתייחס לאפשרות שהעליתי, שכאבי הראש שלו קשורים לקושי שלו לצאת נגד הלחצים הרבים שמופעלים עליו להפסיק לעבוד. הוא ניזכר בילדותו, בחשש שלו מאביו, לא רק מאבא חששתי, הוא מוסיף, גם מורים מאוד הבהילו אותי (הרצף של האסוציאציות שחושף אמת חבויה, משהו בפנים רוצה לדעת, משהו רוצה להיאמר), הייתי ילד מאוד צייתן, ממושמע…

הוא משתהה, עיניו מושפלות ובשקט, כמעט אינני שומעת, הוא אומר: יש לי קטע מאוד כואב עם מורים שדרכו עלי…

אני קופצת: דרכו עליך, שוב הביטוי "לדרוך על"! אתה זוכר, אני שואלת, מתי השתמשת במילה הזאת לפני כן? הוא אינו זוכר ואני מזכירה לו: בהתחלת הפגישה, כששאלתי על התחושה שלך בחלום כשחזרת למקום העבודה הקודם, אמרת שאתה מרגיש כמו אדם שעומד ליפול מצוק ומישהו בא ודורך לו על היד, עכשיו אתה אומר שהרגשת כך ביחס למורים שדרכו עליך.

הוא מופתע: נכון, אבל מה זה אומר, הוא שואל. מילה שחוזרת, אותו ביטוי בהקשרים שונים… פעם ראשונה ביחס לעבודה בגיל מבוגר ופעם  שנייה – ביחס לסמכות. איזה ממד נוסף נחשף בפעם השנייה?

הביטוי "לדרוך על" כשהוא עולה בפעם הראשונה שולח אותנו באופן מתבקש לאפשרויות של הבנה מקובלת וכללית: אי אפשר לנהל אורח חיים צעיר בגיל מבוגר, יש שלב בו צריך להשלים עם המגבלות ולהפסיק לעבוד, התעקשות להמשיך כרגיל יכולה לגרום נזק.

אבל הביטוי "לדרוך על" מופיע שוב, באופן אסוציאטיבי ע"י שאול, ומתייחס הפעם לחוויה שונה לחלוטין: החוויה  שלו  מול המורים בילדותו: זיכרון אישי, חוויה אישית. הפעם אין מדובר בחוויה כללית, בעולם תוכן מוכר, אלא במשהו ייחודי העולה ספונטנית מתוך העולם של שאול ואופייני לו: הקושי שיש לו מאז ילדותו להתמודד עם אב שתלטן, מורים סמכותיים, תחושה ש"דורכים עליו" והוא אינו מסוגל להתנגד והמשאלה להתקומם, לא לתת שידרכו עליו…

חוסר יכולת זו לעמוד על שלו היא הגורמת לו להרגיש שהוא "על פני תהום" ולא שאלת הזקנה: חוויה מוקדמת של צייתנות ממשיכה להיות פעילה ונוכחת בבגרות, מפעילה רשת של חוויות, מחשבות, פעולות והתייחסויות, המובנות הן ע"י הסביבה והן ע"י הפרט בתוך הקשר של גיל מבוגר ולא בהקשר של הקושי האישי. הרשת הזאת היא הלא מודע והיא עולה בחלום.

אפשרות לחיים, בכול גיל

אם מתבוננים היטב אפשר לעקוב אחרי פיתולי חוטיה כשהם משתרגים מתוך השפה. אם מקשיבים היטב, אפשר לשמוע איך השותק נאבק להיאמר, איך הנשכח רוצה להתחבר ואיך מה שנבלם מתאווה להשתחרר. הבנה זו פותחת דרך להתייחסות שונה לחלוטין: על שאול לעמוד על שלו מול הסביבה, לא להרפות ידיים ולהמשיך להיות פעיל. זה מה שנכון עבורו וימלא אותו חיות וסיפוק. כנראה שאם יפעל לפי "צו הכלל" ויעשה מה שמצופה מאדם בשנות ה-70 לחייו, הוא ידעך ויכנס לדיכאון. כאבי הראש הם כבר התחלת המימוש של האפשרות הזאת.

האתגר הניצב לפני שאול הוא להמשיך לחיות "חיים צעירים", למרות לחצי הסביבה למתן דרכו, ולהתגבר סוף סוף על מה שתמיד היה אבן נגף בחייו: צייתנות יתר והליכה בתוך מסדרונות המוסכמות. אלמלא החלום, ההתייחסות לקושי של שאול הייתה סביב מה שנובע  באופן ישיר וברור מגילו: שאלת ההזדקנות והאתגר של חיים בגיל השלישי.

בעקבות החלום מסתברת אפשרות אחרת: האתגר של שאול קשור במוטיב חוזר בחייו, לא בהזדקנותו. יש כאן שאלה של חיים ולא שאלה של זקנה ומוות: האופן בו שאול מתמודד מול הסביבה כשהוא מניח מולה, בפעם ראשונה בחייו, רצון נחוש ודעה מנוגדת.

ועכשיו כבר סוף, הגיע סוף הפגישה וצריך לסיים. כשאני אומרת זאת לשאול, הוא מופתע: פעם ראשונה שלא הסתכלתי על השעון… אני צוחקת: גם שעון הוא פונקציית על, אולי נוכל לומר שבמובן מסוים זמן הוא הסמכות העליונה מכולם  ואולי, אני מוסיפה, אולי נפתחה אפשרות לערער גם עליה…

וביני לביני חשבתי: מה שפותח אפשרות לחיים, בכל גיל…

* הכותבת היא פסיכולוגית קלינית