אין אמת בפוליטיקה, כמו שאין הגינות וגם לא הוגנות. אם, ואם בכלל, האמת הפוליטית מתקיימת רק בקצוות: בקצה הימני, בקצה השמאלי, בקצוות בכלל. כל האחרים – מהמרכז וימינה ומהמרכז שמאלה – נגועים בשקרנות פוליטית ממארת.

בזמנו אמר שר האוצר של בגין, שמחה ארליך, משפט אלמותי (בשידור ישיר בטלוויזיה בערץ הראשון, 100% רייטינג): "אני לא מתכוון למה שאני אומר ואני לא אומר את מה שאני מתכוון…".

והוא כמובן דיבר אמת. הוא (ואחריו שרי אוצר נוספים, כמו ארידור והורוביץ), טען שלשרי אוצר מותר לשקר וזו אפילו חובתם, בכל מה שקשור בכלכלת המדינה. אז הם התייחסו לעניינים הרי גורל וכלכלה וכסף כמו פיחות, עניינים שהיו אז קריטיים לחיינו, אבל הם לפחות שיקרו עם סוג של אחריות לאומית. נניח שכף אכן היה.

והיום? אפילו מראית העין של האחריות, שמץ של הוגנות, הגינות ואינטגריטי לא נשאר לפוליטיקאים שאינם בקצה השוליים. השקרנות טבועה בהם עד כדי כך שהם לא מבחינים בה עוד.

ייאמר להגנתם שהם לא משקרים כל הזמן; הם משקרים רק כשהם מדברים. הם משקרים בלי למצמץ, בלי להתבלבל, בלי לגמגם. הם אומרים דבר והיפוכו באותו המשפט, במהלך אותו נאום, בראיונות. הם לא נלחצים כשהשקרים שלהם נחשפים, הם פשוט מצפצפים. על כולנו. על כל העולם.

שחור הוא לבן, מלחמה היא שלום, שקר הוא אמת

הבטן הרכה, הרחבה, של נבחרי הציבור – מהמרכז ימינה ומהמרכז שמאלה, שמכילה את מפלגות השדרה הראשית של הציבוריות הישראלית – אפילו לא מנסה לשוות לעצמה מראית עין, פסאדה, של מהוגנות בסיסית. של יושרה. כלום.

על שלום הם לא מדברים; ואם מדברים, אז זה כשהלשון תקועה להם בלחי; אבל נניח למילה הגדולה הזאת, שלום. גם האופטימיסטים הכי גדולים (טוב, להוציא את אורי אבנרי) יודעים ששלום, פשוטו כמשמעו, הוא אוטופיה. אז שיהיה הסדר. הסדר מדיני סביר. בשלבים. בקטנה. משהו. אז הם אומרים שהם חותרים להסדר. שואפים להסדר. פועלים להסדר. והם כמובן משקרים. הם לא רוצים הסדר ולא עושים דבר שיקדם את הסיכוי (הקלוש) להסדר.

שתי מדינות לשני עמים? האף של פינוקיו היה נחצה לשניים בדלת הזכוכית של משרד ראש הממשלה, אם רק אם היה לו אף, לפינוקיוניהו. איזה שקר מפואר.

הורדת מחירי הדיור? פתיחת שוק הנדל"ן? הפשרת קרקעות המדינה? הורדת יוקר המחייה? מלחמה בשחיתות? הבראת מערכת הבריאות? נירמול מערכת החינוך? שוויון בנטל? גיוס לכל? שוויון זכויות למיעוטים? הורדה בממדי האבטלה? הפחתת שכר העתק של המנהלים? חלוקה שוויונית של העושר? חיתוך מסיבי בתקציב הביטחון? הגנה על העובד? צמצום עבודות הקבלן? הבטחות זכויות העובדים?

להמשיך?

ובכן, בהחלט אפשר לכל האנשים כל הזמן

המצב הקיים טוב להם. לכל אלה ששוכנים בנחת ולבטח בבטן הרכה, השבעה והשמנה של המערכת הציבורית, הפוליטית, הנבחרת, הממונה, השופטת. טוב להם עם הפער. כי הפער מבדל אותם מהעם, עושה אותם יותר מוכשרים, נחשבים, עשירים, מסודרים. טוב להם עם התנאים הנילווים ופנסיות הענק; מתאים להם מאוד הפער בהכנסות, בבעלות על ההון, בעושר של המעטים וניצול הרבים. כשהאנשים הקטנים, הבוחרים, רעבים (לעיתים פשוטו כמשמעו, לרוב מטאפורית) – אין להם זמן ואנרגיה לצאת לרחובות להקים בריקדות ולהציב גיליוטינות.

כי אם היינו שווים להם, אם הם היו שווים לנו, איך הם היו יודעים שהם הרבה – הרבה יותר טובים מאיתנו? יותר שווים מאיתנו? כי אחרת, איך הם היו יכולים להצדיק פער של אלפי אחוזים בינינו לבינם? בינם לבינינו?

אז הם משקרים לנו אשכרה בפנים. הם יודעים היטב שככל שהם ישקרו לאורך זמן, השקר יהפוך לאמת.  האמת שאין לערער עליה. לדיבור הכללי. לנורמה. הם משקרים ומשקרים ומקפידים להמשיך לשקר. אין ולא הייתה להם שום כוונה לעמוד באיזושהי הבטחת בחירות שיקרית. האמת הפשוטה אינה מעניינם.

השקר הוא מפלטו הבטוח של הנבל הפוליטי.

ובניגוד לאגדות הילדים והרומנים הרומנטיים (עוד שקר ששיקרו לנו בלי להסמיק) – סופו של הרע לנצח.

הפוליטיקה הישראלית מפריכה עוד אמרה גלובלית (גם היא שיקרית, מסתבר): אפשר לשקר לכל האנשים – כל הזמן – בכל עניין.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]