Skip to content

שולץ האיום פותח את הלב

דורון אייל, הידוע בשמו שולץ האיום, עובד על אלבום חדש ובדרך הופיע בסוף השבוע במוזיאון תל-אביב. יובל אראל פגש שולץ רגוע יותר, חושפני, מלנכולי, כמעט מלודרמטי. יש שולץ אחר?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ראשית שנות השמונים, מועדון פינגוין המיתולוגי בדרום תל-אביב, אני, סוג של VIP במועדון באותם ימים, מחזיק מפתחות בצורת פינגוין, סימן לחברות במועדון החברים של עדי מילשטיין, בלש מהמדור המרכזי שפרש מהמשטרה והקים את המועדון הנכון בזמן הנכון.

על הבר המרובע עמל בחור אחד גבוה, אני נוהג להזמין אצלו ג'ין וטוניק, לא מחפש הרפתקאות אלכוהוליות. אומרים לי שזהו שולץ, שמאוחר יותר יהיה מוכר בשם שולץ האיום. הסיפורים על הבר רצים, אומרים ששולץ, שהיה בחבורה של פורטיס עשור קודם לכן ואף הספיק להקים הרכב יוצא דופן – "היחידה לטיפול נמרץ", עשה שטויות בשירותים. טוענים שהוא עשה שם מין זמין, אחרים אומרים שהוא פשוט שבר את הכיור, נראה שרק שולץ יודע את האמת. במועדון – יובל בנאי ושלומי ברכה מתכננים את המעבר מ"שלום הציבור" ל"משינה". רון רוזנפלד, בעתיד הסולן של להקת הגרוב הראשונה "פורטרט" עדיין לא קורא את העתיד, מעדיף להימנות על חוג הרוקדים במועדון.

"אני מדבר אל עצמי, תמיד". שולץ. צילום: יובל אראל
"אני מדבר אל עצמי, תמיד". שולץ. צילום: יובל אראל

מהימים ההם אני ממריא לזמן הזה. לפני כמה שנים ראיתי את שולץ, דורון אייל – שהספיק לחיות בניו יורק, לחזור לארץ, להיעלם מהעין, להתברבר פה ושם – מגיע כאורח באחד מהערבים הראשונים שהתקיימו באוזן בר בתל-אביב. יוסי בוזין, המתופף של רמי פורטיס באותם זמנים מאוד מוקדמים, חוגג סוג של יום הולדת, מארח חברים, שולץ על הבמה, מבצע את השיר של חברו מאותם ימים, פורטיס – "המוות אינו מחוסר עבודה". פרשנות ועיבוד יותר מקאברי בנושא לא ראיתי מימי, מלאך המוות בעצמו היה סוגר חוזה עם שולץ באותם רגעים לו היה נוכח במועדון.

אבל שולץ ממשיך הלאה. לפני שנתיים הוא מתחיל לעבוד על חומרים חדשים, שירים משלו. ברצונו להשיק אלבום שירים בשפה האנגלית, הוא הולך לכיוון שונה מבעבר, יותר מלודי, עם השפעות טיפה מלנכוליות, קצת סיד בארט, וולווט אנדרגראונד ואפילו ג'ון קייל. לצדו שני מוזיקאים העונים לשמות יוסי איקס ותמיר ואי.

שישי בערב, מוזיאון תל-אביב, שולץ, כבר לא איום, יותר רגוע, מגשים את חלקו הראשון של חלומו, חוזר להופיע. בקהל קבוצה גדולה של חברים טובים מהדרך הארוכה, מהסביבה הקרובה, כבר לא ילדים, בכל זאת, עברו כמה ימים מאז ימי פינגוין העליזים. הבמה שטופה באור אדום בוהק על הקירות ספוני העץ המשובח, תרבות בתל אביב, ממסד, הסדרנים של המוזיאון נראים קצת תקועים מימי הצהרת בלפור או קרוב לה. המופע מתחיל, מחווה קצרה לימים עברו עם גזולינה, קלאסיקה כרומוזומית של שולץ ופורטיס, חבל שרמי לא הטריח את עצמו הערב למופע. רונה ורד ודיויד גראווי נכחו, "היחידה לטיפול נמרץ" כמעט בהרכב מלא, מלבד הדר גולדמן ושלמה משיח שלא באו.

ואז זה מתחיל באמת. שולץ לוקח אתנחתא קצרצרה ומספר על תחושותיו, מחשבותיו, מהקהל צועקים לו "דבר למיקרופון", שולץ מישיר מבט, מהרהר ועונה – "אבל אני מדבר אל עצמי, תמיד". מתחיל להגיש לקהל הנבחר את השירים הנוקבים, החושפים, העירומים, האישיים כל כך,  עטופים במעטפת מלודית, כמעט מלודרמטית, מרגשת, נתקעת עמוק, מעלה הרהורים, עטופה בעשן מטאפורי. זהו שולץ העכשווי. לא דורך במקום, זו דרכו ונראה שהיא לא רעה בכלל. והמופע? הוא היה חד פעמי, לא יחזור, לא סבב, לא טור, לא מופע מקדים ולא מופע מאוחר, מי שנכח, הרוויח. שולץ מכריז שהשלב הבא הוא סוף סוף תחילת העבודה על האלבום. בהצלחה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן